דניאל דפו
דניאל דפו (Daniel Defoe; נולד בסביבות 1660 – 24 באפריל 1731) היה סופר, עיתונאי, סוחר ומרגל אנגלי. הוא מפורסם בזכות הרומנים שלו "רובינזון קרוזו" (1719), "מול פלנדרס" (1722) ו"רוקסנה: המאהבת בת המזל" (1724). הוא נחשב לאחד התומכים המוקדמים ביותר ברומן האנגלי, וסייע להפוך את הסוגה לפופולרית בבריטניה יחד עם אחרים כמו אפרה בן וסמואל ריצ'רדסון.
לפני סוף שנת 1719, "רובינזון קרוזו" כבר הופץ בארבע מהדורות, והוא הפך לאחד הספרים המופצים ביותר בהיסטוריה, כשהוא מוליד חיקויים רבים כל כך ששמו משמש להגדרת סוגה ספרותית, ה"רובינזונדה". דפו כתב גם פמפלטים פוליטיים רבים, הסתבך לעיתים קרובות עם הרשויות ואף בילה תקופה בכלא. אינטלקטואלים ומנהיגים פוליטיים הקשיבו לרעיונותיו הרעננים ולעיתים אף התייעצו עמו.
חיים מוקדמים
דניאל פו (Daniel Foe) נולד ככל הנראה ברחוב פור (Fore Street) בקהילת סנט ג'יילס קריפלגייט שבלונדון. דפו הוסיף מאוחר יותר את ה"דה" (De) בעל הצליל האריסטוקרטי לשמו, ולעיתים טען טענה כוזבת על ייחוס למשפחה בשם דה בו פו (De Beau Faux). "דה" הוא גם תחילית נפוצה בשמות משפחה פלמיים. תאריך ומקום לידתו אינם ודאיים, ומקורות מציעים תאריכים בין 1659 ל-1662, כאשר הקיץ או תחילת הסתיו של 1660 נחשבים לסבירים ביותר. אביו, ג'יימס פו, היה יצרן נרות חלב משגשג ממוצא פלמי ככל הנראה, וחבר ב"גילדת הקצבים המכובדת". אמו, אליס, הלכה לעולמה כשהיה כבן עשר.
בילדותו המוקדמת חווה דפו כמה אירועים היסטוריים משמעותיים: ב-1665 נהרגו שבעים אלף איש מהמגפה הגדולה של לונדון, ובשנה שלאחר מכן הותירה השרפה הגדולה של לונדון רק את ביתו של דפו ושני בתים נוספים על תילם בשכונתו. ב-1667, כשהיה כבן שבע, הפליט צי הולנדי במעלה נהר המדוויי דרך נהר התמזה ותקף את העיירה צ'אטם במהלך הפשיטה על המדוויי.
### השכלה
דפו התחנך בפנימייה של הכומר ג'יימס פישר בפיקסהאם ליין בדורקינג, סארי. הוריו היו פרסביטריאנים מתנגדים, ובסביבות גיל 14 הוא נשלח לאקדמיה של צ'ארלס מורטון בניואינגטון גרין, שהייתה אז כפר מצפון לונדון, שם הוא נחשב כמי שפקד את הכנסייה המתנגדת במקום. הוא התגורר ברחוב צ'רץ', סטוק ניואינגטון, בבתים שמספריהם כיום 95–103. בתקופה זו רדפה ממשלת אנגליה את אלו שבחרו להתפלל מחוץ לכנסייה האנגליקנית הממוסדת.
קריירה עסקית
דפו נכנס לעולם העסקים כסוחר כללי, ועסק בתקופות שונות בגרביים, מוצרי צמר כלליים ויין. שאיפותיו היו גדולות והוא הצליח לרכוש אחוזה כפרית וספינה (כמו גם זבד לייצור בושם), אם כי לעיתים רחוקות היה ללא חובות. ב-1 בינואר 1684 נישא דפו למרי טאפלי בכנסיית סנט בוטולף אלדגייט. היא הייתה בתו של סוחר לונדוני והביאה עמה נדוניה של 3,700 ליש"ט – שווה ערך ל-690,000 ליש"ט במונחי 2025. בהתחשב בחובותיו ובקשייו הפוליטיים, ייתכן שהנישואים היו רצופי קשיים, אך הם נמשכו 47 שנים והולידו שמונה ילדים.
