חיים מוקדמים ורקע
בכל מקום מאשים האדם את הטבע ואת הגורל, אך גורלו אינו אלא הד לאופיו ולתשוקותיו, לטעויותיו ולחולשותיו. דמוקריטוס היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי שזכור בעיקר בזכות ניסוח התורה האטומית של היקום. דמוקריטוס נולד באבדרה שבתראקיה, בסביבות שנת 460 לפנה"ס, אם כי קיימות מחלוקות לגבי השנה המדויקת. קשה להפריד את תרומותיו המדויקות מאלו של מורו לוקיפוס (Leucippus), שכן הם מוזכרים לעיתים קרובות יחד בטקסטים. השערתם על אטומים, שנלקחה מלוקיפוס, נושאת דמיון חלקי וחולף להבנה של המאה ה-19 לגבי המבנה האטומי, מה שהוביל חלק לראות בדמוקריטוס מדען יותר מאשר פילוסופים יוונים אחרים; עם זאת, רעיונותיהם נשענו על בסיסים שונים מאוד.
דמוקריטוס, שזכה להתעלמות רבה באתונה העתיקה, נחשב למי שזכה לתיעוב כה רב מצד אפלטון עד שהאחרון ייחל לשריפת כל ספריו. אף על פי כן, הוא היה מוכר היטב לפילוסוף הצפוני אריסטו, והיה מורו של פרוטגורס. רבים רואים בדמוקריטוס את "אבי המדע המודרני". אף אחד מכתביו לא שרד; רק קטעים ידועים מתוך גוף עבודתו העצום. חיים: נאמר כי דמוקריטוס נולד בעיר אבדרה שבתראקיה, מושבה יונית של טאוס, אם כי היו שכינו אותו מילזי. הוא נולד באולימפיאדה ה-80, 460–457 לפנה"ס לפי אפולודורוס מאתונה, ואף על פי שתראסילוס מיקם את לידתו ב-470 לפנה"ס, התאריך המאוחר יותר סביר יותר. ג'ון ברנט טען כי התאריך 460 הוא "מוקדם מדי" שכן, לפי דיוגנס לארטיוס ix.41, דמוקריטוס אמר שהוא היה "צעיר (neos)" במהלך זקנתו של אנכסגורס בערך.
מסעות והשפעות אינטלקטואליות
440–428. נאמר כי אביו של דמוקריטוס היה ממשפחת אצולה ועשיר עד כדי כך שאירח את חשיארש הראשון (Xerxes) במסעו דרך אבדרה. דמוקריטוס בזבז את הירושה שהותיר לו אביו על מסעות לארצות רחוקות, כדי לספק את צמאונו לידע. הוא נסע לאסיה, ואף נאמר כי הגיע להודו ולאתיופיה. ידוע כי כתב על בבל ומרואה; הוא ביקר במצרים, ודיודורוס סיקולוס מציין כי חי שם חמש שנים. הוא עצמו הצהיר כי מבין בני דורו איש לא ערך מסעות גדולים יותר, ראה יותר מדינות ופגש יותר מלומדים ממנו. הוא מזכיר במיוחד את המתמטיקאים המצרים, שאת ידיעותיהם הוא משבח. גם תאופרסטוס דיבר עליו כעל אדם שראה מדינות רבות. במהלך מסעותיו, לפי דיוגנס לארטיוס, הוא התוודע למאגים הכשדים.
"אוסטאנס", אחד המאגים שליוו את חשיארש, נחשב גם הוא למי שלימד אותו. דמוקריטוס מאת הנדריק טר ברוגן, 1628. לאחר שחזר לארצו עסק בפילוסופיה של הטבע. הוא נסע ברחבי יוון כדי לרכוש ידע טוב יותר על תרבויותיה. הוא מזכיר פילוסופים יוונים רבים בכתביו, ועושרו אפשר לו לרכוש את כתביהם. לוקיפוס, מייסד האטומאיזם, היה ההשפעה הגדולה ביותר עליו. הוא גם משבח את אנכסגורס. דיוגנס לארטיוס אומר שהוא היה ידיד של היפוקרטס, והוא מצטט את דמטריוס באומרו: "נראה שהוא גם הלך לאתונה ולא היה להוט להיות מוכר, כי הוא בז לתהילה, ובעוד שהוא ידע על סוקרטס, הוא לא היה מוכר לסוקרטס, ומילותיו היו: 'באתי לאתונה ואיש לא הכיר אותי'." אריסטו מיקם אותו בין הפילוסופים הטבעיים הקדם-סוקרטיים.
