דניאל דיי-לואיס: השחקן שתמיד המשיך הלאה
בתיאטרון הלאומי ב-1989, באמצע ההצגה המלט (Hamlet), הוא התמוטט במהלך הסצנה שבה הנסיך פוגש את רוח הרפאים של אביו. הוא מעולם לא הופיע על במה שוב. כשנשאל על כך מאוחר יותר, הוא נזהר לתאר את הרגע כמטאפורה ולא כהופעת רוח: "במידה מסוימת בטח ראיתי את רוח אבי בכל לילה, כי... אתה חוקר הכל דרך החוויה האישית שלך." אביו שלו, המשורר הלאומי ססיל דיי-לואיס (Cecil Day-Lewis), מת כשדניאל היה בן ארבע-עשרה.
קנזינגטון וגריניץ'
הוא נולד ב-29 באפריל 1957 בקנזינגטון שבלונדון לססיל דיי-לואיס, משורר אנגלו-אירי שנולד במחוז ליש (County Laois) ושעתיד היה להתמנה למשורר הלאומי ב-1968, ולשחקנית ג'יל באלקון (Jill Balcon), ממוצא יהודי-אשכנזי, שאביה סר מייקל באלקון (Sir Michael Balcon) ניהל את אולפני אילינג (Ealing Studios). אחותו תמזין הפכה לשפית טלוויזיונית וכותבת בתחום האוכל. המשפחה התגוררה בגריניץ' שבדרום לונדון, שם הילד סבל מבריונות בשל היותו יהודי ומבוסס כלכלית, ולמד לשרוד על ידי אימוץ המבטא המקומי – הסתגלות שכינה מאוחר יותר כביצוע המשכנע הראשון שלו. לאחר שנשלח לבית הספר סבנואקס (Sevenoaks School) ב-1968 בשל התנהגותו, הוא עבר לבית הספר בדיילס (Bedales) בהמפשייר, ומשם לבית הספר לתיאטרון בריסטול אולד ויק (Bristol Old Vic Theatre School) לתוכנית בת שלוש שנים, שם התאמן לצד מירנדה ריצ'רדסון (Miranda Richardson). מורו ג'ון הרטוך (John Hartoch) זכר את חומר הגלם: "היה בו משהו כבר אז... הייתה בו איכות בוערת."
העלייה
הוא הופיע בגיל ארבע-עשרה כוונדליסט ללא קרדיט בסרט יום ראשון הארור (Sunday Bloody Sunday), לקח תפקיד קטן ב-גנדי (Gandhi) ב-1982 ושיחק את הקצין הראשון ב-המרד על הבאונטי (The Bounty) ב-1984. הפריצה שלו הגיעה ב-1985 בשני סרטים שיצאו כמעט במקביל: מכבסה יפהפייה שלי (My Beautiful Laundrette), בתפקיד צעיר הומוסקסואל בלונדון של תאצ'ר, ו-זיכרונות אהבה מפירנצה (A Room with a View), בתפקיד ססיל וייס חסר הדם. הניגודיות ביניהם חשפה את הטווח שלו. הוא שיחק את רומיאו ואת פלוט עבור הלהקה השייקספירית המלכותית, וב-1988 גילם מנתח צ'כי ב-הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (The Unbearable Lightness of Being), תוך שהוא לומד את השפה במהלך שמונת חודשי הצילומים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השיטה, במלואה
מה שהבדיל אותו לא היה רק איכות אלא הקיצוניות בהכנה. עבור כף רגלי השמאלית (My Left Foot) ב-1989 הוא ביקר שוב ושוב במרפאת בית הספר סנדימאונט (Sandymount School Clinic) בדבלין כדי להבין שיתוק מוחין, ואז נשאר בדמות בין הטייקים, כשהוא דורש מאנשי הצוות להאכיל אותו בכפית ולהרים את כיסא הגלגלים שלו מעל כבלי ציוד. עבור המוהיקני האחרון (The Last of the Mohicans) ב-1992 הוא התאמן ללחימה, למד הישרדות בטבע, צד, דג, בנה סירות קאנו ונשא רובה ארוך לאורך כל הדרך. עבור בשם האב (In the Name of the Father) ב-1993, בתפקיד ג'רי קונלון שהורשע לשווא, הוא ירד שלושים פאונד, חי על מנות כלא, ישן בתאים על הסט, עבר יומיים ללא שינה וביקש מהצוות לצעוק עליו ולהשליך עליו מים קרים. עבור המתאגרף (The Boxer) ב-1997 הוא התאמן עם אלוף העולם לשעבר בארי מקגיגן (Barry McGuigan), שהעריך אותו ללא חנופה: "אם תסיר את עשרת המשקל בינוני הטובים בבריטניה, דניאל יכול היה להיכנס ולהילחם נגד כל אחד מהשאר." הוא שבר את אפו ופגע בדיסק בגבו. ב-כנופיות ניו יורק (Gangs of New York) ב-2002 הוא החזיק במבטא ניו-יורקי בין הטייקים, שכר אמני קרקס שילמדו אותו זריקת סכינים, ולאחר שחלה בדלקת ריאות, סירב למעיל חם כי הוא לא היה מדויק תקופתית עד ששכנעו אותו אחרת. עבור לינקולן (Lincoln) ב-2012 הוא בילה שנה בקריאת למעלה ממאה ספרים, דיבר בקולו של לינקולן לאורך כל הצילומים וביקש מאנשי הצוות הבריטים להימנע משיחות חולין איתו כדי לא "לזהם" את המבטא.