בשנת 1685 הצטרף דפו למרד מונמות' הכושל אך זכה לחנינה, ובכך נמלט מ"המשפטים העקובים מדם" של השופט ג'ורג' ג'פריס. המלכה מרי השנייה ובעלה ויליאם השלישי הוכתרו יחד ב-1689, ודפו הפך לאחד מבעלי בריתו הקרובים של ויליאם ולסוכן חשאי. חלק מהמדיניות החדשה הוביל לסכסוך עם צרפת, מה שפגע ביחסי הסחר המשגשגים של דפו. ב-1692 נעצר בשל חובות של 700 ליש"ט, ומול חובות כוללים שאולי הגיעו ל-17,000 ליש"ט, נאלץ להכריז על פשיטת רגל. הוא מת בחוסר כל וככל הנראה שקוע בתביעות משפטיות מול האוצר המלכותי.
לאחר שחרורו מכלא החייבים, הוא כנראה טייל באירופה ובסקוטלנד, וייתכן שבתקופה זו סחר ביין לקדיס, פורטו וליסבון. עד 1695 חזר לאנגליה, כשהוא משתמש רשמית בשם "דפו" ומשמש כ"נציב מס הזכוכית", האחראי על גביית מיסים על בקבוקים. ב-1696 ניהל מפעל לבנים ורעפים במה שהוא כיום טילבורי באסקס והתגורר בקהילת צ'דוול סנט מרי הסמוכה.
כתיבה
לא פחות מ-545 כותרים יוחסו לדפו, כולל שירים סאטיריים, פמפלטים פוליטיים ודתיים, וכרכים שונים.
### כתיבת פמפלטים וכלא
פרסומו המשמעותי הראשון של דפו היה "מסה על פרויקטים" (An Essay Upon Projects), סדרת הצעות לשיפור חברתי וכלכלי, שפורסמה ב-1697. בין 1697 ל-1698 הגן על זכותו של המלך ויליאם השלישי להחזיק צבא קבע במהלך פירוק הנשק, לאחר שחוזה רייסווייק (1697) סיים את מלחמת תשע השנים (1688–1697). שירו המצליח ביותר, "האנגלי מלידה" (The True-Born Englishman, 1701), הגן על ויליאם מפני התקפות קסנופוביות של אויביו הפוליטיים באנגליה, ומפני רגשות אנטי-הגירה אנגליים באופן כללי יותר. ב-1701 הגיש דפו את "מזכר הלגיון" לרוברט הארלי, אז יושב ראש בית הנבחרים – ומעסיקו לעתיד – כשהוא מלווה במשמר של שישה עשר ג'נטלמנים מכובדים. המזכר דרש את שחרורם של העותרים מקנט, שביקשו מהפרלמנט לתמוך במלך במלחמה קרבה נגד צרפת.
מותו של ויליאם השלישי ב-1702 יצר שוב תהפוכות פוליטיות, שכן המלך הוחלף על ידי המלכה אן שהחלה מיד במתקפה נגד הלא-קונפורמיסטים. דפו היה מטרה טבעית, וכתיבת הפמפלטים ופעילותו הפוליטית הובילו למעצרו ולהצבתו על עמוד הקלון ב-31 ביולי 1703, בעיקר בשל הפמפלט שלו מדצמבר 1702 שכותרתו "הדרך הקצרה ביותר עם המתנגדים; או, הצעות לביסוס הכנסייה", שיומרתו הייתה לטעון להשמדתם. בחיבור זה הוא לעג באכזריות הן לטורים מהכנסייה הגבוהה והן לאותם מתנגדים שנהגו בצביעות ב"קונפורמיות מזדמנת", כמו שכנו מסטוק ניואינגטון, סר תומאס אבני. הוא פורסם בעילום שם, אך המחבר האמיתי התגלה במהרה ודפו נעצר. הוא הואשם בהוצאת דיבה מסיתה ונמצא אשם במשפט באולד ביילי בפני השופט הסדיסט הידוע לשמצה סלאתיאל לאבל. לאבל גזר עליו קנס עונשי של 200 מארק (336 ליש"ט אז, 70,201 ליש"ט ב-2025), השפלה פומבית על עמוד הקלון, ומאסר לזמן בלתי מוגדר שיסתיים רק עם תשלום הקנס. על פי האגדה, פרסום שירו "המנון לעמוד הקלון" גרם לקהל סביב עמוד הקלון להשליך פרחים במקום החפצים המזיקים והמגעילים המקובלים, ולשתות לכבודו. אמיתות סיפור זה מוטלת בספק על ידי רוב החוקרים, אם כי ג'ון רוברט מור אמר מאוחר יותר ש"אף אדם באנגליה מלבד דפו לא עמד על עמוד הקלון ובהמשך עלה לגדולה בקרב עמיתיו".
