דייב מאסטיין: פוטר ממטאליקה, מייסד מגאדת'
מהלך הקריירה המגדיר של דייב מאסטיין לא היה כזה שהוא בחר. ב-11 באפריל 1983, מטאליקה שמה אותו על אוטובוס גרייהאונד מחוץ לניו יורק ללא אזהרה, ובנסיעה ההיא הביתה הוא החל לכתוב את השירים שיהפכו לאימפריית ת'ראש-מטאל יריבה שנבנתה במיוחד כדי להתעלות על הלהקה שזה עתה השליכה אותו. ארבעה עשורים לאחר מכן הוא עדיין יקרא להתעלות על חבריו ללהקה הישנים "אחד המטרדים של הקריירה שלי" – טינה שהפיקה כמה מהתקליטים השאפתניים ביותר מבחינה טכנית של ההבי מטאל.
ילדות שבורה
דיוויד סקוט מאסטיין נולד ב-13 בספטמבר 1961, בלה מסה, קליפורניה, הילד הצעיר והבן היחיד במשפחת עדי יהוה שאביו, מנהל בנק אלכוהוליסט, נטש כשדייב היה בן 4. הוא תיאר את חינוכו ככאוטי, עם חיי משפחה, במילותיו, "פרומים בהרבה מובנים". הלהקה הראשונה שלו, פאניק (Panic), שהוקמה בסוף שנות ה-70, הפיקה חומר מוקדם שהוא יקניבל מאוחר יותר עבור שירי מגאדת' כולל "Hangar 18" ו-"Mechanix".
שנתיים במטאליקה
ב-1981, מאסטיין ענה למודעה בעיתון שפורסמה על ידי המתופף לארס אולריך והצטרף למטאליקה המתהווה כגיטריסט מוביל, כשהוא כותב יחד ארבעה שירים באלבום הבכורה שלהם "Kill 'Em All" ועוד שניים שיופיעו ב-"Ride the Lightning" – אם כי הוא עזב לפני שכל אלבום הוקלט. כהונתו הוגדרה באותה מידה על ידי כישרון כמו על ידי תנודתיות: מייסד Metal Blade Records בריאן סלאגל זכר אותו כ"בחור מוכשר להפליא" שגם "הייתה לו בעיה גדולה להפליא עם אלכוהול וסמים", ותקריות כולל תקיפה פיזית של הזמר ג'יימס הטפילד הובילו את הלהקה לפטר אותו בפתאומיות, כשהם מסיעים אותו לתחנת האוטובוס בעצמם.
בניית יריבה מאפס
בחזרה בקליפורניה, מאסטיין עבד זמן קצר כטלמרקטינג לפני שהקים את מה שהפך למגאדת' עם הבסיסט דייב אלפסון, אותו פגש דרך קיר דירה משותף וריף של ואן היילן. מאסטיין, שלא תכנן לשיר, השתלט על תפקידי השירה בעצמו מתוך הכרח בערב השנה החדשה 1984. חתומה ב-Combat Records, הופעת הבכורה של הלהקה ב-1985 "Killing Is My Business... and Business Is Good!" הכריזה על פרויקט שנבנה במפורש להיות מהיר וטכני יותר מהלהקה שעזב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הריצה הקלאסית
המוניטין של מגאדת' נבנה על רצף אלבומים לאורך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. "Peace Sells... But Who's Buying?" (1986) הפיק קו בס כל כך מזוהה ש-MTV News השתמשו בו כסטינג לקטעים במשך שנים. "Rust in Peace" (1990), שנעשה עם הגיטריסט החדש מרטי פרידמן, נחשב באופן נרחב לשיא של הז'אנר; סקירה רטרוספקטיבית אחת מכנה אותו "אחת מיצירות המופת הגדולות והבלתי פוסקות של הז'אנר", כשהיא מייחסת לכתיבת השירים של מאסטיין ריפים שהיו "האכזריים ביותר בטוב טעם שהלהקה תכתוב אי פעם, רוויים במנגינה, אך מונעים על ידי לבבות של מנועי סילון", ומייחסת לאלבום את "שדרוג אוצר המילים הקולי של המטאל, העלאת רמות הדיוק, הטכניות והתחכום הקומפוזיציוני בגבורה". "Countdown to Extinction" (1992) הפך לשיא המסחרי של הלהקה, כשהוא מופיע לראשונה במקום ה-2 ב-Billboard 200 עם הלהיט "Symphony of Destruction". מאסטיין זוכה גם לפופולריזציה של ה-"spider chord", טכניקה לנגינת אקורדי כוח שמפחיתה רעש מיתרים לא רצוי ומאיצה את תנועת היד – תרומה טכנית אמיתית לאופן שבו גיטרת מטאל נלמדת ומנוגנת.
