כריסטופר פלאמר: שבעים שנה ומוזיקת המילים
הוא היה בן שמונים כשהאקדמיה הציגה אותו לראשונה, ותגובתו לא הייתה הכרת תודה. "ובכן, אמרתי שהגיע הזמן!" הוא אמר לכתבים. "כלומר, אני בן 80, למען השם. תרחמו". שנתיים לאחר מכן הוא זכה, והפך בגיל שמונים ושתיים לאדם המבוגר ביותר שזכה אי פעם באוסקר למשחק, ופנה לפסלון ישירות: "אתה רק שנתיים מבוגר ממני, יקירתי. איפה היית כל חיי?" עד אז הוא עבד יותר משישים שנה, רובם בתיאטראות שבהם אף אחד לא חילק פסלונים בכלל.
סנוויל, והנרי החמישי של לורנס אוליבייה
ארתור כריסטופר אורם פלאמר נולד ב-13 בדצמבר 1929 בטורונטו וגדל בסנוויל, קוויבק, דו-לשוני באנגלית ובצרפתית. למשפחה היה מעמד: דרך אמו, איזבלה מרי אבוט, הוא היה צאצא של סר ג'ון אבוט, ראש ממשלת קנדה, ובן דוד שני של השחקן הבריטי נייג'ל ברוס. הוא למד פסנתר ברצינות כנער בית ספר — ירושה שנשמעה לשארית חייו באופן שבו טיפל בשורה — ושינה שאיפות לאחר שראה את הנרי החמישי של לורנס אוליבייה ב-1944. הוא מעולם לא הלך לאוניברסיטה, ואמר שהוא תמיד התחרט על כך.
הופעת הבכורה המקצועית שלו הגיעה בספטמבר 1948 עם אגודת הבמה של אוטווה בהיריבים. הוא התמחה בתיאטרון הרפרטוארי של מונטריאול לצד ויליאם שאטנר הצעיר. הופעת הבכורה שלו בברודוויי, סיפור סטארקרוס בינואר 1953, נסגרה בליל הפתיחה.
סטרטפורד ואלסינור
מ-1956 הוא הפך לאחד השחקנים המגדירים של פסטיבל סטרטפורד באונטריו, ועבד על התפקידים הקלאסיים הגדולים — המלט, הנרי החמישי, לאונטס, מרקוציו — במדינה שרק אז בנתה תיאטרון קלאסי ילידי. בשנת 1964 ה-BBC צילם אותו כהמלט בטירת אלסינור עצמה, הפקה שהביאה מועמדות לאמי ונותרה אחת הרשומות הבודדות למה שיכול היה לעשות עם שירה במלוא העוצמה.
עונת ה-RSC של 1961
הופעת הבכורה הבריטית שלו הגיעה עם הלהקה השייקספירית המלכותית (RSC) שהוקמה לאחרונה ב-1961, וזו לא הייתה כניסה צנועה. הוא שיחק את בנדיק במהומה רבה על לא דבר מול ביאטריס של ג'רלדין מקיואן תחת מייקל לנגהם, ואת תפקיד הכותרת בריצ'רד השלישי עבור ויליאם גסקל. פיטר הול ביים אותו אז כהנרי השני בבקסט של אנוי, מול אריק פורטר, באלדוויץ' ובגלוב — הופעה שזכתה בפרס איבנינג סטנדרד. הוא הגיע לאנגליה כקולוניאלי ועזב כשחקן ראשי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"הסרט ההוא"
ואז, ב-1965, הוא שיחק את קפטן גאורג פון טראפ בצלילי המוזיקה, והפך למפורסם בקרב מאות מיליוני אנשים שמעולם לא ראו אותו עושה שום דבר אחר. הוא שנא את זה במשך שנים. הוא כינה את התפקיד "כל כך נורא וסנטימנטלי ודביק"; הוא התייחס לסרט כ"הסרט ההוא", כ"S&M", וכ"צלילי הריר", וזמן רב סירב לדון בו בכלל. "למרות שעבדנו מספיק קשה כדי להפוך אותו למעניין", הוא הודה ב-2009, "זה היה קצת כמו להלקות סוס מת". הוא התרכך בסופו של דבר, הודה בצפייה חוזרת שהוא "פותה לחלוטין" על ידי איכות הסרט, ושמר על ידידות לכל החיים עם ג'ולי אנדרוז. הפרק הוא האיור הטוב ביותר לפער בין מה שפלאמר העריך לבין מה שהעולם העריך אותו עליו.
האמצע הארוך
עבודת הסרט שבאה לאחר מכן הייתה לא אחידה לפי תכנון; הוא לקח את מה ששילם ושם את הכסף בעונות תיאטרון. אבל גולת הכותרת מרשימה: רודיארד קיפלינג בהאיש שיהיה מלך (1975), תפקיד זוכה אמי בMoneychangers (1976), ישו מנצרת (1977), ציפורים מתות בסתר, מייק וואלאס מצמרר בהמקור (1999) שגרף את פרסי המבקרים, נפלאות התבונה (2001), קולו של צ'ארלס מונץ בלמעלה (2009), ונערה עם קעקוע דרקון (2011). על הבמה הוא המשיך לחזור לחומר הקשה ביותר — יאגו מול אותלו של ג'יימס ארל ג'ונס בברודוויי ב-1982 — ואסף שני פרסי טוני, עבור המחזמר סיראנו ב-1974 ועבור בארימור ב-1997.
