ברהוס פרדריק סקינר
ברהוס פרדריק סקינר (Burrhus Frederic Skinner; 20 במרץ 1904 – 18 באוגוסט 1990) היה פסיכולוג, ביהביוריסט, ממציא ופילוסוף חברתי אמריקאי. הוא כיהן כפרופסור לפסיכולוגיה על שם אדגר פירס באוניברסיטת הרווארד משנת 1948 ועד לפרישתו ב-1974.
סקינר פיתח את ניתוח ההתנהגות, ובמיוחד את פילוסופיית הביהביוריזם הרדיקלי, וייסד את הניתוח הנסיוני של ההתנהגות, זרם בפסיכולוגיית המחקר הניסויי. הוא השתמש גם בהתניה אופרנטית כדי לחזק התנהגות, כשהוא מחשיב את קצב התגובה כמדד היעיל ביותר לחוזק התגובה. כדי לחקור את ההתניה האופרנטית, הוא המציא את תא ההתניה האופרנטית (המכונה גם תיבת סקינר), וכדי למדוד את הקצב הוא המציא את הרשם המצטבר. באמצעות כלים אלו, הוא וצ'רלס פרסטר הפיקו את עבודתו הניסיונית המשפיעה ביותר של סקינר, המפורטת בספרם משנת 1957 "לוחות זמנים של חיזוק".
סקינר היה מחבר פוריות, שפרסם 21 ספרים ו-180 מאמרים. הוא תיאר בדמיונו את היישום של רעיונותיו לעיצוב קהילה אנושית ברומן האוטופי שלו משנת 1948, "וולדן שני", בעוד שניתוחו את ההתנהגות האנושית הגיע לשיאו בעבודתו משנת 1958, "התנהגות מילולית".
סקינר, ג'ון ב. ווטסון (John B. Watson) ואיוואן פבלוב (Ivan Pavlov) נחשבים לחלוצי הביהביוריזם המודרני. סקר מיוני 2002 דירג את סקינר כפסיכולוג המשפיע ביותר של המאה ה-20.
ראשית חייו
סקינר נולד בסוסקהאנה שפנסילבניה, לגרייס וויליאם סקינר, כאשר האחרון היה עורך דין. סקינר הפך לאתאיסט לאחר שמורה נוצרי ניסה להפיג את פחדו מפני הגיהנום שתיארה סבתו. אחיו אדוארד, הצעיר ממנו בשנתיים וחצי, מת בגיל 16 משטף דם מוחי.
חברו הקרוב ביותר של סקינר בילדותו היה רפאל מילר, שאותו כינה "דוק" (Doc) משום שאביו היה רופא. דוק וסקינר התחברו עקב הדתיות של הוריהם ולשניהם היה עניין במכשירים ובגאדג'טים. הם הקימו קו טלגרף בין בתיהם כדי לשלוח הודעות זה לזה, אם כי נאלצו להתקשר זה לזה בטלפון עקב ההודעות המבולבלות שנשלחו הלוך ושוב. במהלך קיץ אחד, דוק וסקינר פתחו עסק של פירות סמבוק כדי לאסוף פירות יער ולמכרו מדלת לדלת. הם גילו שכאשר קטפו את הפירות הבשלים, הלא-בשולים נפלו גם הם מהענפים, ולכן הם בנו מכשיר שיכול להפריד ביניהם. המכשיר היה חתיכת מתכת כפולה שיצרה מרזב. הם שפכו מים במורד המרזב לתוך דלי, והפירות הבשלים שקעו לתוך הדלי ואילו הלא-בשלים נדחקו מעבר לקצה כדי להיזרק.
השכלה
סקינר למד במכללת המילטון בקלינטון שבניו יורק, מתוך כוונה להפוך לסופר. הוא מצא את עצמו בנחיתות חברתית במכללה בגלל גישתו האינטלקטואלית. הוא היה חבר באחווה למבסד צ'אי אלפא (Lambda Chi Alpha).
הוא כתב בעיתון בית הספר, אך כאתאיסט היה ביקורתי כלפי המורשת המסורתית של המכללה שלו. לאחר שקיבל תואר ראשון בספרות אנגלית ב-1926, הוא למד באוניברסיטת הרווארד, שבה יחקור וילמד מאוחר יותר. בזמן שלמד בהרווארד, סטודנט עמית, פרד ס. קלר (Fred S. Keller), שכנע את סקינר שהוא יכול ליצור מדע ניסויי מחקר ההתנהגות. הדבר הביא את סקינר להמציא אב-טיפוס לתיבת סקינר ולהצטרף לקלר ביצירת כלים אחרים עבור ניסויים קטנים.
לאחר סיום לימודיו, סקינר ניסה ללא הצלחה לכתוב רומן בזמן שגר עם הוריו, תקופה שכינה לימים "השנים האפלות". הוא התאכזב מיכולותיו הספרותיות למרות עידודו של המשורר רוברט פרוסט (Robert Frost), והסיק שיש לו מעט ניסיון עולמי ואין לו פרספקטיבה אישית חזקה שממנה יוכל לכתוב. המפגש שלו עם הביהביוריזם של ג'ון ב. ווטסון הוביל אותו ללימודים מתקדמים בפסיכולוגיה ולפיתוח גרסה משל עצמו לביהביוריזם.
קריירה
סקינר קיבל תואר דוקטור מהרווארד ב-1931, ונשאר שם כחוקר במשך מספר שנים. ב-1936 נסע לאוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס כדי ללמד. ב-1945 עבר לאוניברסיטת אינדיאנה, שם כיהן כראש המחלקה לפסיכולוגיה בשנים 1946–1947, לפני שחזר להרווארד כפרופסור מן המניין ב-1948. הוא נשאר בהרווארד למשך שארית חייו. ב-1973 היה סקינר אחד החותמים על המניфеסט ההומניסטי II.
חיים אישיים
ב-1936 נישא סקינר לאיוון "איב" בלו (Yvonne "Eve" Blue). לבני הזוג היו שתי בנות, ג'ולי (לימים ורגאס) ודבורה (לימים בוזן; נישאה לבארי בוזן). איוון הלכה לעולמה ב-1997, והיא קבורה בבית הקברות מאונט אובורן בקיימברידג' שבעולם הממסד במסצ'וסטס.