— מתוך "האנגלי מלידה" של דפו, 1701
לאחר שלושת ימיו על עמוד הקלון, נכנס דפו לכלא ניוגייט. רוברט הארלי, הרוזן הראשון מאוקספורד ורוזן מורטימר, תיווך בשחרורו בתמורה לשיתוף הפעולה של דפו כסוכן מודיעין עבור הטורים. בתמורה לשיתוף פעולה זה עם הצד הפוליטי היריב, שילם הארלי חלק מחובותיו של דפו, מה ששיפר את מצבו הכלכלי באופן משמעותי.
בתוך שבוע משחרורו מהכלא, היה דפו עד ל"סערה הגדולה" של 1703, שהשתוללה בלילה שבין ה-26 ל-27 בנובמבר. היא גרמה נזק כבד ללונדון ובריסטול, עקרה מיליוני עצים והרגה יותר מ-8,000 בני אדם, רובם בים. האירוע הפך לנושא ספרו של דפו "הסערה" (1704), הכולל אוסף של עדויות על הסופה. רבים רואים בו את אחת הדוגמאות הראשונות בעולם לעיתונאות מודרנית.
באותה שנה הקים את כתב העת שלו "סקירה על ענייני צרפת" (A Review of the Affairs of France), שתמך בממשלת הארלי ותיעד את אירועי מלחמת הירושה הספרדית (1702–1714). ה"סקירה" הופיעה שלוש פעמים בשבוע ללא הפרעה עד 1713. דפו נדהם מכך שאדם מוכשר כמו הארלי השאיר מסמכי מדינה חיוניים חשופים, והזהיר שהוא כמעט מזמין פקיד חסר מצפון לבצע בגידה; אזהרותיו הוכחו כמוצדקות לחלוטין בפרשת ויליאם גרג.
כאשר הארלי הודח מהממשלה ב-1708, המשיך דפו לכתוב את ה"סקירה" כדי לתמוך בגודולפין, ואז שוב כדי לתמוך בהארלי ובטורים בממשלת הטורים של 1710–1714. הטורים איבדו את השלטון עם מותה של המלכה אן, אך דפו המשיך בעבודת מודיעין עבור ממשלת הוויגים, תוך כתיבת פמפלטים "טוריים" שערערו את נקודת המבט הטורית.
לא כל כתיבת הפמפלטים של דפו הייתה פוליטית. פמפלט אחד פורסם במקור בעילום שם, תחת הכותרת "תיאור אמיתי של הופעתה של גברת ויל יום לאחר מותה בפני גברת ברגרייב בקנטרברי ב-8 בספטמבר 1705". הוא עוסק באינטראקציה בין הממלכה הרוחנית לממלכה הפיזית וככל הנראה נכתב בתמיכה בספרו של צ'ארלס דרלינקורט "ההגנה הנוצרית מפני פחדי המוות" (1651). הוא מתאר את המפגש של גברת ברגרייב עם חברתה הוותיקה גברת ויל לאחר מותה. ברור מחיבור זה ומכתבים אחרים שהחלק הפוליטי בחייו של דפו לא היה בשום אופן המוקד היחיד שלו.