הפריחה המאוחרת
חמש-עשרה השנים האחרונות של פלאמר היו מהעשירות שלו. הוא פרסם את In Spite of Myself: A Memoir ב-2008, דיווח כתוב היטב באמת על שבעה עשורים. הוא חזר לסטרטפורד עבור קיסר וקלאופטרה (2008) והסערה (2010), שניהם צולמו לבתי קולנוע. בבגינרס (2011) הוא שיחק אדם שיוצא מהארון כהומו בגיל שבעים וחמש וחי עם יותר תיאבון מכל מי שחצי מגילו; זה זיכה אותו בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. ב-2017 הוא גויס לכל הכסף שבעולם בהתראה של תשעה ימים כדי להחליף את קווין ספייסי, צילם מחדש את תפקיד ג'יי פול גטי וזכה במועמדות לאוסקר בגיל שמונים ושמונה. הוא שיחק את הפטריארך הנרצח הארלן תרומבי ברצח כתוב היטב (2019), ועדיין הוביל סדרת טלוויזיה, Departure, בגיל שמונים ותשע.
הוא מת ב-5 בפברואר 2021 בביתו בווסטון, קונטיקט, בגיל תשעים ואחת, מסיבוכים של נפילה.
מדוע כריסטופר מכונה גאון
האיכות המדוברת היא טכנית וספציפית: פלאמר היה אחד הדוברים הטובים ביותר של שירה אנגלית במאה העשרים, והוא הבין שמשחק קלאסי הוא משמעת מוזיקלית לפני שהוא פסיכולוגי. המנהל שלו במשך ארבעים ושש שנים, לו פיט, הגיע בדיוק למילה הזו במחווה שלו, ותיאר אדם שאהב את המקצוע שלו, היו לו נימוסים מיושנים, הומור עצמי, ו"מוזיקת מילים". האימון בפסנתר לא היה מקרי. מה שפלאמר יכול היה לעשות — לקיים משפט שייקספירי ארוך לאורך כל הארכיטקטורה שלו, להנחית את המשמעות על ההברה הנכונה, לשנות קצב וצבע מבלי להישמע כאילו הוא מדקלם — הוא מיומנות שלוקחת עשורים ושאותה מעט מאוד שחקנים משני צידי האוקיינוס רכשו במלואה.
האלמנט השני הוא יכולת הסתגלות. שחקני שירה מדורו בדרך כלל צולמו רע, כי טכניקת במה נקראת כמשחק יתר מול מצלמה. פלאמר פתר את זה. המייק וואלאס שלו בהמקור הוא כולו איפוק וסמכות יבשה; הארלן תרומבי שלו חם וקטן; ההאל שלו בבגינרס כמעט חסר משקל. הוא היה הקנדי היחיד שהשלים את הכתר המשולש של המשחק — אוסקר, שני טוני ושני אמי.
הטיעון הנגדי הוא אחד שהוא עשה בעצמו. הוא היה מפרש, לא יוצר: המילים הן תמיד של מישהו אחר, והוא מעולם לא כתב מחזה, ביים סרט, או הקים חברה. הוא בילה חלקים גדולים מהקריירה שלו בסרטים שלא כיבד, שנלקחו בכנות עבור כסף, והוא תיאר את יחסו שלו לרוב העבודה הזו בכנות שגובלת בביטול. "גאון" במובן הממציא לא חל. מה שחל הוא שליטה — מלאכה שנרדפה במשך שבעים ושלוש שנים לרמה שאף אחד אחר כמעט לא הגיע אליה.
מורשת
קנדה הפכה אותו לעמית מסדר קנדה ב-1968, העניקה לו פרס אמנויות הבמה של המושל הכללי על הישג אמנותי לכל החיים ב-2001, כוכב בשדרת הכוכבים של קנדה ב-1998, פרס מסך קנדי על הישג לכל החיים ב-2016 ובול הנצחה ב-2021; היכל התהילה של התיאטרון האמריקאי קיבל אותו ב-1986. הוא היה נשוי שלוש פעמים — לטמי גריימס, איתה נולדה לו בת, השחקנית אמנדה פלאמר; לפטרישיה לואיס; ומ-1970 ועד מותו לאליין טיילור. "צלילי המוזיקה" יאריך ימים אחרי כל זה במספרי קהל גולמיים, מה שהוא היה מוצא כמצחיק ומעט בלתי נסבל. האנדרטה האמיתית שקטה יותר: הקלטה של שחקן קנדי באלסינור ב-1964, שעושה צדק עם המילים.