מוות
חשיפתו הציבורית של סקינר גדלה בשנות ה-70, והוא נותר פעיל אפילו לאחר פרישתו ב-1974, עד מותו. ב-1989 אובחן סקינר כחולה בלוקמיה ונפטר ב-18 באוגוסט 1990 בקיימברידג', מסצ'וסטס. עשרה ימים לפני מותו, הוא קיבל את פרס מפעל החיים מטעם האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ונשא הרצאה בנוגע לעבודתו.
תרומות לפסיכולוגיה
### ביהביוריזם
סקינר כינה את גיישתו לחקר ההתנהגות בשם ביהביוריזם רדיקלי, אשר מקורו בתחילת המאה ה-20 כתגובה לפסיכולוגיית המעמקים ולצורות מסורתיות אחרות של פסיכולוגיה, שלעתים קרובות התקשו בניסוח תחזיות שניתן לבחון אותן ניסויית. פילוסופיה זו של מדע ההתנהגות מניחה שהתנהגות היא תוצאה של היסטוריות סביבתיות של חיזוק (ראו ניתוח התנהגות יישומי). לדבריו:
> ניתן לנסח את העמדה באופן הבא: מה שמוחווה או נצפה באינטרוספקציה אינו עולם לא-גשמי כלשהו של תודעה, נפש או חיים נפשיים, אלא גופו של הצופה עצמו. אין פירוש הדבר, כפי אראה בהמשך, שאינטרוספקציה היא סוג של מחקר פסיכולוגי, ואין פירוש הדבר (וזהו לב הטיעון) שהגורמים הנחווים או הנצפים באינטרוספקציה הם הגורמים להתנהגות. אורגניזם מתנהג כפי שהוא מתנהג בשל מבנהו הנוכחי, אך רובו אינו בהישג יד של אינטרוספקציה. ברגע זה עלינו להסתפק, כפי שדורש הביהביוריסט המתודולוגי, בהיסטוריות הגנטיות והסביבתיות של האדם. מה שנצפה באינטרוספקציה הם תוצרים נלווים מסוימים של היסטוריות אלו... בדרך זו אנו מתקנים את הנזק העיקרי שגרם המנטליזם. כאשר מעשיו של אדם מיוחסים למה שמתרחש בתוכו, החקירה באה אל סיומה. לשם מה להסביר את ההסבר? במשך עשרים וחמש מאות שנים היו בני האדם טרודים ברגשות ובחיים נפשיים, אך רק לאחרונה הופג עניין כלשהו בניתוח מדויק יותר של תפקיד הסביבה. בורות באשר לתפקיד זה הובילה לכתחילה לבדיות נפשיות, והיא הונצחה על ידי פרקטיקות ההסבר שהן הולידו.
במיוחד בהבנת האופן שבו חיזוק ועונש מעצבים התנהגות, למחקריו של ב.פ. סקינר על התניה אופרנטית הייתה השפעה רבה על תחום הפסיכולוגיה. סקינר פיתח את תיבת סקינר, שהדגישה כיצד ניתן להשתמש בסביבות מבוקרות היטב כדי לצפות בתהליך הלמידה בדייקנות. עקרונות אופרנטיים חלים לא רק על התנהגות של בעלי חיים אלא גם על בהקשרים אנושיים כגון טיפול, חינוך ומקום העבודה. מחקר מודרני ממשיך להרחיב רעיונות אלו. התניה אופרנטית נותרה אחת ממסגרות הליבה לפירוש האופן שבו השלכות משפיעות על פעולות בעתיד.
### יסודות הביהביוריזם של סקינר
רעיונותיו של סקינר על הביהביוריזם גובו במידה רבה בספרו הראשון, "התנהגותם של אורגניזמים" (1938). כאן הוא נותן תיאור שיטתי של האופן שבו משתנים סביבתיים שולטים בהתנהגות. הוא הבחין בין שני סוגים של התנהגות הנשלטים בדרכים שונות:
- התנהגויות רספונדנטיות מופעלות על ידי גירויים, ועשויות להיות מותאמות באמצעות התניה רספונדנטית, המכונה לעתים קרובות התניה קלאסית (או פבלוביאנית), שבה גירוי ניטרלי משודך לגירוי מעורר. התנהגויות כאלו עשויות להימדד על ידי חביון התגובה או עוצמתה.
- התנהגויות אופרנטיות הן 'מונפקות' (emitted), כלומר בתחילה אינן מושרות על ידי גירוי מסוים כלשהו. הן מתחזקות באמצעות התניה אופרנטית (המכונה גם התניה אינסטרומנטלית), שבה הופעת תגובה מניבה מחזק. התנהגויות כאלו עשויות להימדד על ידי הקצב שלהן.
שני סוגים אלו של התנהגות כבר נחקרו ניסויית, בולטים במיוחד: רספונדנטים, על ידי איוואן פבלוב; ואופרנטים, על ידי אדוארד תורנדייק. התיאור של סקינר נבדל בכמה מובנים מתיאורים קודמים, והיה אחד התיאורים הראשונים שהביאו אותם תחת קורת גג אחת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההנחה שהתנהגות מתחזקת או נחלשת על ידי השלכותיה מעלה מספר שאלות. בין הנפוצות ביותר נמנות אלו:
- תגובות אופרנטיות מתחזקות באמצעות חיזוק, אך מאין הן מגיעות לכתחילה?
- מרגע שהן מצויות ברפרטואר של האורגניזם, כיצד תגובה מכוונת או נשלטת?
- כיצד ניתן להסביר התנהגויות מורכבות מאוד ולכאורה חדשניות?
1. מקור ההתנהגות האופרנטית
תשובתו של סקינר לשאלה הראשונה דמתה מאוד לתשובתו של דרווין לשאלת מקורו של מבנה גופני 'חדש', כלומר, וריאציה וברירה. באופן דומה, התנהגותו של פרט משתנה מרגע לרגע; וריאציה שלאחריה מגיע חיזוק מתחזקת והופכת לבולטת ברפרטואר ההתנהגותי של אותו פרט. עיצוב (Shaping) היה מונחו של סקינר לשינוי הדרגתי של התנהגות באמצעות חיזוק של וריאציות רצויות. סקינר האמין שהתנהגות 'טפלה' (סופרסטיציוזית) יכולה להופיע כאשר תגובה מלווה במקרה בחיזוק שאליו היא למעשה אינה קשורה.