התמכרות והחלמה מתועדת
שימוש בסמים העיב על מאסטיין במשך שני עשורים. הוא נעצר על נהיגה תחת השפעה ב-1989 עם, לפי הדיווח שלו, שבעה סמים או יותר במערכת שלו, הראשון מבין כ-15 תקופות במרכזי טיפול; במאי בצילומי וידאו ב-1989 נזכר בו מגיע תחת השפעת הרואין מכדי לשיר ולנגן בו-זמנית. שהות בבית חולים ב-2002 בגלל אבנים בכליות עוררה הישנות שהובילה לנזק עצבי חמור בזרוע הנגינה שלו מלחץ עצבי במהלך ההחלמה – פציעה עצבית רצינית מספיק שהוא הודיע על פירוק מגאדת' באותו אפריל, מתוך אמונה שהקריירה שלו הסתיימה. חודשים של פיזיותרפיה אינטנסיבית החזירו את התפקוד, והלהקה התכנסה מחדש ב-2004. בתקופה זו מאסטיין גם הפך לנוצרי שנולד מחדש, המרה שהוא תיאר במונחים בוטים – "בהסתכלות על הצלב, אמרתי שש מילים פשוטות, 'מה יש לי להפסיד?'" – שאחריה הובילו אותו לסרב להופעות לצד להקות שראה כשטניות או בלאק מטאל.
פוליטיקה, מחלוקת וסתירה
הצהרותיו הציבוריות של מאסטיין נעו באופן נרחב ולא עקבי לאורך ארבעה עשורים: הוא הציף בניית חומת גבול בראיון ב-1988, ציטט כתבי קודש נגד נישואים חד-מיניים בראיונות בהפרש של עשורים, קידם תיאוריות קונספירציה על ברק אובמה, ובנקודה אחת הציע שירי המוני המוניים בוימו כדי לקדם בקרת נשק, טענה שמשכה תגובה נגדית מהשורדים. הוא תיאר את עצמו מאוחר יותר כעצמאי ש"הצביע לדמוקרטים ורפובליקנים", דיוקן עצמי שסותר את הערותיו המתלהמות ביותר. הקדשת קונצרט ב-1988 בצפון אירלנד, שנעשתה ללא מודעות ברורה להדהוד הפוליטי שלה, עוררה מהומה.
בריאות בשנים מאוחרות
מאסטיין עמד בפני מכשולים פיזיים נוספים: היצרות עמוד השדרה שהוא מייחס לעשורים של הד-באנגינג, אבחנה של סרטן גרון ב-2019 שהודיע שהיא בנסיגה בתחילת 2020, ולאחרונה, התכווצות דופויטרן – מצב יד פרוגרסיבי הגורם לכאב ש, יחד עם הריצה הארוכה של הלהקה, נלקח בחשבון בסיבוב ההופעות האחרון של מגאדת' שהוכרז ל-2025 ובאלבום האחרון בעל השם העצמי. לצד מוזיקה הוא בנה משמעת מקבילה באמנויות לחימה, כשהוא מרוויח חגורות שחורות בטאקוונדו ובקראטה, ועד 2025, חגורה שחורה בג'ו-ג'יטסו ברזילאי בגיל 64.
מדוע דייב מכונה גאון
המקרה ל"גאונות" כאן הוא מקרה מלאכה, לא אינטלקטואלי: המוניטין של מאסטיין נשען על חדשנות טכנית בגיטרה, צפיפות קומפוזיציונית, ויכולת מתועדת לכתוב ריפים הנחשבים על ידי מבקרים לכמה מהמתוחכמים ביותר בת'ראש מטאל – מבקרים מתארים את עבודתו כ"העלאת רמות הדיוק, הטכניות והתחכום הקומפוזיציוני בגבורה" בז'אנר. דירוגים שנערכו על ידי פרסומי מוזיקה הציבו אותו בין גיטריסטים הקצב והמטאל הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם, והוא נבחר ראשון בסקר אחד שפורסם של גיטריסטי המטאל הגדולים ביותר. זוהי גאונות של מוזיקליות ומלאכה – שנים של תרגול טכני ואוזן לשילוב מנגינה עם אגרסיביות – ולא של מקוריות רעיונית טהורה; ת'ראש מטאל עצמו היה קיים לפני מגאדת', וההישג של מאסטיין היה לשכלל ולאנטלקטואליזציה של אוצר המילים שלו ולא להמציא את הצורה לחלוטין. הסיבוך הכנה הוא שנרטיב הקריירה שלו אינו ניתן להפרדה מטינה: לפי הודאתו שלו, התחרות עם חבריו לשעבר למטאליקה והתעלות עליהם הייתה מוטיבציה מניעה של עשורים, מה שמסבך כל דיווח על גאונותו כאמנותית גרידא ולא כנקמה אישית חלקית שתורגמה למוזיקה.
מורשת
מגאדת' הוציאה 17 אלבומי אולפן, מכרה יותר מ-50 מיליון תקליטים, וזכתה בגראמי ב-2017 על שיר הנושא של "Dystopia" – מאסטיין החבר היחיד שהופיע בכל אחד מהם. הפיוס שלו עם מטאליקה, לא אחיד ונגדע שוב ושוב לאורך ארבעה עשורים, הגיע לשיאו באלבום פרידה ב-2025 הכולל גרסת כיסוי ל-"Ride the Lightning", שיר שהוא כתב יחד ומעולם לא הקליט עם הלהקה שפיטרה אותו.