כריסטופר מרלו: עשרים ותשע שנים ופגיון
ב-30 במאי 1593 בילה כריסטופר מרלו את היום בביתה של אלינור בול בדפטפורד עם שלושה גברים שכולם הועסקו בעבר על ידי משפחת וולסינגהם. על פי חקירת חוקר מקרי המוות — מסמך שאבד עד 1925 — הם רבו על החשבון, מרלו חטף את הפגיון של אינגרם פריזר ופצע אותו, ובמאבק נדקר מעל העין הימנית ונהרג במקום. פריזר זוכה מרצח וקיבל חנינה תוך חודש. מרלו היה בן עשרים ותשע, וכבר שינה את מה שהדרמה האנגלית הייתה מסוגלת לו.
בנו של סנדלר מקנטרברי
הוא הוטבל ב-26 בפברואר 1564 בכנסיית סנט ג'ורג', קנטרברי, השני מבין תשעה ילדים של הסנדלר ג'ון מרלו ואשתו קתרין, מה שהפך אותו למבוגר בכחודשיים משייקספיר. בגיל ארבע-עשרה הוא למד בבית הספר המלך (The King's School) בקנטרברי על מלגה, והמשיך לקורפוס כריסטי קולג', קיימברידג', שוב על מלגה, במסלול שהיה אמור להסתיים בהסמכה לכמורה אנגליקנית. הוא קיבל את התואר הראשון שלו ב-1584.
מכתב המועצה המלכותית
בשנת 1587 קיימברידג' היססה לגבי הענקת התואר השני שלו, על רקע השמועה שהוא מתכוון להיכנס לסמינר הקתולי בריימס. המועצה המלכותית התערבה לטובתו, ושיבחה אותו על "עסקה נאמנה" ו"שירות טוב" למלכה. שום רשומה ששרדה לא משתמשת במילה ריגול, אך ספרי המכללה מראים היעדרויות ארוכות באופן יוצא דופן בשנים 1584–85 בניגוד לתקנות, וחשבונות מזנון שנמשכו הרבה מעבר למה שהמלגה שלו הייתה יכולה לכסות. פרויקט "Great Writers Inspire" של אוקספורד מסכם את הדיוקן שהצטבר סביבו — מרגל, כופר, מזייף, הומוסקסואל, אתאיסט — שהיא רשימה של האשמות ולא רשימה של ממצאים.
שורות חזקות
טמרליין (Tamburlaine), בשני חלקים, הגיע לבמה ב-1587. זו הייתה היצירה הדרמטית האנגלית הראשונה שנכתבה בחרוז לבן, היא הפכה את מרלו למחזאי המוביל של הרגע, וקבעה את המשקל שהדרמה האנגלית תשתמש בו לאחר מכן. דידו, מלכת קרתגו (Dido, Queen of Carthage) הגיעה לאחר מכן, כנראה סביב 1591–93 ואולי בוצעה ראשונה מכולן; לאחר מכן היהודי ממלטה (1592) ואדוארד השני (1592), האחרון נחשב למחזה המודרני ביותר שלו בשל עומקו הפסיכולוגי. דוקטור פאוסטוס, העיבוד שלו לאגדת פאוסט, שרד בטקסטים המתוארכים בין 1594 ל-1597. הטבח בפריז (1593) כונה המחזה המסוכן ביותר שלו בשל הרטוריקה האלימה נגד פליטים שהזינה אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשירה הוא הותיר את הירו ולאנדר (Hero and Leander), שלא הושלם במותו והושלם על ידי ג'ורג' צ'פמן ב-1598; "הרועה הנלהב לאהובתו" (The Passionate Shepherd to His Love), מסביבות 1587–88; ותרגומים של האמורס של אובידיוס, שנשרפו בפומבי כפוגעניים ב-1599, ושל פרסליה של לוקאנוס.