אופי ואורח חיים
האנקדוטות הרבות על דמוקריטוס, במיוחד אצל דיוגנס לארטיוס, מעידות על חוסר העניין שלו ברכוש, על צניעותו ופשטותו, ומראות שהוא חי אך ורק עבור לימודיו. סיפור אחד מספר שהוא עיוור את עצמו בכוונה כדי להיות פחות מופרע בעיסוקיו; ייתכן בהחלט שהוא איבד את ראייתו בזקנתו. הוא היה עליז, ותמיד מוכן לראות את הצד הקומי של החיים, דבר שסופרים מאוחרים פירשו ככך שתמיד צחק על טיפשותם של אנשים. הוא זכה להערכה רבה מצד בני עירו, כי כפי שאומר דיוגנס לארטיוס, "הוא חזה להם כמה דברים שהאירועים הוכיחו כנכונים", מה שעשוי להתייחס לידיעותיו על תופעות טבע. לפי דיודורוס סיקולוס, דמוקריטוס מת בגיל 90, מה שיציב את מותו בסביבות 370 לפנה"ס, אך סופרים אחרים טוענים שחי עד גיל 104, או אפילו 109.
פילוסופיה של הטבע
ידוע בציבור כ"פילוסוף הצוחק" על שטויות אנושיות, המונחים "צחוק אבדרי", שמשמעותו לעג וצחוק בלתי פוסק, ו"אבדריט", שמשמעותו לגלגן, נגזרים מדמוקריטוס. לבני עירו הוא היה ידוע גם כ"לגלגן". פילוסופיה ומדע: רוב המקורות אומרים שדמוקריטוס הלך בעקבות המסורת של לוקיפוס ושהם המשיכו את הפילוסופיה הרציונליסטית המדעית הקשורה למילטוס. שניהם היו מטריאליסטים לחלוטין, והאמינו שהכל הוא תוצאה של חוקי הטבע. בניגוד לאריסטו או אפלטון, האטומאיסטים ניסו להסביר את העולם ללא הנמקה של מטרה, מניע ראשוני או סיבה תכליתית.
עבור האטומאיסטים, שאלות של פיזיקה צריכות להיענות בהסבר מכניסטי "אילו נסיבות מוקדמות גרמו לאירוע זה?", בעוד שיריביהם חיפשו הסברים שכללו, בנוסף לחומרי ולמכניסטי, גם את הצורני והטלאולוגי "איזו מטרה שירת אירוע זה?". אוסביוס המצטט את אריסטוקלס ממסינה מציב את דמוקריטוס בשושלת פילוסופית שהחלה עם קסנופנס והגיעה לשיאה בפיררוניזם. רמברנדט, "רמברנדט הצעיר כדמוקריטוס הפילוסוף הצוחק" (1628–29). ציטוט של דמוקריטוס: "אם אתה מחפש שלווה, עשה פחות." מתוך "מחשבות" מאת מרקוס אורליוס לפי גרגורי הייז, IV:24. אסתטיקה: היסטוריונים יוונים מאוחרים מחשיבים את דמוקריטוס כמי שביסס את האסתטיקה כנושא לחקירה וללימוד, שכן הוא כתב תיאורטית על שירה ואמנות יפה זמן רב לפני מחברים כמו אריסטו.
השערה אטומית
באופן ספציפי, תראסילוס זיהה שישה חיבורים ביצירתו של הפילוסוף שהשתייכו לאסתטיקה כדיסציפלינה, אך רק קטעים מהעבודות הרלוונטיות קיימים; לפיכך, מכל כתביו של דמוקריטוס בנושאים אלו, רק אחוז קטן ממחשבותיו ורעיונותיו ידוע. השערה אטומית: התאוריה של דמוקריטוס גרסה שהכל מורכב מ"אטומים", שהם בלתי ניתנים לחלוקה פיזית, אך לא גיאומטרית; שבין אטומים קיים חלל ריק; שהאטומים הם בלתי ניתנים להשמדה, ותמיד היו ויהיו בתנועה; שיש מספר אינסופי של אטומים וסוגי אטומים, הנבדלים בצורתם ובגודלם. על מסת האטומים אמר דמוקריטוס: "ככל שבלתי-ניתן-לחלוקה כלשהו עולה בגודלו, כך הוא כבד יותר." עם זאת, עמדתו המדויקת לגבי משקל אטומי שנויה במחלוקת.