### האיחוד האנגלו-סקוטי של 1707
בייאושו במהלך מאסרו בתיק הדיבה המסיתה, כתב דפו לוויליאם פטרסון, הסקוטי הלונדוני ומייסד בנק אנגליה ואחד מיוזמי תוכנית דאריין, שהיה במעגל האמון של רוברט הארלי, הרוזן הראשון מאוקספורד ורוזן מורטימר, שר מוביל וראש רשת ריגול בממשלת אנגליה. הארלי קיבל את שירותיו של דפו ושחרר אותו ב-1703. דפו פרסם מיד את ה"סקירה", שהופיעה מדי שבוע, ולאחר מכן שלוש פעמים בשבוע, ונכתבה ברובה על ידו. זה היה השופר העיקרי של ממשלת אנגליה שקידם את חוק האיחוד של 1707.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דפו החל את הקמפיין שלו ב"סקירה" ובפמפלטים אחרים שכוונו לדעת הקהל האנגלית, בטענה שזה יסיים את האיום מהצפון, וישיג לאוצר "אוצר בלתי נדלה של אנשים", שוק חדש ובעל ערך שיגדיל את כוחה של אנגליה. עד ספטמבר 1706 הורה הארלי לדפו לנסוע לאדינבורו כסוכן חשאי, ולהבטיח הסכמה על ידי שימוש ב"שיטות נסתרות כדי להטות את דעת הסקוטים לטובת" חוזה האיחוד. הוא היה מודע לסיכון לעצמו. הודות לספרים כמו "מכתבי דניאל דפו", ידוע הרבה יותר על פעילותו מאשר נהוג לגבי סוכנים מסוג זה.
דיווחיו הראשונים של דפו כללו תיאורים חיים של הפגנות אלימות נגד האיחוד. "אספסוף סקוטי הוא הגרוע מסוגו", דיווח. דפו "חשש מלינץ' לאחר שהמון מאיים גאה במעלה הרחוב הראשי כשהוא צועק 'לא לאיחוד! לא לכלבים אנגלים!'". שנים לאחר מכן כתב ג'ון קלרק מפיניקויק, יוניוניסט מוביל, בזיכרונותיו שלא היה ידוע באותה עת שדפו נשלח על ידי גודולפין:
> לתת לו דין וחשבון נאמן מעת לעת על כל מה שעבר כאן. הוא היה לפיכך מרגל בקרבנו, אך לא היה ידוע ככזה, אחרת האספסוף של אדינבורו היה קורע אותו לגזרים.
דפו היה פרסביטריאני שסבל באנגליה בשל אמונותיו, וככזה הוא התקבל כיועץ לאספה הכללית של כנסיית סקוטלנד ולוועדות הפרלמנט של סקוטלנד. הוא אמר להארלי שהוא "שותף סוד לכל טיפשותם" אך "בלתי חשוד לחלוטין בהתכתבות עם מישהו באנגליה". הוא היה מסוגל אז להשפיע על ההצעות שהוגשו לפרלמנט ודיווח:
> לאחר שהיה לי הכבוד להיקרא תמיד לוועדה שאליה הופנו תיקונים אלו, היה לי המזל הטוב לשבור את צעדיהם בשני פרטים, דהיינו המענק על תירס ו- שיעור הבלו.
עבור סקוטלנד הוא השתמש בטיעונים שונים, אפילו הפוכים מאלו שבהם השתמש באנגליה, בדרך כלל תוך התעלמות מהדוקטרינה האנגלית של ריבונות הפרלמנט, למשל, באומרו לסקוטים שהם יכולים לתת אמון מלא בערבויות שבחוזה. חלק מהפמפלטים שלו נחזו ככתובים על ידי סקוטים, מה שהטעה אפילו היסטוריונים מכובדים לצטט אותם כעדות לדעת הקהל הסקוטית של התקופה. כך גם לגבי היסטוריה מסיבית של האיחוד שפרסם דפו ב-1709, ושחלק מההיסטוריונים עדיין מתייחסים אליה כמקור עכשווי בעל ערך לעבודותיהם. דפו התאמץ להעניק להיסטוריה שלו אווירה של אובייקטיביות על ידי מתן מקום לטיעונים נגד האיחוד, אך תמיד שמר את המילה האחרונה לעצמו.