שלושה פרסי אוסקר
הוא זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר עבור כף רגלי השמאלית ב-1989, עבור זה יגמר בדם (There Will Be Blood) ב-2007, ועבור לינקולן ב-2012, והוא האדם היחיד שזכה בפרס זה שלוש פעמים. הוא היה מועמד שוב עבור בשם האב, כנופיות ניו יורק ו-חוטים נסתרים (Phantom Thread). יש לו ארבעה פרסי באפט"א (BAFTA) ושני פרסי גלובוס הזהב על תפקידים ראשיים, לצד שלושה פרסי גילדת שחקני המסך. כשקיבל את האוסקר השני מידי הלן מירן (Helen Mirren) ב-2008, הוא כרע ברך לפניה והעיר שזה "הכי קרוב שאגיע אי פעם לקבלת תואר אבירות." הוא טעה; הוא מונה לאביר (Knight Bachelor) בטקס יום ההולדת של המלכה בשנת 2014 על שירותיו לדרמה, כשהנסיך ויליאם מחליף את המלכה בטקס הענקת התואר.
ההיעלמויות
פעמיים הוא פשוט עצר. לאחר המתאגרף ב-1997 הוא עבר לפירנצה והתמחה כסנדלר אצל סטפנו במר (Stefano Bemer), וחזר גם לעיבוד עץ, ולא עשה סרט במשך מספר שנים. לאחר חוטים נסתרים ב-2017 הוא הודיע על פרישתו המוחלטת, והסביר רק ש-"אני צריך להאמין בערך של מה שאני עושה... לאחרונה, זה לא המצב." הוא חזר ב-1 באוקטובר 2024 כדי להכריז על Anemone, בבימוי בנו רונן ובכתיבה משותפת איתו, שהוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים של ניו יורק ב-2025; דייוויד רוני כינה זאת חזרה מרשימה. הוא נותן ראיונות לעיתים רחוקות, חי בין מנהטן למחוז ויקלו (County Wicklow), מחזיק באזרחות כפולה בריטית ואירית, תומך בקבוצת מילוול (Millwall), ומכנה את עצמו אגנוסטיקן מושבע. ב-2005 ביקר בעזה עם ארגון רופאים ללא גבולות ופרסם מאמר המתאר את הכיבוש הישראלי כ-"מצב של אפרטהייד."
מדוע דניאל מכונה גאון
המילה נצמדת אליו בקלות רבה יותר מאשר לכל שחקן חי, וכדאי להיות מדויקים לגבי מה שזוכה לשבח. זה לא אינטלקט ולא טכניקה במובן הרגיל; זו פעולה מלאה באופן חריג של החלפה דמיונית, הנמשכת חודשים, שבה העצמי הרגיל של השחקן מוחלף על ידי מערכת אחרת של רפלקסים פיזיים, קדנציות ותגובות. זו הסיבה שסיפורי ההכנה חשובים מעבר לערכם האנקדוטי. למידת צ'כית, איגרוף ברמה מקצועית, בניית סירות קאנו, בילוי שנה עם מכתביו של לינקולן: כל אחד מהם הוא דרך לבניית מצע מספיק כדי שהדמות תוכל להתנהג במקום להיות מומחשת. מייקל סימקינס (Michael Simkins), כותב ב-גרדיאן (The Guardian), הציג את דעת הקונצנזוס: "שחקנים בעלי אינטנסיביות הפכפכה כמו שלו מופיעים פעם בדור." שלושה פרסי אוסקר לשחקן הטוב ביותר, שיא, הם פסק הדין הממסדי. טיעון הנגד ראוי להישמע. הוא עובד פחות מכל אחד אחר ברמתו, בערך עשרים סרטים בארבעים שנה, מה שאומר שהשיטה היא לא רק אינטנסיבית אלא יקרה ואולי בלתי בת-קיימא, ועמיתים שילמו על כך בסטים משובשים ובהתאמות מביכות. חלק מהמבקרים מוצאים את התוצאות מאולצות במקום שקופות, מופעים של טכניקה שמושכים תשומת לב לעצמם; הפליינוו מ-זה יגמר בדם הוא אריה לא פחות משהוא דיוקן. הוא עצמו מבטל את כל העניין. כשנשאל אם הוא השחקן הגדול בעולם, אמר: "זה מטופש, לא? זה משתנה כל הזמן." ומשמעת שדורשת שנת הכנה לתפקיד היא מותרות של מזג ומימון, לא תיאוריה כללית של משחק.
מורשת
הוא מחזיק בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בריסטול, שהוענק לו ב-2010, והקדיש את זמנו הרחק מהקולנוע לטיפול בירושה הספרותית שנולד אליה: הוא תרם את מסמכי אביו, כולל תכתובות עם אודן, גרייבס ולרקין, לאוניברסיטת אוקספורד ב-2012, הפך לנשיא כבוד של ארכיון השירה ב-2015, ולקח על עצמו את החסות של אגודת וילפרד אוון (Wilfred Owen Association) ב-2017, תפקיד שאביו החל בו למעשה על ידי עריכת שיריו של אוון בשנות ה-60. מה שהוא משאיר מאחוריו הוא גוף עבודה קטן מספיק כדי לצפות בו בשבוע ובלתי אפשרי לחיקוי, וסטנדרט למשחק קולנועי שהתעשייה מצטטת ללא הרף וכמעט לעולם לא מגיעה אליו.