לוקיפוס נחשב בדרך כלל לראשון שפיתח את תורת האטומאיזם, אם כי אייזק ניוטון העדיף לייחס את המצאת הרעיון למוכוס הפיניקי המעורפל, שאותו האמין למשה המקראי, על סמך סמכותם של פוסידוניוס וסטראבון. האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מציינת: "עם זאת, נראה כי השקפה זו, המונעת תיאולוגית, אינה טוענת לראיות היסטוריות רבות". דמוקריטוס, יחד עם לוקיפוס ואפיקורוס, הציעו את ההשקפות המוקדמות ביותר על צורות האטומים והקישוריות ביניהם. הם טענו שמוצקות החומר תואמת את צורת האטומים המעורבים. כך, אטומי ברזל הם מוצקים וחזקים עם ווים שנועלים אותם למוצק; אטומי מים הם חלקים וחלקלקים; אטומי מלח, בגלל טעמם, הם חדים ומחודדים; ואטומי אוויר הם קלים ומסתחררים, וחודרים לכל שאר החומרים.
באמצעות אנלוגיות מחוויות החושים של בני אדם, הוא נתן תמונה או דימוי של אטום שהבדיל ביניהם לפי צורתם, גודלם וסידור חלקיהם. יתרה מכך, קשרים הוסברו על ידי קישורים חומריים שבהם אטומים בודדים סופקו עם חיבורים: חלקם עם ווים ועיניים, אחרים עם כדורים ושקעים. האטום הדמוקריטי הוא מוצק אינרטי שרק מוציא גופים אחרים מנפחו ומתקשר עם אטומים אחרים באופן מכני. לעומת זאת, אטומים קוונטיים-מכניים מודרניים מתקשרים באמצעות שדות כוח חשמליים ומגנטיים ורחוקים מלהיות אינרטיים. נראה שהתאוריה של האטומאיסטים קרובה יותר לזו של המדע המודרני מכל תאוריה אחרת של העת העתיקה. עם זאת, הדמיון למושגי מדע מודרניים יכול להיות מבלבל כשמנסים להבין מאיפה הגיעה ההשערה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאטומאיסטים קלאסיים לא יכול היה להיות בסיס אמפירי למושגים מודרניים של אטומים ומולקולות. עם זאת, לוקרטיוס, המתאר את האטומאיזם בחיבורו "על טבע היקום" (De rerum natura), נותן טיעונים אמפיריים ברורים ומשכנעים לתאוריה האטומאיסטית המקורית. הוא מבחין שכל חומר נתון לריקבון בלתי הפיך. עם הזמן, אפילו סלעים קשים נשחקים לאט על ידי טיפות מים. לדברים יש נטייה להתערבב: ערבוב מים עם אדמה יביא לבוץ, שלעיתים רחוקות מתפרק מעצמו. עץ נרקב. עם זאת, קיימים מנגנונים בטבע ובטכנולוגיה ליצירה מחדש של חומרים "טהורים" כמו מים, אוויר ומתכות. הריק הוא הכרחי לחלוטין כדי להסביר כיצד גזים ונוזלים יכולים לזרום ולשנות צורה, בעוד שניתן לעצב מתכות מבלי שתכונות החומר הבסיסיות שלהן ישתנו.
השערת הריק ואפיסטמולוגיה
השערת הריק: השערת הריק האטומאיסטית הייתה תגובה לפרדוקסים של פרמנידס וזנון, מייסדי הלוגיקה המטפיזית, שהעלו טיעונים קשים למענה בזכות הרעיון שלא יכולה להיות תנועה. הם טענו שכל תנועה תדרוש ריק – שהוא כלום – אך כלום אינו יכול להתקיים. עמדתו של פרמנידס הייתה "אתה אומר שיש ריק; לכן הריק אינו כלום; לכן אין ריק." עמדתו של פרמנידס נראתה מאומתת על ידי התצפית ששם נראה שאין דבר, יש אוויר, ואכן גם היכן שאין חומר יש משהו, למשל גלי אור. ציור של דמוקריטוס משנת 1540 מאת דוסו דוסי. האטומאיסטים הסכימו שתנועה דורשת ריק, אך פשוט התעלמו מהטיעון של פרמנידס על בסיס העובדה שתנועה היא עובדה ניתנת לצפייה. לכן, הם טענו, חייב להיות ריק.