הוא נפטר מהמתנגד העיקרי לאיחוד, אנדרו פלטשר מסלטון, על ידי התעלמות ממנו. הוא גם לא נתן דין וחשבון על ערמומיותו של הדוכס מהמילטון, המנהיג הרשמי של הפלגים השונים שהתנגדו לאיחוד, שלכאורה בגד בעמיתיו לשעבר כאשר עבר לצד היוניוניסטי/ממשלתי בשלבים הסופיים והמכריעים של הדיון.
אחרית דבר
בשנת 1709 חיבר דפו ספר ארוך שכותרתו "היסטוריה של איחוד בריטניה הגדולה", פרסום מאדינבורו שהודפס על ידי יורשי אנדרסון. דפו מצוטט פעמיים בספר כמחברו, והוא נותן פרטים על האירועים שהובילו לחוקי האיחוד של 1707, החל מ-6 בדצמבר 1604, כאשר המלך ג'יימס הראשון קיבל הצעה לאיחוד. מה שנקרא "טיוטה ראשונה" זו לאיחוד התרחשה קצת יותר מ-100 שנים לפני חתימת הסכם 1707.
דפו לא עשה שום ניסיון להסביר מדוע אותו פרלמנט של סקוטלנד שהיה כה נלהב בעד הישארות עצמאית בין 1703 ל-1705 הפך לכה פסיבי ב-1706. הוא קיבל מעט מאוד תגמול ממעסיקיו ולא זכה להכרה על שירותיו על ידי הממשלה. הוא השתמש בניסיונו הסקוטי כדי לכתוב את "סיור ברחבי האי כולו של בריטניה הגדולה", שפורסם ב-1726, שם הודה שהגידול בסחר ובאוכלוסייה בסקוטלנד שחזה כתוצאה מהאיחוד "לא קרה, אלא להפך".
תיאורו של דפו את גלאזגו (Glaschu) כ"מקום ירוק יקר" (Dear Green Place) צוטט לעיתים קרובות בטעות כתרגום גאלי לשם העיירה. המילה הגאלית Glas יכולה להיות אפור או ירוק, בעוד chu פירושו כלב או חלל. Glaschu כנראה פירושו "חלל ירוק". ה"מקום הירוק היקר", כמו חלק גדול מסקוטלנד, היה מוקד של תסיסה נגד האיחוד. הכומר המקומי של טרון דחק בקהילתו "לקום ולהתייצב למען עיר האלוהים".
ה"מקום הירוק היקר" ו"עיר האלוהים" דרשו מחיילי הממשלה לדכא את המתפרעים שקרעו עותקים של החוזה כמעט בכל צומת שוק בסקוטלנד. כאשר ביקר דפו באמצע שנות ה-20 של המאה ה-18, הוא טען שהעוינות כלפי מפלגתו הייתה "בגלל שהם היו אנגלים ובגלל האיחוד, שעליו מחו כמעט כולם".
### כתיבה מאוחרת
היקף ופרטי כתיבתו של דפו בתקופה שבין נפילת הטורים ב-1714 לפרסום "רובינזון קרוזו" ב-1719 שנויים במחלוקת רבה. דפו מגיב על הנטייה לייחס לו פמפלטים בעלי מחבר לא ודאי באפולוגיה שלו "ערעור לכבוד ולצדק" (1715), הגנה על חלקו בממשלת הטורים של הארלי (1710–1714). יצירות אחרות המקדימות את הקריירה הרומנאית שלו כוללות את "מדריך המשפחה" (1715), מדריך התנהגות על חובה דתית; "דקות המשא ומתן של מונסייר מזנז'ה" (1717), שבו הוא מתחזה לניקולא מזנז'ה, הפלניפוטנציאר הצרפתי שניהל את המשא ומתן על חוזה אוטרכט (1713); ו"המשך למכתבים שנכתבו על ידי מרגל טורקי" (1718), סאטירה על פוליטיקה ודת אירופאיות, שנכתבה לכאורה על ידי מוסלמי בפריז.