2. שליטה בהתנהגות אופרנטית
השאלה השנייה, "כיצד נשלטת התנהגות אופרנטית?" עולה משום שבראש ובראשונה, ההתנהגות "מונפקת" מבלי להתייחס לשום גירוי מסוים. סקינר ענה על שאלה זו בכך שגירוי מגיע לשלוט באופרנט אם הוא נוכח כאשר התגובה מחוזקת ונעדר כאשר אינה מחוזקת. לדוגמה, אם לחיצה על מנוף מביאה מזון רק כאשר אור דולק, עכבר או ילד ילמדו ללחוץ על המנוף רק כאשר האור דולק. סקינר סיכם קשר זה בכך שגירוי מבחין (למשל אור או צליל) קובע את ההזדמנות לחיזוק (מזון) של האופרנט (לחיצת מנוף). זוהי contingency בת שלושה מונחים (גירוי-תגובה-מחזק) המהווה את אחד ממושגיו החשובים ביותר של סקינר, ומבדלת את תיאורתו מתיאוריות המשתמשות רק בקשרים זוגיים.
3. הסבר התנהגות מורכבת
לא ניתן לתאר בקלות את רוב ההתנהגות של בני אדם במונחים של תגובות בודדות המחוזקות זו אחר זו, וסקינר הקדיש מאמץ רב לבעיית המורכבויות ההתנהגותיות. חלק מההתנהגות המורכבת ניתן לראות כרצף של תגובות פשוטות יחסית, וכאן סקינר גייס את הרעיון של "שרשור" (Chaining). שרשור מבוסס על העובדה, שהוכחה ניסויית, שגירוי מבחין לא רק שקובע את ההזדמנות להתנהגות עוקבת, אלא יכול גם לחזק התנהגות המקדימה אותו. כלומר, גירוי מבחין הוא גם "מחזק מותנה". לדוגמה, האור שקובע את ההזדמנות ללחיצת מנוף עשוי לשמש גם כדי לחזק "הסתובבות" בנוכחות רעש. הדבר מביא לרצף "רעש – הסתובבות – אור – לחיצת מנוף – מזון." שרשראות ארוכות בהרבה ניתנות לבנייה על ידי הוספת גירויים ותגובות נוספים.
עם זאת, סקינר הכיר בכך שחלק ניכר מההתנהגות, במיוחד ההתנהגות האנושית, אינו ניתן להסבר על ידי עיצוב הדרגתי או בניית רצפי תגובה. התנהגות מורכבת מופיעה לעתים קרובות לפתע بصורתה הסופית, כמו כאשר אדם מוצא לראשונה את דרכו למעלית על ידי מעקב אחר הוראות שניתנו בדלפק הקבלה. כדי להסביר התנהגות מעין זו, סקינר הציג את מושג ההתנהגות הנשלטת על ידי כללים (rule-governed behavior). ראשית, התנהגויות פשוטות יחסית נכנסות לשליטתם של גירויים מילוליים: הילד לود "לקפוץ", "לפתח את הספר", וכן הלאה. לאחר שמספר רב של תגובות נכנסות לשליטה מילולית זו, רצף של גירויים מילוליים יכול לעורר מגוון כמעט בלתי מוגבל של תגובות מורכבות.
### חיזוק
חיזוק, מושג מפתח בביהביוריזם, הוא התהליך העיקרי המעצב ושולט בהתנהגות, ומתרחש בשתי דרכים: חיובי ושלילי. בספרו "התנהגותם של אורגניזמים" (1938), סקינר מגדיר חיזוק שלילי כנרדף לעונש, כלומר הצגת גירוי אברסיבי. הגדרה זו תוגדר מחדש בהמשך בספר "מדע והתנהגות אנושית" (1953).
במה שהפך כעת למערך ההגדרות הסטנדרטי, חיזוק חיובי הוא חיזוק ההתנהגות על ידי הופעת אירוע כלשהו (למשל, שבח לאחר ביצוע התנהגות מסוימת), בעוד שחיזוק שלילי הוא חיזוק ההתנהגות על ידי הסרה או הימנעות מאירוע אברסיבי כלשהו (למשל, פתיחה והרמה של מטריה מעל הראש ביום גשום מחוזקות על ידי הפסקת הגשם הנופל עליך).
שני סוגי החיזוק מחזקים את ההתנהגות, או מגבירים את ההסתברות להישנותה של התנהגות; ההבדל טמון בשאלה האם אירוע המחזק הוא דבר מיושם (חיזוק חיובי) או דבר שהוסר או נמנע (חיזוק שלילי). עונש יכול להיות יישום של גירוי/אירוע אברסיבי (עונש חיובי או עונש על ידי גירוי מותנה) או הסרה של גירוי רצוי (עונש שלילי או עונש על ידי נסיגה מותנית). למרות שעונש משמש לעתים קרובות כדי לדכא התנהגות, סקינר טען שדיכוי זה הוא זמני ויש לו מספר השלכות אחרות, שלעתים קרובות אינן רצויות. הכחדה (Extinction) היא היעדרו של גירוי מתגמל, המחלש את ההתנהגות.
במאמר שכתב ב-1981, הצביע סקינר על כך שהברירה הטבעית הדרוויניסטית היא, בדומה להתנהגות מחוזקת, "ברירה על ידי תוצאות". למרות שכפי שאמר, הברירה הטבעית כבר "עשתה את שלה", הוא הצטער על כך שבעצם אותו תהליך, "חיזוק", זכה לפחות הסכמה רחבה כבסיס להתנהגות האנושית.
לוחות זמנים של חיזוק
סקינר הכיר בכך שהתנהגות מחוזקת בדרך כלל יותר מפעם אחת, ויחד עם צ'רלס פרסטר, הוא ביצע ניתוח מקיף של הדרכים השונות שבהן ניתן לארגן חיזוקים לאורך זמן, וכינה זאת לוחות הזמנים של חיזוק (Schedules of reinforcement).
לוחות החיזוק הבולטים ביותר שנחקרו על ידי סקינר היו רציפים, מרווח (קבוע או משתנה), ויחס (קבוע או משתנה). כולם שיטות המשמשות בהתניה אופרנטית.
