דייב إגרז (Dave Eggers): כותב זיכרונות שבנה אימפריה של הוצאות לאור עצמאיות
בגיל עשרים ואחת, דייב إגרז (Dave Eggers) איבד את שני הוריו בתוך חודשים ספורים זה מזה והפך למטפל העיקרי באחיו בן השמונה. רוב האנשים נושאים אובדן מסוג זה בפרטיות. إגרז הפך את זה לספר זיכרונות שהיה כל כך מודע לעצמו לגבי המניפולציות של עצמו, עד ששמו העז לקרוא לקוראים לכנות אותו כפי שחשדו שהוא: A Heartbreaking Work of Staggering Genius.
מבוסטון למערב התיכון
إגרז נולד ב-12 במרץ 1970 בבוסטון, מסצ'וסטס, וגדל ברובו לייק פורסט, אילינוי, לפני שלמד באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, שם למד עיתונות וציור מבלי לסיים תואר. בראשית שנות העשרים לחייו, בתוך כחודש זה מזה, מתו הוריו ממחלת הסרטן, ואיגרז, אז בן עשרים ואחת, לקח על עצמו את גידול אחיו בן השמונה, כריסטופר – הידוע כטוף (Toph) – תוך ניסיון לבנות קריירה כסופר וכעורך בסן פרנסיסקו.
מייץ', ואז מקסוויניז
לפני ספר הזיכרונות שהקנה לו את שמו, إגרז היה ממייסדי Might, מגזין ציני וסאטירי שכיוון אל תחושת הניכור של בני דורו, אשר נסגר לאחר מספר שנים. מתוך האפר שלו הוא הקים את McSweeney's Quarterly Concern, כתב עת ספרותי הידוע בניסויים צורניים – גיליונות כרוכים במוזרות, סיפורים המודפסים על קופסאות דורשן בוקר, גופנים המטופלים כחלק מהתוכן – אשר צמח והפך למקסוויניז (McSweeney's), הוצאה לאור עצמאית המוציאה לאור ספרות יפה, עיון וספרים מעוצבים מחוץ למוסכמות של ההוצאה לאור המרכזית בניו יורק.
A Heartbreaking Work of Staggering Genius
ספר הזיכרונות שלו על אבל ואפוטרופסות מאולתרת, שפורסם בשנת 2000, הפך לתופעה תרבותית, והבנוי בהערות שוליים מודעות לעצמן והסטות המפקפקות בכנות של עצמו אפילו בעודו מספק משקל רגשי אמיתי – אמצעי שמבקרים קראו בו הן מנגנון הגנה והן חידוש צורני אמיתי לכתיבת זיכרונות. הספר היה מועמד סופי לפרס פוליצר וביסס את إגרז כקול ספרותי מגדיר של דורו, כזה שהמיתוג שלו של מודעות עצמית אירונית עיצב גל של כתיבה המשויכת למקסוויניז ולמחקים שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מספר זיכרונות לספרות תיעודית
إגרז המשיך ברצף של ספרים שעברו מאוטוביוגרפיה לכיוון סיפור סיפוריהם של אנשים אחרים: What Is the What (2006), תיעוד מומחז של חייו של פליט סודאני ולנטינו אצ'אק דנג במהלך מלחמת האזרחים, המוכר כעדות שנכתבה במשותף לא פחות מאשר כfiction; Zeitoun (2009), תיעוד תיעודי של מסכת הייסורים של גבר סורי-אמריקאי במהלך ואחרי הוריקן קתרינה; The Circle (2013), רומן סאטירי על חברת טכנולוגיה דמוית גוגל שעובד לסרט ב-2017 בכיכובם של אמה ווטסון וטום הנקס; ו-The Monk of Mokha (2018), העוקב אחר יזם קפה תימני-אמריקאי. לאורך ספרים אלה إגרז פיתח שיטה ניתנת לזיהוי: חיבור השטף הסיפורי שלו לסיפורו של אדם אמיתי, כאשר התמלוגים מופנים לרוב אל המשא או אל מטרה קשורה, גישה שעוררה הן הערצה בשל הסנגוריה שלה והן בחינה תקופתית סביב בעלות מחברתית על הביוגרפיה של מישהו אחר.
