באסטר קיטון (Buster Keaton): האיש שתכנן את הסכנה של עצמו
חזית של בניין בגובה שתי קומות ובמשקל שני טון צונחת במלואה על גבר העומד כשגבו אליה. הוא אינו זז. מסגרת של חלון קומה שנייה פתוחה חולפת מעל גופו כשנותרו סנטימטרים ספורים בלבד משני צדדיו, והוא נותר עומד, והבעת פניו אינה משתנה. אותו שוט מתוך הנווט מבסטר (Steamboat Bill, Jr., 1928)חושב מראש, סומן על הקרקע ובוצע פעם אחת. זהו הסיכום התמציתי ביותר האפשרי של שיטתו של באסטר קיטון (Buster Keaton): קומדיה כבעיה בפיזיקה שימושית, כאשר גופו של הקומיקאי משמש כמרווח הביטחון.
הילד הקטן שאי אפשר לפגוע בו
הוא נולד בשם ג'וזף פרנק קיטון (Joseph Frank Keaton) ב-4 באוקטובר 1895 בפיקווה (Piqua), קנזס, לג'ו קיטון (Joe Keaton) ומיירה אדית קัทלר (Myra Edith Cutler). אביו ניהל מופע נודד יחד עם הארי הודיני (Harry Houdini) בשם חברת הרפואה של האינדיאנים מוהוק. הסיפור לפיו הודיני (Houdini) קרא לו כך – תוך ציון שהוא "הבריון הקטן ביותר" לאחר נפילה במדרגות – הוא הסיפור הפופולרי; היסטוריית חושבים שחבר למקצוע הוודוויל ששמו אבד סביר יותר.
הוא הצטרף להופעה המשפחתית בגיל שלוש. שלושת הקيتונים (The Three Keatons) היה מופע פרוע במובן המילולי ביותר: אביו זרק אותו לעבר התפאורה, לתוך בור התזמורת ולתוך הקהל, בעזרת ידית מזוודה שתפורה לבגדיו של הילד. מנהלים הואשמו, ומדי פעם ג'ו קיטון (Joe Keaton) נעצר, אך פקחים לא מצאו חבורות ולא עצמות שבורות, והכרזות המופע הפכו להתפארה – "הילד הקטן שאי אפשר לפגוע בו". קיטון (Keaton) תמיד התעקש שלא עבר התעללות, וש הטכניקה הזו בדיוק היא שמנעה ממנו פציעות.
זוהי העובדה המכריעה לגבי מלאכתו. בטרם ראה אי פעם מצלמת קולנוע, הוא העביר יותר מעשור בלמידה, בסטנדרט מקצועי ומדי לילה, כיצד גוף אנושי סופג פגיעה ללא נזק. כל מה שבנה לאחר מכן בסרטים נבנה על גבי אותו אימון.
ארבאקל (Arbuckle), ומצלמה מפורקת
בפברואר 1917, בן עשרים ואחת, הוא פגש את רוסקו "פאטי" ארבאקל (Roscoe "Fatty" Arbuckle). לאחר שהוצעה לו האפשרות להציץ במצלמת קולנוע, לקח אותה קיטון (Keaton) לחדר המלון שלו ופרק אותה לגורמים כדי לראות כיצד היא פועלת, ולאחר מכן שב כדי לבקש עבודה. הוא השתתף בסרט נער הקצבים (The Butcher Boy, 1917), שצולם בשוט אחד ללא צילומים חוזרים. הוא שירת במלחמת העולם הראשונה, ואיבד חלק משמיעתו.
עד שנת 1920 כבר הייתה ברשותו פעילות משלו, אולפני באסטר קיטון (Buster Keaton Studios), שהוקמו תחת המפיק ג'וזף שנק (Joseph Schenck), ובין השנים 1920 ל-1928 יצר תשעה-עשר סרטים קצרים אילמים ועשרה סרטים באורך מלא אילמים. הסרטים הקצרים לבדם – שבוע אחד (One Week, 1920), שוטרים (Cops, 1922) – ביססו דקדוק של קטסטרופות מכניות הולכות ומחמירות. שבעה מסרטיו נכללים במרשם הסרטים הלאומי, וכתב העת טיים (Time) מיקם לימים את שרלוק ג'וניور (Sherlock Jr.) בין מאה הסרטים הטובים ביותר שנוצרו מעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסרטים באורך מלא הופקו במחיר פיזי אמיתי. במהלך צילומי שרלוק ג'וניور (Sherlock Jr., 1924) זרם מים אדיר ממגדל מים נחת על צווארו; הוא שבר אותו, ולא גילה את השבר אלא שנים לאחר מכן.
הגנרל
הגנרל (The General), שיצא לאור בסוף שנת 1926, היה סרטו השאפתני ביותר: מרדף מתקופת מלחמת האזרחים הבנוי כמעט לחלוטין סביב שני קטרי רכבת. השוט המרכזי שבו – קטר אמיתי הנופל דרך גשר בוער לתוך הנהר שמתחתיו – היה השוט היחיד היקר ביותר בהיסטוריה של הסרט האילם.
הקהל ומבקרי התקופה לא התרשמו. הסרט היה דרמטי מדי בעבור צופים שהגיעו לקומדיה קלילה, והוא קיבל ביקורות מעורבות. המוניטין שלו הוא יצירה מאוחרת לחלוטין. אורסון ולס (Orson Welles) כינה אותו לבסוף "הקומדיה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם... ואולי הסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם".