חיזוק רציף (Continuous reinforcement - CRF): בכל פעם שמתבצעת פעולה ספציפית, הנבדק מקבל חיזוק. שיטה זו יעילה בעת לימוד התנהגות חדשה משום שהיא מבססת במהירות קשר בין התנהגות היעד למחזק.
- לוח מרווח (Interval schedule): מבוסס על מרווחי הזמן בין חיזוקים. לוח מרווח קבוע (Fixed interval - FI): הליך שבו חיזוקים מוצגים בפרקי זמן קבועים, בתנאי שמתבצעת התגובה המתאימה. לוח זה מניב קצב תגובה נמוך מיד לאחר החיזוק והופך למהיר ממש לפני מועד החיזוק הבא.
- לוח מרווח משתנה (Variable interval - VI): הליך שבו התנהגות מחוזקת לאחר משכי זמן מתוזמנים אך בלתי צפויים בעקבות החיזוק הקודם. לוח זה מניב את קצב התגובה היציב ביותר, כאשר תדירות החיזוק הממוצעת קובעת את תדירות התגובה.
- לוחות יחס (Ratio schedules): מבוססים על יחס התגובות לחיזוקים. לוח יחס קבוע (Fixed ratio - FR): הליך שבו חיזוק ניתן לאחר שמספר ספציפי של תגובות בוצע.
- לוח יחס משתנה (Variable ratio - VR): הליך שבו חיזוק מגיע לאחר מספר תגובות שעובר רנדומיזציה מחיזוק אחד למשנהו (למשל מכונות מזל). ככל שנדרש מספר נמוך יותר של תגובות, כך נוטה קצב התגובה להיות גבוה יותר. לוחות יחס משתנים נוטים לייצר קצבי תגובה מהירים ויציבים מאוד בניגוד ללוחות יחס קבועים שבהם תדירות התגובה יורדת בדרך כלל לאחר התרחשות החיזוק.
כלכלת אסימונים
עקרונות "סקינריאניים" שימשו ליצירת כלכלות אסימונים במספר מוסדות, כגון בתי חולים פסיכיאטריים. כאשר משתתפים מתנהגים בדרכים רצויות, התנהגותם מחוזקת באסימונים שניתן להחליף בפריטים כגון ממתקים, סיגריות, קפה, או שימוש בלעדי במכשיר רדיו או טלוויזיה.
### התנהגות מילולית
בעקבות האתגר שהציב בפניו אלפרד נורת' ווייטהד (Alfred North Whitehead) במהלך שיחה אגבית בהרווארד לספק הסבר לחתיכת התנהגות מילולית שסופקה באקראי, סקינר יצא לנסות ולהרחיב את גישותיו הפונקציונליות והאינדוקטיביות החדשות דאז אל מורכבות ההתנהגות המילולית האנושית. עבודתו, שפותחה במשך שני עשורים, הופיעה בספר "התנהגות מילולית" (Verbal Behavior). למרות שנועם חומסקי היה ביקורתי מאוד כלפי "התנהגות מילולית", הוא הודה ש"פסיכולוגיית ה-S-R" של סקינר ראויה לסקירה. מנתחי התנהגות דוחים את הערכתו של חומסקי לעבודתו של סקינר כסתם "פסיכולוגיית גירוי-תגובה", ויש הטוענים כי אפיון שגוי זה מדגיש הבנה לקויה של עבודתו של סקינר ושל תחום ניתוח ההתנהגות כולו.
"התנהגות מילולית" זכתה לקבלת פנים קרירה באופן בלתי שגרתי, בין היתר כתוצאה מהסקירה של חומסקי, ובין היתר בשל כשלונו של סקינר להתייחס לביקורות של חומסקי או להפריכן. בני גילו של סקינר אולי התמהמהו לאמץ את הרעיונות שהוצגו ב"התנהגות מילולית" בשל היעדר ראיות ניסוייות — בניגוד לצפיפות האמפירית שמאפיינת את עבודתו הניסוייית של סקינר.
המצאות מדעיות
### תא התניה אופרנטית
תא התניה אופרנטית (המכונה גם "תיבת סקינר") הוא מכשיר מעבדה המשמש בניתוח הניסויי של התנהגות בעלי חיים. הוא הומצא על ידי סקינר בזמן שהיה סטודנט לתארים מתקדמים באוניברסיטת הרווארד. כפי שהשתמש בו סקינר, בקופסה היה מנוף (עבור עכברים), או דיסק באחד הקירות (עבור יונים). לחיצה על "מניפולנדום" זה יכלה לספק מזון לחיה דרך פתח בקיר, ותגובות שחוזקו בדרך זו גדלו בתדירותן. על ידי שליטה בחיזוק זה יחד עם גירויים מבחינים כגון אורות וצלילים, או עונשים כגון הלם חשמלי, חוקרים הששתמשו בתיבה האופרנטית כדי לחקור מגוון רחב של נושאים, כולל לוחות חיזוק, שליטה מבחינה, תגובה מתעכבת ("זיכרון"), עונש, וכן הלאה. על ידי ניתוב המחקר בכיוונים אלו, תא ההתניה האופרנטית השפיע עצומה על מהלך המחקר בלמידת בעלי חיים וביישומיו. הוא אפשר התקדמות רבה בבעיות שניתן היה לחקור באמצעות מדידת קצב, הסתברות או כוח של תגובה פשוטה הניתנת לחזרה. עם זאת, הוא הרתיע מחקר של תהליכים התנהגותיים שאינם מנוסחים בקלות במונחים כאלה — למידה מרחבית, בפרט, שנחקרת כיום בדרכים שונות לחלוטין, למשל, באמצעות שימוש במבוך המים.