מ-1719 עד 1724 פרסם דפו את הרומנים שעליהם הוא מפורסם (ראו להלן). בעשור האחרון לחייו כתב גם מדריכי התנהגות, כולל "חיזור דתי" (1722), "הסוחר האנגלי השלם" (1726) ו"מדריך המשפחה החדש" (1727). הוא פרסם מספר ספרים המגנים את התמוטטות הסדר החברתי, כגון "החוק הגדול של הכפיפות שנשקל" (1724) ו"עסקיו של כולם הם עסקיו של אף אחד" (1725), ויצירות על העל-טבעי, כמו "ההיסטוריה הפוליטית של השטן" (1726), "מערכת של קסם" (1727) ו"מסה על ההיסטוריה והמציאות של הופעות" (1727). יצירותיו על נסיעות וסחר בחוץ לארץ כוללות את "היסטוריה כללית של תגליות ושיפורים" (1727) ו"אטלס ימי ומסחרי" (1728). אולי יצירתו המשמעותית ביותר, מלבד הרומנים, היא "סיור ברחבי האי כולו של בריטניה הגדולה" (1724–1727), שסיפק סקירה פנורמית של הסחר הבריטי בערב המהפכה התעשייתית.
הסוחר האנגלי השלם
פורסם ב-1726, "הסוחר האנגלי השלם" הוא דוגמה ליצירותיו הפוליטיות של דפו. ביצירה דן דפו בתפקידו של הסוחר באנגליה בהשוואה לסוחרים בינלאומיים, בטענה שהמערכת הבריטית של הסחר עדיפה בהרבה. דפו גם רמז שהסחר הוא עמוד השדרה של הכלכלה הבריטית: "אחוזה היא בריכה, אבל סחר הוא מעיין". ביצירה שיבח דפו את הפרקטיות של הסחר לא רק בתוך הכלכלה אלא גם בתוך הריבוד החברתי. דפו טען שרוב האצולה הבריטית הייתה בשלב זה או אחר קשורה ללא הפרד למוסד הסחר, בין אם באמצעות ניסיון אישי, נישואים או גנאלוגיה. לעיתים קרובות חברים צעירים ממשפחות אצולה נכנסו למסחר, ונישואים לבת של סוחר על ידי אציל היו גם הם נפוצים. בסך הכל, דפו הפגין כבוד רב לסוחרים, בהיותו אחד כזה בעצמו.
דפו לא רק העלה את הסוחרים הבריטים הבודדים לרמה של ג'נטלמן, אלא שיבח את כלל הסחר הבריטי כמערכת עדיפה על מערכות סחר אחרות. סחר, טוען דפו, הוא זרז טוב בהרבה לשינוי חברתי וכלכלי מאשר מלחמה. דפו גם טען שבאמצעות התרחבות האימפריה הבריטית וההשפעה המסחרית הבריטית, בריטניה תוכל "להגדיל את המסחר בבית" באמצעות יצירת מקומות עבודה וצריכה מוגברת. הוא כתב ביצירה שצריכה מוגברת, על פי חוקי ההיצע והביקוש, מגדילה את הייצור ובתורה מעלה את השכר לעניים, ובכך מרימה חלק מהחברה הבריטית אל מחוץ לעוני.
### רומנים
רובינזון קרוזו
פורסם ב-1719, כאשר דפו היה בסוף שנות החמישים לחייו, "רובינזון קרוזו" מספר את סיפור טריפתו של אדם על אי בודד במשך עשרים ושמונה שנים ואת הרפתקאותיו שלאחר מכן. לאורך הנרטיב האפיזודי שלו, מאבקיו של קרוזו עם האמונה ניכרים כשהוא מתמקח עם אלוהים בעתות משברים מסכני חיים, אך שוב ושוב הוא מפנה את גבו לאחר הצלותיו. הוא מרוצה סוף סוף מחלקו בחיים, מופרד מהחברה, בעקבות חוויית המרה אמיתית יותר.
בעמודים הראשונים של "הרפתקאותיו הנוספות של רובינזון קרוזו", מתאר המחבר כיצד קרוזו התיישב בבדפורדשייר, נישא והקים משפחה, וכי כאשר אשתו מתה, הוא יצא להרפתקאות נוספות אלו. בדפורד הוא גם המקום שבו אחיו של "ה. פ." ב"יומן שנת המגפה" פרש כדי להימנע מסכנת המגפה, כך שמשתמע שאם יצירות אלו לא היו בדיוניות, משפחתו של דפו פגשה את קרוזו בבדפורד, משם נאסף המידע בספרים אלו. דפו למד בבית הספר בניואינגטון גרין עם חבר בשם קארוסו.