רעיון זה שרד בגרסה מעודנת כתאוריית המרחב המוחלט של ניוטון, שעמדה בדרישות הלוגיות של ייחוס מציאות למה שאינו קיים. תורת היחסות של איינשטיין סיפקה תשובה חדשה לפרמנידס וזנון, עם התובנה שהמרחב כשלעצמו הוא יחסי ולא ניתן להפרדה מהזמן כחלק מיריעת מרחב-זמן עקומה באופן כללי. כתוצאה מכך, העידון של ניוטון נחשב כעת למיותר. אפיסטמולוגיה: ידיעת האמת, לפי דמוקריטוס, היא קשה, שכן התפיסה דרך החושים היא סובייקטיבית. מכיוון שמאותם חושים נובעות רשמים שונים לכל פרט, הרי שדרך רשמי החושים איננו יכולים לשפוט את האמת.
אנו יכולים לפרש את נתוני החושים ולתפוס את האמת רק דרך השכל, כי האמת נמצאת בתהום: ושוב, רבים מבעלי החיים האחרים מקבלים רשמים המנוגדים לשלנו; ואפילו לחושים של כל פרט, דברים לא תמיד נראים אותו דבר. אילו מהרשמים הללו הם אמיתיים ואילו שקריים, זה לא ברור; שכן הקבוצה האחת אינה אמיתית יותר מהשנייה, אלא שתיהן דומות. וזו הסיבה שדמוקריטוס, בכל אופן, אומר שבין אם אין אמת או שלפחות היא אינה ברורה לנו.
וכן: יתרה מכך, הם מוצאים את קסנופנס, זנון מאליאה ודמוקריטוס כספקנים: ... דמוקריטוס כי הוא דוחה איכויות, באומרו "הדעה אומרת חם או קר, אך המציאות היא אטומים וחלל ריק", ושוב, "על אמת איננו יודעים דבר, כי האמת נמצאת בבאר." ישנם שני סוגי ידיעה, האחד שהוא מכנה "לגיטימי" (gnēsiē), "אמיתי", והשני "ממזר" (skotiē), "סודי". הידיעה ה"ממזרה" עוסקת בתפיסה דרך החושים; לכן היא אינה מספקת וסובייקטיבית. הסיבה היא שהתפיסה החושית נובעת מהפרשות האטומים מהאובייקטים לחושים. כאשר צורות שונות אלו של אטומים מגיעות אלינו, הן מעוררות את חושינו לפי צורתן, ורשמי החושים שלנו נובעים מאותם גירויים.
הסוג השני של ידיעה, ה"לגיטימי", ניתן להשגה דרך השכל, במילים אחרות, יש לעבד את כל נתוני החושים מה"ממזר" דרך הסקה. בדרך זו ניתן להתרחק מהתפיסה השקרית של הידיעה ה"ממזרה" ולתפוס את האמת דרך הסקה אינדוקטיבית. לאחר התחשבות ברשמי החושים, ניתן לבחון את סיבות המראות, להסיק מסקנות לגבי החוקים השולטים במראות, ולגלות את הסיבתיות (aetiologia) שבאמצעותה הם קשורים. זהו הליך המחשבה מהחלקים אל השלם או לחלופין מהנראה לבלתי-נראה בהסקה אינדוקטיבית. זוהי דוגמה אחת לסיבה מדוע דמוקריטוס נחשב להוגה מדעי מוקדם.
התהליך מזכיר את זה שבאמצעותו המדע אוסף את מסקנותיו: אך ב"קאנונים" דמוקריטוס אומר שיש שני סוגי ידיעה, אחד דרך החושים והשני דרך השכל. מבין אלו הוא מכנה את זה דרך השכל 'לגיטימי', ומעיד על אמינותו לשיפוט האמת, ואת זה דרך החושים הוא מכנה 'ממזר', תוך הכחשת חסינותו לטעות בהבחנה בין מה שאמיתי. כדי לצטט את מילותיו המדויקות: לידיעה יש שתי צורות, אחת לגיטימית, אחת ממזרה. לממזרה שייכת כל הקבוצה הזו: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע. השנייה לגיטימית ונפרדת מזו.