### רשם מצטבר
הרשם המצטבר (Cumulative recorder) יוצר רישום בעט ודיו של תגובות פשוטות חוזרות ונשנות. סקינר תכנן אותו לשימוש עם התא האופרנטי כדרך נוחה לרשום ולצפות בקצב התגובות כגון לחיצת מנוף או ניקור מפתח. במכשיר זה, גיליון נייר מתגלגל בהדרגה מעל גליל. כל תגובה מקדמת עט קטן על פני הנייר, החל מקצה אחד; כאשר העט מגיע לקצה השני, הוא מתאפס במהירות לצד הראשוני. שיפוע קו הדיו שנוצר מציג באופן גרפי את קצב התגובה; לדוגמה, תגובות מהירות מניבות קו בתלולית גבוהה על הנייר, תגובות איטיות מניבות קו בעל שיפוע נמוך. הרשם המצטבר היה כלי מפתח ששימש את סקינר בניתוח ההתנהגות שלו, והוא אומץ באופן נרחב מאוד על ידי חוקרים אחרים, ואיבד בהדרגה את השימוש בו עם הגעתו של מחשב המעבדה והשימוש בגרפים קוויים. החקירה הניסויית המרכזית של סקינר של קצבי תגובה, המוצגת בספרו יחד עם צ'רלס פרסטר, "לוחות זמנים של חיזוק", מלאה ברשמים מצטברים המופקים על ידי מכשיר זה.
### עריסת אוויר (Air crib)
עריסת האוויר היא מיטת-תינוק מבוקרת טמפרטורה ולחות שקל לנקותה, שנועדה להחליף את עריסת התינוקות הסטנדרטית. לאחר שגידל תינוק אחד, סקינר הרגיש שהוא יכול לפשט את התהליך להורים ולשפר את החוויה עבור הילדים. הוא חשב על הרעיון בעיקר כדי לעזור לאשתו להתמודד עם המשימות היומיומיות של גידול ילדים. לסקינר היו כמה חששות ספציפיים לגבי גידול תינוק בסביבה הקשה שבה גר במינסוטה. שמירת הילד חם הייתה בראש סדר העדיפויות (Faye, 2010). למרות שזו הייתה המטרה העיקרית, היא נועדה גם לצמצם כביסה, פריחת חיתולים, וקרום חלב, תוך מתן אפשרות לתינוק להיות נייד ונוח יותר. על פי הדיווחים, הייתה לכך הצלחה מסוימת ביעדים אלו שכן היא פורסמה מסחרית עם אומדן של 300 ילדים שגדלו בעריסת האוויר. המגזין "פסיכולוגיה היום" (Psychology Today) איתר 50 ילדים ופרסם כתבה קצרה על ההשפעות של עריסת האוויר. הדיווחים חזרו חיוביים ושילדים והורים אלו נהנו להשתמש בעריסה (Epstein, 2005). אחת מעריסות אוויר אלו נמצאת בגלריה במרכז להיסטוריה של הפסיכולוגיה באקרון שבאוהיו (Faye, 2010).
עריסת האוויר עוצבה עם שלושה קירות מוצקים ולוח זכוכית בטיחותית בחזית שניתן להוריד כדי להכניס ולהוציא את התינוק מהעריסה. הרצפה הייתה עשויה קנבס מתוח. סדינים נועדו להיות בשימוש מעל הקנבס והתגלגלו החוצה בקלות כשהתלכלכו. בהתייחס לדאגתו של סקינר לטמפרטורה, תיבת בקרה בראש העריסה וויסתה טמפרטורה ולחות. אוויר מסונן זרם דרך העריסה מלמטה. עריסה זו הייתה גבוהה יותר מרוב העריסות הסטנדרטיות, מה שאפשר גישה נוחה יותר לילד ללא צורך להתכופף (Faye, 2010).
עריסת האוויר הייתה המצאה שנויה במחלוקת. היא אופיינה בפופולריות ככלוב אכזר, והושווּת לעתים קרובות לתא ההתניה האופרנטית של סקינר (או "תיבת סקינר"). מאמרו של סקינר ב"ליידיס הום ג'ורנל" (Ladies Home Journal), שכותרתו "תינוק בקופסה", משך את עיניהם של רבים ותרם לספקנות לגבי המכשיר (Bjork, 1997). תמונה שפורסמה עם המאמר הציגה את בתו של סקינר, דבורה, מציצה מתוך העריסה כשפניה וידיה לחוצות על הזכוכית. סקינר השתמש גם במונח "ניסוי" כאשר תיאר את העריסה, ושיוך זה לניסוי בבעלי חיים במעבדה הרתיע את הצלחתו המסחרית של המכשיר, למרות שחברות רבות ניסו לייצר ולמכור אותו.
ב-2004, התרפיסטית לורן סלייטר חזרה על טענה כי סקינר עשוי היה להשתמש בבתו התינוקת בכמה מניסוייו. בתו הזועמת האשימה בפומבי את סלייטר בכך שלא עשתה מאמץ בתום לב לבדוק את עובדותיה לפני הפרסום. דבורה צוטטה על ידי הגארדיאן באומרה "על פי 'פתיחת תיבת סקינר: ניסויים פסיכולוגיים גדולים של המאה העשרים', אבי, שהיה פסיכולוג בהרווארד משנות ה-50 ועד שנות ה-90, 'השתמש בבתו התינוקת, דבורה, כדי להוכיח את תיאוריותיו על ידי הכנסתה לכמה שעות ביום לתיבת מעבדה... שבה כל צרכיה נשלטו ועוצבו'. אבל זה לא נכון. אבי לא עשה שום דבר דומה לזה."
### מכונת הוראה
מכונת ההוראה הייתה התקן מכני שמטרתו הייתה לנהל תוכנית לימודים של למידה מתוכנתת. המכונה מגלמת רכיבי מפתח בתיאוריית הלמידה של סקינר והיו לה השלכות חשובות על החינוך בכלל ועל ההוראה בכיתה בפרט.
באחת הגלגולים, המכונה הייתה קופסה שהכילה רשימת שאלות שניתן היה לצפות בהן אחת בכל פעם דרך חלון קטן (ראו תמונה). היה בה גם מנגנון שדרכו הלומד יכול להגיב לכל שאלה. עם מתן תשובה נכונה, הלומד היה מקבל תגמול.
סקינר דגל בשימוש במכונות הוראה עבור מגוון רחב של תלמידים (למשל, מגיל הגן ועד מבוגרים) ומטרות הוראה (למשל, קריאה ומוזיקה). לדוגמה, מכונה אחת שדימיין יכולה ללמד קצב. הוא כתב:
> מכשיר פשוט יחסית מספק את ה-contingencies הדרושים. התלמיד מתופף דפוס קצבי בהתאמה עם המכשיר. "התאמה" מוגדרת באופן רופף מאוד בתחילה (התלמיד יכול להקדים או לאחר מעט בכל תפוח) אך המפרטים מתחדדים לאטיים. התהליך חוזר על עצמו עבור מהירויות ודפוסים שונים. בסידור אחר, התלמיד מהדהד דפוסים קצביים שמושמעים על ידי המכונה, אם כי לא בהתאמה, ושוב המפרטים לשכפול מדויק מתחדדים בהדרגה. דפוסים קצביים יכולים להיות מובאים גם לשליטת תווי דפוס.