הטעות של מטרו-גולדווין-מאייר (MGM)
בשנת 1928 חתם קיטון (Keaton) עם מטרו-גולדווין-מאייר (Metro-Goldwyn-Mayer). הוא תיאר את ההחלטה בדיעבד כטעות בלתי הפיכה, וכך אכן הייתה. האולפן נטל ממנו את הבימוי, כפה עליו תסריטים ומפקחים, והתעקש על כפילים לשחקן שכל האמנות שלו הייתה היעדרם הנראה לעין. סרטו האמריקאי האחרון בתפקיד ראשי, מה! אין בירה? (What! No Beer?), יצא לאור בשנת 1933. שיפוטו את התקופה היה חד-משמעי: "החברות הגדולות יצאו לחסל את העצמאיים".
חייו האישיים קרסו במקביל. נטלי טלמדג' (Natalie Talmadge), לה נישא ב-1921, התגרשה ממנו ב-1932 וקיבלה את המשמורת על בניהם; נישואים שניים, לאחות מיי סקריבן (Mae Scriven), נמשכו מ-1933 עד 1936. הוא שתה לשוכרה. בשנת 1940 נישא לאלינור נוריס (Eleanor Norris), הצעירה ממנו בעשרים ואחת שנים, ולדבריו שלו היא הצילה את חייו; הנישואים נמשכו עשרים ושישה שנים, עד מותו.
המערכה השנייה הארוכה
הוא עבד ללא הפוגה מ-1933 עד 1949 – סרטים קצרים בני שני סלילים עבור אדיוקיישנל (Educational) וקולומביה (Columbia), תפקידי אופי בסרטים גדולים, וללא קרדיט, כיוצר בדיחות מטרו-גולדווין-מאייר (MGM), כשהוא מספק חומרים בין היתר לאחים מרקס (Marx Brothers). הוא הופיע בשדרות סאנסט (Sunset Boulevard, 1950), מסביב לעולם בשמונים יום (Around the World in 80 Days, 1956) ועולם משוגע, משוגע, משוגע, משוגע (It's a Mad, Mad, Mad, Mad World, 1963), והנחה סדרת טלוויזיה, המופע של באסטר קיטון (The Buster Keaton Show), בשנת 1950. בלימהלייט (Limelight, 1952) של צ'פלין (Chaplin) חלקו שתי הדמויות הגדולות ביותר של הקומדיה האילמת את המסך בפעם היחידה.
מדוע באסטר (Buster) מכונה גאון
ההכרה הגיעה מאוחר: פרס ג'ורג' איסטמן (George Eastman Award) ב-1955, ופרס מפעל חיים מטעם האקדמיה (Academy Honorary Award) עליו הוחלט ב-1959 והוענק בטקס של 1960. רוג'ר אברט (Roger Ebert) קבע שרצף עבודותיו מ-1920 עד 1929 הפך אותו ל"שחקן-במאי הגדול ביותר בתולדות הקולנוע".
הטענה אינה נשענת על אינטלקט במובן הרגיל. הגאונות של קיטון (Keaton) היא מלאכת מחשבת: טכניקה פיזיולוגית הממוזגת עם הנדסת בדיחות. החצי הפיזי הוא האימון בוודוויל – גוף שאומן מילדות ליפול, לגלגל ולספוג התנגשויות, וזו הסיבה שיכל לספוג נפילת מגדל מים על צווארו או לעמוד תחת חומה נופלת. החצי ההנדסי נדיר יותר. קיטון (Keaton) בנה את הבדיחות שלו כמכונות. רצף של קיטון הוא מערכת פיזית המונעת תנועה – סירה, רכבת, בית, צלע הר של סלעים – שתוצאותיה נפרשות בהיגיון של הוכחה מתמטית, המומחזת בשוטים ארוכים כשהמצלמה רחוקה די הצורך כדי להוכיח שדבר לא פוברק.
טענת הנגד משמעותית. זוהי אינטליгенція מרחבית, הקרובה יותר לזו של מהנדס מאשר לזו של פילוסוף, וחלק ניכר ממנה גלש לפזיזות; צוואר שבור שהוא כשל הבחין בו אינו אך ורק סימן למאסטריות. המתנה התבררה גם כבלתי ניתנת להעברה – ברגע שמטרו-גולדווין-מאייר (MGM) נטלו ממנו את השליטה, העבודה הפסיקה להיות טובה. והפסק דין הוא במידה רבה פוסט-מורטם: הגנרל נכשל מול הקהל שעבורו נוצר. מה שמבסס את הטענה הוא שהסרטים עדיין פועלים על צופים שאין להם שום עניין בהיסטוריה של הקולנוע.
לאחר מכן
הוא מת מסרטן ריאות ב-1 בפברואר 1966 בוודלנד הילס (Woodland Hills), קליפורניה, בן שבעים, בעיצומו של קאמבק מאוחר בקריירה שזכה לחיות זמן קצר דיו כדי ליהנות ממנו. פניו – קבועות, דרוכות, מסרבות להגיב על הקטסטרופה המתחוללת סביבם – נותרו אחת התמונות הבודדות מעידן הסרט האילם שאינן דורשות הסבר לאיש.