בהאגט סינג: הקדוש המעונה שקרא את לנין בדרך לגרדום
בבוקר שבו הוצא להורג בתלייה, בהאגט סינג (Bhagat Singh) בן העשרים ושלוש קרא ביוגרפיה של לנין וביקש מהסוהרים שלו עוד כמה דקות כדי לסיים את הפרק. הוא קיבל אותן. לאחר מכן הקדימו השלטונות הבריטיים את הוצאתו להורג ב-11 שעות, לפני התאריך שהוכרז רשמית, תלו אותו בסתר, וביתרו ושרפו את גופתו בחופזה מחוץ לכפר במקום להסתכן בהתקהלויות שהקרבה פומבית הייתה יוצרת. זה לא עבד: בתוך דור, הודים ידרגו אותו, לפני מהאטמה גנדי וסובאש צ'נדרה בוס, כדמות ההיסטורית הגדולה ביותר של המדינה.
ילדות ספוגה בהתנגדות
בהאגט סינג נולד ב-27 בספטמבר 1907, בכפר באנגה, מחוז ליילפור, פנג'אב, כיום בפקיסטן. הוא היה השני מבין שבעה ילדים במשפחה פנג'אבית ג'אטית-סיקית שהייתה עמוק במאבק לעצמאות: אביו, קישאן סינג, ודודו, אג'יט סינג, היו שניהם פעילים בתנועת "גאדאר" (Ghadar Movement) המיליטנטית בשנים 1914–1915. הוא למד בבית הספר "דאיאננד אנגלו-ודי" בלאהור ולאחר מכן במכללה הלאומית, שנוסדה על ידי המנהיג הלאומני לאלה לאג'פאט ראי בשנת 1921. המהומות העדתיות בין הינדים למוסלמים שפרצו לאחר שגנדי השעה בפתאומיות את "תנועת אי-שיתוף הפעולה" ב-1922 הותירו רושם עמוק על סינג הנער, והרחיקו אותו לחלוטין מאמונה דתית לעבר פוליטיקה מהפכנית מיליטנטית וחילונית יותר.
מהאגודה הרפובליקנית לסוציאליזם
סינג הפך לדמות מובילה ב"אגודה הרפובליקנית של הינדוסטאן" (Hindustan Republican Association) והיה דמות מפתח בארגונה מחדש בשנת 1928 לארגון המרקסיסטי המובהק "האגודה הרפובליקנית הסוציאליסטית של הינדוסטאן". הוא שאב את השכלתו הפוליטית מבקונין, לנין, מרקס וטרוצקי, ופרסם את כתיבתו שלו על אנרכיזם במגזין "קירטי" בין מאי לספטמבר 1928.
רצח של טעות בזיהוי
ב-17 בדצמבר 1928, סינג והמהפכן עמיתו שיבאראם ראג'גורו ירו למוות בקצין המשטרה הבריטי ג'ון פ. סונדרס בלאהור – מקרה של טעות בזיהוי, שכן השניים התכוונו למעשה להרוג את המפקח ג'יימס סקוט, שאותו האשימו במתן הפקודה למכת האלות שפצעה אנושות את המדינאי הוותיק לאלה לאג'פאט ראי שבועות קודם לכן. קושר שלישי, צ'אנדרה שקאר אזאד, ירה למוות בשוטר שפתח במרדף אחריהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפצצת הפרלמנט ומעצר מכוון
ב-8 באפריל 1929, סינג ובאטוקשוואר דאט ביצעו פעולה תיאטרלית בהרבה: הם פוצצו פצצות בעלות עוצמה נמוכה בתוך האספה המחוקקת המרכזית של דלהי, שתוכננו במכוון ליצור רעש ושיבוש ולא נפגעים, ולאחר מכן פיזרו כרוזים, צעקו סיסמאות מהפכניות ולא ניסו לברוח. המעצר שלהם היה מכוון – הם התכוונו להשתמש במשפט שייפתח כבמה לאומית לפוליטיקה שלהם, חישוב שהצליח הרבה מעבר למה שהפעולה עצמה הייתה יכולה להשיג.
שביתת רעב ובית דין מכור
לאחר שנעצרו שוב באותו יולי בגין הרצח של סונדרס, לאחר שהמשטרה חשפה את פעילות הכנת הפצצות של הקבוצה, פתחו סינג ועמיתיו האסירים בשביתת רעב בדרישה להכרה וליחס אנושי כאסירים פוליטיים. השביתה נמשכה 116 ימים, וגבתה את חייו של האסיר העמית ג'אטין דאס לאחר 63 ימי צום בספטמבר 1929. השביתה עוררה אהדה ציבורית עצומה, במיוחד ברחבי פנג'אב, לפני שסינג סיים את הצום שלו ב-5 באוקטובר. בנסיון להתמודד עם תיק שהשלטון הקולוניאלי לא יכול היה להרשות לעצמו להפסיד, הוא שינה את הכללים: הוא תיקן את הנוהל כדי לאפשר משפט ללא נוכחות הנאשמים, ולאחר מכן במאי 1930 הוציא המשנה למלך פקודת חירום המקימה בית דין מיוחד של שלושה שופטים ללא זכות ערעור, עם שופטים הניתנים להדחה ותוקף של שישה חודשים. כאשר אחד השופטים ההודים בבית הדין, סאיאד אגה חיידר, החל לחקור עדים והתנגד למשפט שלא בנוכחות הנאשמים, הוא הודח ביוני 1930; ההרכב החדש, שכלל כעת שני שופטים אנגלים, גזר את עונש המוות באוקטובר. ועדה של לשכת עורכי הדין בבית המשפט הגבוה בלאהור תיעדה רשמית את אי-הסדירות המשפטית של ההליך, ודשנים לאחר מכן בית המשפט העליון של הודו יתאר את בית הדין ככזה שפעל "בניגוד לדוקטרינה הבסיסית של המשפט הפלילי".