פוטנציאל ההוראה של מכונת ההוראה נבע ממספר גורמים: היא סיפקה חיזוק אוטומטי, מיידי וקבוע ללא שימוש בשליטה אברסיביות; החומר שהוצג היה עקבי, אך מגוון וחדשני; קצב הלמידה יכול להיות מותאם כך שיתאים ליחיד. כתוצאה מכך, התלמידים היו מעוניינים, קשובים, ולמדו ביעילות על ידי הפקת ההתנהגות הרצויה, "למידה תוך כדי עשייה."
מכונות הוראה, אף על פי שאולי היו רודימנטריות, לא היו מכשירים נוקשים של הוראה. ניתן היה להתאים אותן ולשפר אותן בהתבסס על ביצועי התלמידים. לדוגמה, אם תלמיד ביצע תגובות שגויות רבות, המכונה ניתנת לתכנות מחדש כדי לספק הנחיות או שאלות מתקדמות פחות – הרעיון הוא שתלמידים רוכשים התנהגויות ביעילות הרבה ביותר אם הם עושים מעט טעויות. פורמטים של ברירה מרובה לא התאימו היטב למכונות הוראה משום שהם נוטים להגדיל את טעויות התלמידים, וה-contingencies של חיזוק היו בלתי מבוקרות יחסית.
לא רק שהן שימושיות בהוראת מיומנויות מפורשות, מכונות יכולות גם לקדם פיתוח של רפרטואר התנהגויות שסקינר כינה ניהול עצמי (self-management). ניהול עצמי יעיל פירושו התייחסות לגירויים המתאימים למשימה, הימנעות מהסחות דעת, הפחתת ההזדמנות לתגמול עבור התנהגויות מתחרות, וכן הלאה. לדוגמה, מכונות מעודדות תלמידים לשים לב לפני קבלת תגמול. סקינר הישווה זאת לפרקטיקה הכיתתית הנפוצה של לכידת תשומת לב התלמידים בתחילה (למשל, עם סרטון חי) ומתן תגמול (למשל, בידור) טרם ביצוע בפועל של התנהגות רלוונטית כלשהי מצד התלמידים. פרקטיקה זו נכשלת בחיזוק התנהגות נכונה ולמעשה פועלת נגד התפתחות הניהול העצמי.
סקינר היה חלוץ השימוש במכונות הוראה בכיתה, במיוחד ברמת היסוד. כיום מחשבים מריצים תוכנות המבצעות משימות הוראה דומות, וחלה התעוררות מחודשת של עניין בנושא הקשור לפיתוח מערכות למידה אדפטיביות.
### טיל מונחה יונים
במהלך מלחמת העולם השנייה, הצי האמריקאי דרש נשק היעיל נגד ספינות שטח, כגון אוניות המערכה הגרמניות מסדרת ביסמרק. למרות שטכנולוגיית טילים וטלוויזיה הייתה קיימת, גודלם של מערכות הניווט הפרימיטיביות הזמינות הפך ניווט אוטומטי לבלתי מעשי. כדי לפתור בעיה זו, סקינר יזם את פרויקט יונה (Project Pigeon), שנועד לספק מערכת ניווט פשוטה ויעילה. סקינר אילף יונים באמצעות התניה אופרנטית לנקר מסך קמרה אבסקורה המציג יעדים מתקרבים על מסכים בודדים (Schultz-Figueroa, 2019). מערכת זו חילקה את חרוט החרטום של טיל לשלושה תאים, כאשר יונה מוקמה בכל אחד מהם. בתוך הספינה, שלוש העדשות הקרינו תמונה של עצמים רחוקים על מסך מול כל ציפור. כך, כאשר הטיל שוגר ממטוס בטווח ראייה של ספינת אויב, תמונה של הספינה הופיעה על המסך. המסך היה על צירים, שחיברו את המסכים למערכת הניווט של הפצצה. הדבר נעשה באמצעות ארבעה צינורות פנאומטיים מגומי קטנים שהוצמדו לכל צד של המסגרת, אשר ניווטו זרימת אוויר קבועה למערכת איסוף פנאומטית ששלטה במנועי הדוחף של הפצצה. התוצאה הייתה שטיל הונחה לעבר הספינה המותקפת, רק באמצעות הניقור שמגיע מהיונה (Schultz-Figueroa, 2019).
למרות הדגמה יעילה, הפרויקט נזנח, ובסופו של דבר הפכו פתרונות קונבנציונליים יותר, כגון אלו המבוססים על מכ"ם, לזמינים. סקינר התלונן ש"הבעיה שלנו הייתה שאף אחד לא לקח אותנו ברצינות." לפני שהפרויקט נזנח לחלוטין הוא נבדק בהרחבה במעבדה. לאחר שצבא ארצות הברית דחה אותו סופית, מעבדת המחקר של הצי האמריקאי אספה את מחקרו של סקינר ושינתה את שמו לפרויקט ORCON, שהיה הלחם של "אורגני" (organic) ו"שליטה" (control). סקינר עבד בשיתוף פעולה הדוק עם מעבדת המחקר של הצי האמריקאי בבדיקה רציפה של יכולת המעקב של היונה להנחיית טילים אל מטרותיהם המיועדות. בסופו של דבר, ביצועיהן ודיוקן של היונים הסתמכו על גורמים בלתי נשלטים רבים כל כך עד שפרויקט ORCON, כמו פרויקט יונה לפניו, הופסק שוב. הוא מעולם לא נעשה בו שימוש בשטח.