אתיקה ופוליטיקה
לאחר מכן, בהעדיפו את הלגיטימי על הממזר, הוא ממשיך: כאשר הממזר כבר לא יכול לראות דבר קטן יותר, או לשמוע, או להריח, או לטעום, או לתפוס במגע, אלא יש לבחון עניינים עדינים יותר, אז מגיע הלגיטימי, שכן יש לו איבר תפיסה עדין יותר. וכן: ב"אישורים" ... הוא אומר: אך אנו במציאות לא תופסים דבר בוודאות, אלא מה שמשתנה בהתאם למצב הגוף והדברים (אטומים) שנכנסים אליו ולוחצים עליו. כמו גם: דמוקריטוס נהג לומר ש'הוא מעדיף לגלות סיבתיות מאשר להפוך למלך פרס.' אתיקה ופוליטיקה: האתיקה והפוליטיקה של דמוקריטוס מגיעות אלינו בעיקר בצורה של פתגמים.
ככזה, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד הרחיקה לכת עד כדי כך שאמרה: "למרות המספר הרב של אמירות אתיות, קשה לבנות תיאור קוהרנטי של השקפותיו האתיות של דמוקריטוס", תוך ציון "הקושי להחליט אילו קטעים הם דמוקריטיים באמת." הוא אומר ש"שוויון הוא אצילי בכל מקום", אך הוא אינו כולל מספיק כדי לכלול נשים או עבדים בסנטימנט זה. עוני בדמוקרטיה עדיף על שגשוג תחת עריצים, מאותה סיבה שמעדיפים חירות על פני עבדות.
בספרו "תולדות הפילוסופיה המערבית", ברטראנד ראסל כותב שדמוקריטוס היה מאוהב ב"מה שהיוונים כינו דמוקרטיה." דמוקריטוס אמר ש"האדם החכם שייך לכל המדינות, שכן ביתה של נפש גדולה הוא העולם כולו." דמוקריטוס כתב שאלו שבשלטון צריכים "לקחת על עצמם להלוות לעניים ולעזור להם ולטובתם, אז יש רחמים ולא בידוד אלא חברות והגנה הדדית והסכמה בין האזרחים ודברים טובים אחרים רבים מכדי לקטלג." כסף בשימוש עם שכל מוביל לנדיבות וצדקה, בעוד שכסף בשימוש בטיפשות מוביל להוצאה משותפת לכל החברה – אגירה מוגזמת של כסף עבור ילדיו היא קמצנות.
בעוד שעשיית כסף אינה חסרת תועלת, הוא אומר, עשייתו כתוצאה ממעשה עוולה היא "הגרועה מכל הדברים." הוא בסך הכל אמביוולנטי כלפי עושר, ומעריך אותו הרבה פחות מאשר הסתפקות במועט. הוא סלד מאלימות אך לא היה פציפיסט: הוא דחק בערים להיות מוכנות למלחמה, והאמין שלחברה יש זכות להוציא להורג פושע או אויב כל עוד זה לא מפר חוק, אמנה או שבועה. הרקליטוס הבוכה ודמוקריטוס הצוחק, מתוך פרסקו איטלקי משנת 1477, פינקוטקה די בררה, מילאנו. טוב לב, הוא האמין, הגיע יותר מתרגול ומשמעת מאשר מטבע אנושי מולד. הוא האמין שיש להתרחק מהרשעים, וקבע שקשר כזה מגביר את הנטייה לסגן. כעס, למרות שקשה לשליטה, חייב להיות נשלט כדי שאדם יהיה רציונלי.
אלו הלוקחים הנאה מאסונות שכניהם אינם מבינים שמזלם קשור לחברה שבה הם חיים, והם גוזלים מעצמם כל שמחה משלהם. דמוקריטוס האמין שאושר (euthymia) הוא תכונה של הנפש. הוא דגל בחיים של שביעות רצון עם כמה שפחות צער, שלדבריו לא ניתן להשיג לא דרך בטלה ולא דרך עיסוק בהנאות עולם. שביעות רצון תושג, אמר, דרך מתינות וחיים מדודים; כדי להיות מרוצה יש לקבוע את שיפוטו על האפשרי ולהסתפק במה שיש לו – תוך מחשבה מועטה על קנאה או הערצה. דמוקריטוס אישר בזבזנות לעיתים, שכן הוא החזיק בדעה שחגיגות ואירועים נחוצים לשמחה ולהרפיה. הוא מחשיב את החינוך לעיסוק האצילי ביותר, אך הזהיר שלמידה ללא שכל מובילה לטעות.