פתק ביינס
במאי 1593 פורסמו בלונדון כרוזים המאיימים על פליטים פרוטסטנטים צרפתים והולנדים — הדיבה של הכנסייה ההולנדית. תומאס קיד, שחלק חדר עם מרלו, נעצר, וכשנמצאו מסמכים כופרים בין ניירותיו הוא ייחס אותם למרלו, ותיאר אותו כמגדף ומחזיק בדעות בוגדניות. המלשין ריצ'רד ביינס הגיש אז פתק המפרט שמונה-עשרה הצהרות המיוחסות למרלו, ביניהן ש"ישו היה ממזר ואמו לא הייתה ישרה". חוקרים מודרניים חלוקים בשאלה האם אלו מייצגים את אמונותיו בפועל או כיסוי לעבודת מודיעין. המועצה המלכותית הוציאה צו מעצר נגדו ב-18 במאי 1593; הוא התייצב ב-20 במאי והונחה להתייצב מדי יום "עד שיוסמך אחרת". עשרה ימים לאחר מכן הוא היה מת.
דפטפורד
הדיווח הרשמי מעולם לא סיפק אף אחד. שלושת העדים היו, כפי שציינו חוקרים, שקרנים מקצועיים: רוברט פולי היה סוכן פרובוקטור מיומן, ניקולס סקירס נוכל, ופריזר איש וולסינגהם. תיאוריות על רצח נעו מקנאתה של אודרי וולסינגהם ועד פקודה מהמועצה המלכותית למלכה עצמה, ואף אחת מעולם לא הוכחה. הוא נקבר בקבר לא מסומן בכנסיית סנט ניקולס, דפטפורד, ב-1 ביוני 1593.
מדוע כריסטופר מכונה גאון
האיכות היא מטרית ומבנית ולא פילוסופית. מרלו לקח חרוז לבן — זמין, אך לא מוכח על הבמה הציבורית — ובטמרליין הדגים מה הוא יכול לשאת, עם התוצאה שבעצם כל מחזה אנגלי משמעותי בשלוש המאות הבאות נכתב בשורה שהוא קבע. הביטוי של בן ג'ונסון לכך, "השורה החזקה של מרלו", הוא פסק הדין העכשווי ואף אחד לא שיפר אותו. לצד המשקל הוא המציא סוג דמות: הגיבור השאפתן, הומניסט ומקולל, שמרלו, פאוסטוס וברבאס מגלמים כל אחד ואשר עבר ישירות ליצירת בני דורו.
הטיעון הנגדי נוגע לקנה מידה, והוא בלתי נמנע. הוא מת בגיל עשרים ותשע לאחר שכתב שישה מחזות, שיר אחד לא גמור וכמה תרגומים, והטקסטים עצמם אינם יציבים — דוקטור פאוסטוס שרד בגרסאות מתחרות עם מחברות שנויה במחלוקת של חלקים. שום דבר שהותיר אין לו את הטווח של שייקספיר הבוגר, וההשוואה כופה את עצמה כי השניים נולדו באותה שנה. התיאוריה השולית שמרלו זייף את מותו והמשיך לכתוב כשייקספיר, שהקונצנזוס האקדמי דוחה, היא בדרך עקיפה ההוכחה הטובה ביותר לכך עד כמה תווית הגאון נופחה סביבו: המיתוס קיים כי היצירה ששרדה אינה גדולה מספיק כדי לספק את המוניטין. הטענה הניתנת להגנה צרה יותר ועדיין יוצאת דופן. מרלו מצא את הכלי, הוכיח מה הוא יכול לעשות, והעביר אותו לאנשים שהיה להם זמן רב יותר להשתמש בו.
מורשת
בני דורו היו נדיבים. ג'ורג' פיל זכר אותו כ"מרלי, יקיר המוזות", ומייקל דרייטון כתב שהיו לו "אותם דברים טרנסלונריים אמיצים / שהיו למשורטים הראשונים". חובו של שייקספיר ניתן למעקב בטקסט: הוא מצטט את הירו ולאנדר ב"כטוב בעיניכם", וחוקרים מוצאים את מרלו מאחורי "ריצ'רד השני", "הסוחר מוונציה", "אנטוניוס וקלאופטרה" ו"מקבת'". החרוז הלבן שהוכיח על הבמה ב-1587 האריך ימים אחריו בארבע מאות שנה, וזהו החזר משמעותי על שש שנים של עבודה.