### מסכם מילולי (Verbal summator)
בתחילת הקריירה שלו, סקינר התעניין ב"דיבור חבוי" (latent speech) וערך ניסויים במכשיר שכינה מסכם מילולי. מכשיר זה ניתן לתפיסה כגרסה שמיעתית של כתמי הדיו של רורשאך. בעת השימוש במכשיר, משתתפים אנושיים האזינו ל"זבל" שמיעתי בלתי מובן אך קראו לעתים קרובות משמעות לתוך מה ששמעו. לפיכך, בדומה לכתמי רורשאך, המכשיר נועד להניב התנהגות גלויה שהקרינה מחשבות תת-מודעות. עניינו של סקינר בבדיקות השלכתיות היה קצר, אך מאחר שהשתמש מאוחר יותר בתצפיות עם המסכם ביצירת תיאוריית ההתנהגות המילולית שלו. המכשיר גם הוביל חוקרים אחרים להמציא מבחנים חדשים כגון מבחן הטוטופון, מבחן האפרצפציה השמיעתית ומבחן אזגדי (Azzageddi).
השפעה על ההוראה
לצד הפסיכולוגיה, החינוך הושפע גם הוא מהשקפותיו של סקינר, המוצגות בהרחבה בספרו "טכנולוגיית ההוראה", וכן באות לידי ביטוי במערכת ההוראה המותאמת אישית של פרד ס. קלר ובהוראה המדויקת של אוגדן ר. לינדסלי.
סקינר טען שלחינוך יש שתי מטרות עיקריות:
ללמד רפרטוארים של התנהגות מילולית ולא-מילולית; ו
הוא ממליץ להביא את התנהגות התלמידים לשליטה מתאימה על ידי מתן חיזוק אך ורק בנוכחות גירויים הרלוונטיים למשימת הלמידה. מכיוון שהאמין שהתנהגות אנושית ניתנת להשפעה על ידי השלכות קטנות, משהו פשוט כמו "ההזדמנות להמשיך קדימה לאחר השלמת שלב אחד של פעילות" יכול להיות מחזק יעיל. סקינר היה משוכנע שכדי ללמוד, על התלמיד להיות מעורב בהתנהגות, ולא רק לקבל מידע באופן פסיבי.
סקינר האמין שהוראה יעילה חייבת להיות מבוססת על חיזוק חיובי שהוא, לטענתו, יעיל יותר בשינוי וביסוס התנהגות מאשר עונש. הוא הציע שהדבר העיקרי שאנשים לומדים מהיותם נענשים הוא כיצד להימנע מעונש. לדוגמה, אם ילד נאלץ לתרגל נגינה בכלי, הילד מגיע לקשר בין תרגול לעונש וכך מפתח רגשות פחד ורצון להימנע מתרגול בכלי הנגינה. להשקפה זו היו השלכות ברורות על הפרקטיקה הנפוצה דאז של למידה בעל פה ומשמעת עונשית בחינוך. השימוש בפעילויות חינוכיות כעונש עשוי לעורר התנהגות מרדנית כגון ונדליזם או היעדרות.
מכיוון שמורים אחראים בעיקר לשינוי התנהגות התלמידים, סקינר טען שמורים חייבים ללמוד דרכים יעילות להוראה. ב"טכנולוגיית ההוראה" (1968), לסקינר יש פרק על הסיבה מדוע מורים נכשלים: הוא אומר שמורים לא קיבלו הבנה מעמיקה של הוראה ולמידה. מבלי להכיר את המדע העומד בבסיס ההוראה, מורים נסוגים לנוהגים שפועלים היטב או כלל לא, כגון:
- שימוש בטכניקות אברסיביות (המייצרות בריחה והימנעות והשפעות רגשיות בלתי רצויות);
- הסתמכות על אמירה והסבר ("למרבה הצער, תלמיד אינו לומד פשוט כאשר מראים לו או אומרים לו.");
- כישלון בהתאמת משימות למידה לרמה הנוכחית של התלמיד; ו
- כישלון במתן חיזוק חיובי בתדירות גבוהה דיה.
סקינר מציע שניתן ללמד כל מיומנות המותאמת לגיל. השלבים הם:
- ציין בבירור את הפעולה או הביצוע שהתלמיד צריך ללמוד.
- פרק את המשימה לשלבים קטנים הניתנים להשגה, תוך מעבר מפשוט למורכב.
- אפשר לתלמיד לבצע כל שלב, תוך חיזוק פעולות נכונות.
- התאם כך שהתלמיד יצליח תמיד עד להשגת המטרה הסופית.
- עבור לחיזוק לסירוגין כדי לשמור על ביצועי התלמיד.
תרומות לתאוריה חברתית
סקינר מוכר פופולרית בעיקר בזכות ספריו "וולדן שני" (1948) ומעבר לחירות ולכבוד (שעבורו הופיע על שער מגזין טיים). הראשון מתאר "קהילה ניסיונית" בדיונית בארצות הברית של שנות ה-40. הפריון והאושר של האזרחים בקהילה זו גדולים בהרבה מאשר בעולם החיצון מכיוון שהתושבים מתרגלים תכנון חברה מדעי ומשתמשים בהתניה אופרנטית בגידול ילדיהם.
"וולדן שני", בדומה ל"וולדן" של תורו, דוגל באורח חיים שאינו תומך במלחמה, או מטפח תחרות וסכסוך חברתי. הוא מעודד אורח חיים של צריכה מינימלית, יחסים חברתיים עשירים, אושר אישי, עבודה מספקת ופנאי. ב-1967, קאט קינקייד ואחרים ייסדו את קהילת טווין אוקס, תוך שימוש ב"וולדן שני" כתוכנית אב. הקהילה עדיין קיימת וממשיכה להשתמש במערכת המתכנן-המנהל ובהיבטים אחרים של הקהילה המתוארים בספרו של סקינר, אם כי שינוי התנהגות אינו פרקטיקה קהילתית.
ב"מעבר לחירות ולכבוד", סקינר מציע שטכנולוגיה של התנהגות עשויה לסייע ביצירת חברה טובה יותר. עם זאת, נצטרך לקבל שסוכן אוטונומי אינו הכוח המניע של מעשינו. סקינר מציע חלופות לעונש, ומאתגר את קוראיו להשתמש במדע וטכנולוגיה מודרנית כדי לבנות חברה טובה יותר.