הוצאה להורג
גנדי פנה באופן אישי למשנה למלך הלורד אירווין בבקשת חנינה ב-19 במרץ ושוב ביום ההוצאה להורג עצמו, ונשיא הקונגרס מאדן מוהאן מאלאויה הגיש בקשות חנינה נפרדות; ערעור אחרון למועצה המלכותית נדחה. סינג סירב להגיש בקשת חנינה אישית כלשהי. הוא, ראג'גורו וסוחדב תאפאר נתלו בכלא לאהור ב-23 במרץ 1931, בגיל 23, כאשר לוח הזמנים הוקדם ב-11 שעות מהתאריך שהוכרז במיוחד כדי למנוע התקהלות ציבורית. גופותיהם בותרו בחופזה, נשרפו בסתר מחוץ לכפר גאנדה סינג וואלה, ואפרם פוזר בנהר סאטלג'; אף שופט לא הסכים לפקח רשמית על ההוצאה להורג, ושופט של כבוד ביצע זאת במקום.
אידיאולוגיה והטיעון בעד אתאיזם
הפוליטיקה של סינג הייתה מרקסיסטית וחילונית במפורש ולא דתית, ניגוד מכוון לחלק גדול מהתנועה בהובלת הקונגרס סביבו. בעודו כלוא כתב את המסה "מדוע אני אתאיסט" כדי להפריך האשמות שדחייתו את אלוהים נובעת מיהירות, ובצוואתו האחרונה, "לעובדים פוליטיים צעירים", הוא תיאר את האידיאל שלו כ"שיקום חברתי על בסיס חדש, כלומר, מרקסיסטי". הכרוז שלו מהפצצת האספה הכיל את השורה שעבורה הוא זכור ביותר: "קל להרוג יחידים אבל אי אפשר להרוג רעיונות."
מדוע בהאגט מכונה גאון
הגאונות של סינג, כפי שהודו זוכרת אותה, הייתה רטורית וסמלית ולא צבאית – כישרון יוצא דופן להפוך פעולה אבודה של אלימות לרעיון בר-קיימא. הוא ושותפיו לקשירת הקשר תכננו את מעצרם במיוחד כדי להעמיד את הצדק הקולוניאלי הבריטי למשפט פומבי, וזה עבד: בית הדין המיוחד שהוקם כדי להרשיע אותו מהר יותר רק אישר, בעיני חלק גדול מהודו, שהאימפריה פחדה ממנו יותר מאשר פחדה ממרידה מזוינת. פסק הדין של ג'וואהרלל נהרו תפס בדיוק את מה שהפך אותו לשונה ממהפכנים אחרים של התקופה: "הוא הפך לסמל; הפעולה נשכחה, הסמל נשאר". סמל זה התברר כעמיד להפליא – פסל ברונזה בגובה חמישה מטרים וחצי עומד בפרלמנט של הודו, אנדרטת מרטירים לאומית מציינת את אתר שריפת גופתו, ובסקר של "India Today" משנת 2008 הוא נבחר ל"הודי הגדול ביותר", לפני בוס וגנדי.
הטיעון הנגדי ההוגן הוא שהשיטה של סינג הייתה התנקשות והפצצות, לא משנה כמה הן כוילו בזהירות כדי למנוע נפגעים המוניים – הרצח של סונדרס היה מקרה של טעות בזיהוי שגבה את חייו של אדם שלא היה, למעשה, הקצין שאליו כיוונה קבוצתו של סינג, והשוטר שנהרג על ידי אזאד באותה פעולה לא היה מעורב באופן אישי במותו של לאג'פאט ראי כלל. סינג עצמו מעולם לא התנער מאלימות פוליטית כשיטה, והבדיל את קבוצתו בחדות מהאי-אלימות הגנדית, וגילו הצעיר והקרבה המהירה שלו – הוא מעולם לא משל בכלום או בנה מוסדות מתמשכים – אומרים שהמורשת שלו נשענת כמעט לחלוטין על האופן והמשמעות של מותו ולא על שום הישג פוליטי מתמשך.
מורשת
סינג זכור בהודו ובפקיסטן כאחד כ"שהיד-א-עזאם" (Shaheed-e-Azam), ה"קדוש המעונה הגדול", שמונצח מדי שנה ב"שהידי מלה" (Shaheedi Mela) ביום השנה להוצאתו להורג, כשתיק התיק שלו עדיין מוצג על ידי הרשויות הפקיסטניות כחפץ היסטורי משותף – מקרה נדיר של דמות אחת שנתבעת בהערצה דומה בשני הצדדים של חלוקת 1947, שהתרחשה שש-עשרה שנים לאחר מותו.