826 ולנסיה
בשנת 2002, إגרז היה ממייסדי 826 ולנסיה (826 Valencia) עם המחנכת ניניבה קלגארי (Nínive Calegari), מרכז כתיבה ועזרה לימודית חינמי לנוער ברובע המיסשן של סן פרנסיסקו. מכיוון שכללי הייעודי דרשו שכל חזית חנות המאכלסת עמותה תפעל גם כעסק קמעונאי הפתוח לציבור, إגרז וקלגארי התאימו את החלל כחנות אספקה לשודדי ים – אילוץ שלדבריו מאוחר יותר הפיק "דרך מסבירה פנים מאוד" להסרת הסטיגמה מבקשת עזרה לימודית. הדגם התרחב ל-826 נשיונל (826 National), הפועל כיום במרכזי כתיבה מסונפים בערים ברחבי ארצות הברית. إגרז תיאר את התובנה המרכזית של הארגון בפשטות: מתן "פיסת נייר והזמן וזרקור של מבוגר אכפתי" לצבור משנה את האופן שבו הם רואים את יכולתם שלהם לכתוב, וכי "הכתיבה צריכה להיות שמחה ומוזרה" במקום מטלה המנוהלת על ידי מתן ציונים.
מדליית ניוברי, ומעבר מאוחר לספרי ילדים
בינואר 2024, إגרז זכה במדליית ניוברי (Newbery Medal) – הפרס היוקרתי ביותר בספרות הילדים האמריקאית – עבור The Eyes and the Impossible, המסופר על ידי כלב משוטט בשם יוהנס הפטר בפארק עירוני. יושבת ראש ועדת ניוברי אמבר קרגר כינתה אותו "קריאה שובת לב מלאה בשמח". הפרס סימן מפנה יוצא דופן בקריירה המאוחרת של סופר הידוע ביותר בזכות ספר זיכרונות למבוגרים וספרות תיעודית, והוסיף כבוד ספרותי לילדים לגוף יבודה שכבר הפיק מועמדויות סופיות לפרס פוליצר, לפרס הספר הלאומי ולפרס חוג מבקרי הספר הלאומי.
מדוע דייב נקרא גאון
המילה יושבת במבוכה קרובה לביוגרפיה של إגרז עצמו, שכן ספר הפריצה שלו כלל את "Staggering Genius" בכותרתו כבדיחה מקדימה על החשיבות העצמית של ז'אנר ספר הזיכרונות – כותרת המודעת כל כך ליהירות של עצמה עד שמבקרים נאבקו לעיתים קרובות להפריד בין ההישג הכנה של הספר לבין אריזתו האירונית. מה שמבקרים זקפו בעקביות כמיומנות אמיתית הוא מבני: יכולתו של إגרז למזוג ניסויים צורניים – הערות שוליים, הסטה, טשטוש ז'אנרי בין ספר זיכרונות לבדיון – עם מוקדים רגשיים אמיתיים, ולאחר מכן יכולתו לשקוע בעדות של אדם אחר (של פליט סודאני, של ניצול קתרינה, של סוחר קפה) מבלי לשטח אותה לכתיבת צללים. טענת הנגד הכנה היא מהותית: חלק מהמבקרים מצאו בריחוק האירוני של עבודתו המוקדמת התחמקות לא פחות מאשר התקן, ושיטת הספרות התיעודית המגדירה את הקריירה המאוחרת שלו עוררה שאלות אתיות אמיתיות על סופר אמריקאי בעל משאבים המרוויח ומתאר את חייהם של אנשים עם הרבה פחות כוח לעצב את סיפוריהם שלהם. מגוונו – ספר זיכרונות ספרותי, עיון חקירתי, סאטוניה דיסטופית, וכעת ספר ילדים זוכה ניוברי – טוען לרב-גוניות בבירור רב יותר מאשר לגאונות יחידה בכל צורה שהיא.
מורשת
إגרז בנה דבר יוצא דופן בספרות האמריקאית: לא רק גוף ספרים אלא תשתיות – מקסוויניז כמוציא לאור, 826 נשיונל כרשת עזרה לימודית המתרחבת ברחבי המדינה, ופרקטיקה חוזרת ונשנית של שימוש בהון הספרותי שלו כדי להגביר קולות שלא היו מגיעים אחרת לקהל מרכזי, מורשת מוסדית בדיוק כמו ספרותית. שני עשורים לאחר שבן עשרים ואחת אבל שעיצב את גידול אחיו לספר זיכרונות ציון דרך, إגרז נותר אחד הסופרים האמריקאים הבודדים שהמוסדות שהקים עשויים בסופו של דבר להאריך ימים מעבר לכל ספר בודד שכתב – מדד להשפעה שזמינים רק לעיתים רחוקות לסופרים, ואחד שהוא רדף אחריו בכוונה תחילה מאז ימיו הראשונים בעריכת מגזין מקוטע וקצר ימים מסן פרנסיסקו.