דעות פוליטיות
כתביו הפוליטיים של סקינר הדגישו את תקוותיו שמדע יעיל وأנושי של שליטה התנהגותית – טכנולוגיה של התנהגות אנושית – יוכל לסייע בבעיות שטרם נפתרו ולעתים קרובות מוחמרות על ידי התקדמות טכנולוגית כגון פצצת האטום. אכן, אחת ממטרותיו של סקינר הייתה למנוע מהאנושות להשמיד את עצמה. הוא ראה בפעילות פוליטית שימוש באמצעים אברסיביים או בלתי אברסיביים כדי לשלוט באוכלוסייה. סקינר דגל בשימוש בחיזוק חיובי כאמצעי שליטה, תוך שהוא מצטט את הרומן של ז'אן-ז'אק רוסו "אמיל, או על החינוך" כדוגמה לספרות שלא "פחדה מכוחו של החיזוק החיובי."
ספרו של סקינר, "וולדן שני", מציג חזון של חברה מבוזרת ומקומית, המיישמת גישה מעשית ומדעית ומומחיות התנהגותית כדי להתמודד בשלום עם בעיות חברתיות. (לדוגמה, השקפותיו הובילו אותו להתנגד לענישה גופנית בבתי ספר, והוא כתב מفتח לסנאט של קליפורניה שעזר לו להוביל לאיסור על מכות טוסיק). האוטופיה של סקינר היא גם ניסוי מחשבתי וגם יצור רטורי. ב"וולדן שני", סקינר עונה על הבעיה הקיימת ברומנים אוטופיים רבים – "מהם החיים הטובים?" התשובה של הספר היא חיים של ידידות, בריאות, אמנות, איזון בריא בין עבודה לפנאי, מינימום של אי-נעימות, ותחושה שאדם תרם תרומות בעלות ערך לחברה שבה המשאבים מובטחים, בין היתר, על ידי מזעור הצריכה.
> אם העולם רוצה להציל חלק כלשהו ממשאביו לעתיד, עליו לצמצם לא רק את הצריכה אלא גם את מספר הצרכנים.
— ב. פ. סקינר, וולדן שני (1948), עמ' xi
סקינר תיאר את הרומן שלו כ"אטלנטיס החדשה שלי", בהתייחס לאוטופיה של בייקון.
> כאשר השטן של מילטון נופל מהשמים, הוא מגיע לגיהנום. ומה הוא אומר כדי להרגיע את עצמו? 'כאן, לפחות, נהיה חופשיים.' וזה, לדעתי, גורלו של הליברל הישן. הוא הולך להיות חופשי, אבל הוא הולך למצוא את עצמו בגיהנום.
— ב. פ. סקינר, מתוך ויליאם פ. באקלי ג'וניור, על קו האש, עמ' 87.
ניסוי "'אמונת טפלה' ביונה"
אחד מניסוייו של סקינר בחן את היווצרותה של אמונת טפלה באחד מבעלי החיים הניסuויים החביבים עליו, היונה. סקינר מיקם סדרה של יונות רעבות בכלוב המחובר למנגנון אוטומטי שסיפק מזון ליונה "במרווחי זמן קבועים ללא שום התייחסות להתנהגות הציפור." הוא גילה שהיונים שייכו את מתן המזון לכל פעולות מקריות שביצעו בזמן שניתן, ושבעקבות זאת המשיכו לבצע את אותן פעולות עצמן.
> ציפור אחת הותנתה להסתובב נגד כיוון השעון סביב הכלוב, כשהיא מבצעת שניים או שלושה סיבובים בין חיזוקים. אחרת דחפה שוב ושוב את ראשה לאחת הפינות העליונות של הכלוב. שלישית פיתחה תגובת 'השלכה' (tossing), כאילו היא ממקמת את ראשה מתחת למוט בלתי נראה ומרימה אותו שוב ושוב. שתי ציפורים פיתחו תנועת מטולת של הראש והגוף, שבה הראש הוארך קדימה והתנודד מימין לשמאל בתנועה חדה שאחריה חזרה איטית במקצת.
סקינר העלה הצעות שהיונים התנהגו כאילו הן משפיעות על המנגנון האוטומטי בעזרת "הטקסים" שלהן, ושניסוי זה שפך אור על ההתנהגות האנושית:
> ניתן לומר שהניסוי מדגים סוג של אמונת טפלה. הציפור מתנהגת כאילו היה קשר סיבתי בין התנהגותה לבין הצגת המזון, אף על פי שקשר כזה חסר. ישנן אנלוגיות רבות בהתנהגות האנושית. טקסים לשינוי מזלו של אדם בקלפים הם דוגמאות טובות. כמה קשרים מקריים בין טקס לתוצאות חיוביות מספיקים כדי להקים ולתחזק את ההתנהגות למרות מקרים רבים שאינם מחוזקים. שחקן הבאולינג ששחרר כדור במורד המסלול אך ממשיך להתנהג כאילו הוא שולט בו על ידי סיבוב וטוויית זרועו וכתפו הוא מקרה נוסף לעניין. להתנהגויות אלו אין, כמובן, השפעה אמיתית על מזלו של אדם או על כדור באמצע המסלול, בדיוק כמו במקרה הנוכחי שבו המזון היה מופיע בתדירות שווה אם היונה לא הייתה עושה דבר – או, ליתר דיוק, עושה משהו אחר.
פסיכולוגים התנהגותיים מודרניים חלקו על הסבר "אמונת הטפלה" של סקינר להתנהגויות שתיעד. מחקרים עוקבים (למשל סטאדון וסימלהאג, 1971), הגם שמצאו התנהגות דומה, כשלו במציאת תמיכה להסבר "החיזוק המקרי" של סקינר לכך. על ידי התבוננות בתזמון של התנהגויות שונות בתוך המרווח, סטאדון וסימלהאג יכלו להבחין בין שני סוגים של התנהגות: התגובה הטרמינלית, שהתרחשה בציפייה למזון, ותגובות ביניים, שהתרחשו מוקדם יותר במרווח בין המזונות ולעתים רחוקות היו צמודות למזון. נראה שתגובות טרמינליות משקפות התניה קלאסית (בניגוד לאופרנטית), ולא חיזוק מקרי, המודרכת על ידי תהליך כמו זה שנצפה ב-1968 על ידי בראון וג'נקינס בהליכי "העיצוב העצמי" (autoshaping) שלהם. גם את הסיבתיות של פעילויות ביניים (כגון פולידיפסיה המושרה על ידי לוח זמנים שנראית במצב דומה אצל עכברים) לא ניתן לייחס לחיזוק מקרי ופרטיה עדיין מעורפלים (סטאדון, 1977).