הרומן הונח כבסיס בחלקו על ניסיונו של הניצול הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שבילה ארבע שנים תקוע באיי חואן פרננדס, לפני שחולץ ב-1709 על ידי הקפטן וודס רוג'רס, שאותו דפו הכיר. האי שבו חי סלקירק, מאס א טיירה (קרוב ליבשה), שונה שמו לאי רובינזון קרוזו ב-1966. הוצע גם שדפו קיבל השראה מתרגום של ספר מאת הפולימאת המוסלמי האנדלוסי-ערבי אבן טופייל, שהיה ידוע כ"אבובאצר" באירופה. המהדורה הלטינית נקראה "Philosophus Autodidactus"; סיימון אוקלי פרסם תרגום לאנגלית ב-1708, שכותרתו "שיפור התבונה האנושית, כפי שהוצג בחייו של חי בן יקטן".
קפטן סינגלטון
הרומן הבא של דפו היה "קפטן סינגלטון" (1720), סיפור הרפתקאות שחציו הראשון מכסה חצייה של אפריקה שחזתה תגליות מאוחרות יותר של דייוויד ליווינגסטון ושחציו השני מתחבר לקסם העכשווי מפיראטיות. הרומן זכה לשבחים על תיאורו הרגיש של הקשר הקרוב בין הגיבור למדריכו הדתי, הקווייקר ויליאם וולטרס. תיאורו את הגיאוגרפיה של אפריקה וחלק מהפאונה שלה אינו משתמש בשפה או בידע של סופר בדיוני ומציע ניסיון של עד ראייה.
זיכרונותיו של פרש
"זיכרונותיו של פרש" (1720) מתרחש במהלך מלחמת שלושים השנים ומלחמת האזרחים האנגלית.
יומן שנת המגפה
"יומן שנת המגפה", שפורסם ב-1722, יכול להיקרא הן כרומן והן כספר עיון. זהו תיאור של המגפה הגדולה של לונדון ב-1665, החתום בראשי התיבות "ה. פ.", מה שמרמז על דודו של המחבר הנרי פו כמקורו העיקרי. זהו תיאור היסטורי של האירועים המבוסס על מחקר נרחב וכתוב כאילו על ידי עד ראייה, למרות שדפו היה רק כבן חמש כשזה קרה.
קולונל ג'ק
"קולונל ג'ק" (1722) עוקב אחר ילד יתום מחיים של עוני ופשע לשגשוג במושבות, תסבוכות צבאיות וזוגיות, והמרה דתית, המונע על ידי תפיסה בעייתית של הפיכה ל"ג'נטלמן".
מול פלנדרס
גם ב-1722 כתב דפו את "מול פלנדרס", רומן פיקרסקי נוסף בגוף ראשון על נפילתה וגאולתה הסופית, הן חומרית והן רוחנית, של אישה בודדת באנגליה של המאה ה-17. הגיבורה הטיטולרית מופיעה כזונה, ביגמית וגנבת, חיה ב"מינט", מבצעת ניאוף וגילוי עריות, ובכל זאת מצליחה לשמור על אהדת הקורא. המניפולציה הממולחת שלה על גברים ועל עושר כאחד מזכה אותה בחיים של ניסיונות אך בסופו של דבר בסוף מתגמל. למרות שמול נאבקת במוסריות של חלק ממעשיה והחלטותיה, נראה שהדת רחוקה מדאגותיה לאורך רוב סיפורה. עם זאת, כמו רובינזון קרוזו, היא חוזרת בתשובה בסוף. "מול פלנדרס" היא יצירה חשובה בהתפתחות הרומן, שכן היא קראה תיגר על התפיסה המקובלת של נשיות ותפקידי מגדר בחברה הבריטית של המאה ה-18. למרות שלא נועדה כיצירה ארוטית, דורות מאוחרים יותר החלו לראות בה ככזו.