מתמטיקה, אנתרופולוגיה וקוסמולוגיה
מתמטיקה: דמוקריטוס היה גם חלוץ של המתמטיקה והגיאומטריה בפרט. אנו יודעים זאת רק דרך ציטוטים של עבודותיו שכותרתן "על מספרים", "על גיאומטריה", "על משיקים", "על מיפוי" ו"על אי-רציונליים" בכתבים אחרים, שכן רוב גוף עבודתו של דמוקריטוס לא שרד את ימי הביניים. דמוקריטוס היה בין הראשונים להבחין שחרוט ופירמידה עם אותו שטח בסיס וגובה הם בעלי שליש מהנפח של גליל או מנסרה בהתאמה. אנתרופולוגיה, ביולוגיה וקוסמולוגיה: עבודתו על הטבע ידועה דרך ציטוטים של ספריו בנושאים, "על טבע האדם", "על בשר" (שני ספרים), "על הנפש", "על החושים", "על טעמים", "על צבעים", "סיבות הקשורות לזרעים וצמחים ופירות", ו"סיבות הקשורות לבעלי חיים" (שלושה ספרים). הוא בילה חלק ניכר מחייו בניסויים ובבחינת צמחים ומינרלים, וכתב בהרחבה על נושאים מדעיים רבים.
דמוקריטוס חשב שהבני אדם הראשונים חיו חיים אנרכיים וחיותיים, יצאו ללקט בנפרד וחיו מהעשבים הטעימים ביותר ומהפירות שגדלו פרא על העצים. הם נדחקו יחד לחברות מתוך פחד מחיות בר, אמר. הוא האמין שלאנשים מוקדמים אלו לא הייתה שפה, אך שהם החלו בהדרגה לבטא את ביטוייהם, וקבעו סמלים לכל סוג של אובייקט, ובדרך זו הגיעו להבנה זה את זה. הוא אומר שהאנשים המוקדמים ביותר חיו בעמל, ללא אף אחד מהשימושים של החיים; ביגוד, בתים, אש, ביות וחקלאות היו לא ידועים להם.
דמוקריטוס מציג את התקופה המוקדמת של האנושות כאחת של למידה על ידי ניסוי וטעייה, ואומר שכל צעד הוביל לאט לתגליות נוספות; הם מצאו מקלט במערות בחורף, אחסנו פירות שניתן היה לשמר, ודרך תבונה וחדות מחשבה הגיעו לבנות על כל רעיון חדש. דמוקריטוס החזיק בדעה שבתחילה היקום היה מורכב מלא כלום מלבד אטומים זעירים שמתערבלים בכאוס, עד שהתנגשו יחד ליצירת יחידות גדולות יותר – כולל כדור הארץ וכל מה שעליו. הוא שיער שיש עולמות רבים, חלקם צומחים, חלקם דועכים; חלקם ללא שמש או ירח, חלקם עם כמה. הוא החזיק בדעה שלכל עולם יש התחלה וסוף וכי עולם יכול להיהרס על ידי התנגשות עם עולם אחר. כמו האטומאיסטים האחרים, דמוקריטוס האמין בכדור ארץ שטוח וערער על טיעונים לכדוריותו.
מורשת והשפעה
הערכות המאה העשרים: לפי ברטראנד ראסל, נקודת המבט של לוקיפוס ודמוקריטוס "הייתה דומה להפליא לזו של המדע המודרני, ונמנעה מרוב הפגמים שאליהם הייתה מועדת הספקולציה היוונית." קארל פופר העריץ את הרציונליזם, ההומניזם ואהבת החופש של דמוקריטוס וכותב שדמוקריטוס, יחד עם בן ארצו פרוטגורס, "ניסחו את הדוקטרינה שמוסדות אנושיים של שפה, מנהג וחוק אינם טאבו אלא מעשה ידי אדם, לא טבעיים אלא קונבנציונליים, תוך התעקשות, בו זמנית, שאנו אחראים להם." עבודות: אף אחד מכתביו של דמוקריטוס לא שרד עד ימינו בשלמותו; רק קטעים ידועים מתוך גוף עבודתו העצום.
מוסדות על שמו: אוניברסיטת דמוקריטוס בתראקיה, המרכז הלאומי למחקר מדעי "דמוקריטוס". נומיסמטיקה: דמוקריטוס תואר על המטבעות/שטרות העכשוויים הבאים: הצד האחורי של מטבע ה-10 דרכמות היווני של 1976–2001. הצד הקדמי של שטר ה-100 דרכמות היווני של 1967–1978.