רוקסנה
הרומן האחרון של דפו, "רוקסנה: המאהבת בת המזל" (1724), המתאר את הידרדרותה המוסרית והרוחנית של קורטיזנה מהחברה הגבוהה, שונה מיצירות אחרות של דפו בכך שהדמות הראשית אינה מפגינה חוויית המרה, למרות שהיא טוענת להיותה חוזרת בתשובה מאוחר יותר בחייה, בזמן שהיא מספרת את סיפורה.
דפוסים
בכתביו של דפו, במיוחד בסיפורת שלו, ישנם מאפיינים שניתן לראות לאורך יצירותיו. דפו היה ידוע היטב בדידקטיות שלו, כאשר רוב יצירותיו נועדו להעביר מסר כלשהו לקוראים (בדרך כלל מוסרי, הנובע מהרקע הדתי שלו). קשור לדידקטיות של דפו הוא השימוש שלו בסוגה של אוטוביוגרפיה רוחנית, במיוחד ב"רובינזון קרוזו". מאפיין נפוץ נוסף של יצירותיו הבדיוניות של דפו הוא שהוא טען שהן סיפורים אמיתיים של נושאיהן.
### ייחוס וביטול ייחוס
דפו ידוע כמי שהשתמש ב-198 שמות עט לפחות. זו הייתה פרקטיקה נפוצה מאוד בפרסום רומנים במאה ה-18 לפרסם יצירות בתחילה תחת שם עט, כאשר רוב הסופרים האחרים באותה תקופה פרסמו את יצירותיהם בעילום שם. כתוצאה מהדרכים האנונימיות שבהן פורסמו רוב יצירותיו, זה היה אתגר עבור חוקרים לאורך השנים לייחס כראוי לדפו את כל היצירות שכתב במהלך חייו. אם סופרים רק יצירות שדפו פרסם תחת שמו שלו, או שם העט הידוע שלו "מחבר האנגלי מלידה", ניתן לייחס לו כ-75 יצירות.
מעבר ל-75 יצירות אלו, חוקרים השתמשו במגוון אסטרטגיות כדי לקבוע אילו יצירות אחרות יש לייחס לדפו. הסופר ג'ורג' צ'למרס היה הראשון שהחל בעבודת הייחוס של יצירות שפורסמו בעילום שם לדפו. ב"היסטוריה של האיחוד", הוא יצר רשימה מורחבת עם למעלה ממאה כותרים שייחס לדפו, לצד עשרים יצירות נוספות שכינה "ספרים שאמורים להיות של דפו". צ'למרס כלל בקאנון של דפו יצירות שהיו תואמות במיוחד לסגנונו ולדרך חשיבתו, ובסופו של דבר ייחס 174 יצירות לדפו. רבים מהייחוסים של הרומנים של דפו הגיעו זמן רב לאחר מותו. יש לציין כי "מול פלנדרס" ו"רוקסנה" פורסמו בעילום שם במשך למעלה מחמישים שנה עד שפרנסיס נובל ציין את דניאל דפו בשערי הכותר שלהם במהדורות שפורסמו ב-1775 ו-1774.
הביוגרפים פ. נ. פורבנק ו-ו. ר. אוונס בנו על קאנון זה, בהסתמך גם על מה שהם האמינו שיכול להיות עבודתו של דפו, ללא אמצעי להיות בטוחים לחלוטין. ב"היסטוריה של הספרות האנגלית של קיימברידג'", הסעיף על דפו מאת הסופר ויליאם פ. טרנט מייחס 370 יצירות לדפו. ג'. ר. מור יצר את הרשימה הגדולה ביותר של עבודתו של דפו, עם כ-550 יצירות שייחס לדפו.
מוות
דפו מת ב-24 באפריל 1731, בסמטת רופמייקרס, לא רחוק מהמקום שבו נולד בקריפלגייט, כנראה בזמן שהסתתר מנושיו. הוא היה לעיתים קרובות בכלא חייבים. סיבת מותו תויגה כלתרגיה, אך כנראה חווה שבץ מוחי. הוא נקבר בבנהיל פילדס (כיום בנהיל פילדס קבורה וגנים), ממש מחוץ לגבולות ימי הביניים של הסיטי של לונדון, במה שהוא כיום רובע איסלינגטון, שם הוקמה אנדרטה לזכרו ב-1870. רחוב בברונקס, ניו יורק, נקרא על שמו (De Foe Place).