בוורלי קלירי: הריאליסטית מגרנט פארק
רמונה קווימבי (Ramona Quimby) שוברת ביצה חיה על ראשה כי פרסומת בטלוויזיה גרמה לזה להיראות נוצץ, נשלחת הביתה מהגן בגלל היותה "מטרד", וצופה באביה מאבד את עבודתו – וכל זה לא מתגבש לכדי מוסר השכל מסודר. הסירוב הזה להטיף מוסר הוא המהפכה של בוורלי קלירי (Beverly Cleary): היא כתבה על ילדים לא כפי שחשבה שהם צריכים להיות, אלא כפי שזכרה את עצמה כילדה באמת.
חווה בימהיל
בוורלי אטלי באן (Beverly Atlee Bunn) נולדה ב-12 באפריל 1916 בחווה משפחתית בימהיל (Yamhill), אורגון, לאב בנקאי ואם ששאפה בעבר להיות סופרת וספרנית. המשפחה עברה לפורטלנד כשהייתה בת שש, והשתקעה בשכונת גרנט פארק (Grant Park) שתספק את רחוב קליקיטאט (Klickitat Street) הבדיוני של ספריה. אביה איבד את עבודתו במהלך השפל הגדול, חוויה של מתח ביתי שקט שהיא שילבה מאוחר יותר ישירות בסיפורה של רמונה במקום לרכך אותו עבור הקוראים הצעירים. היא למדה בבית הספר התיכון גרנט, בילתה שנתיים של שפל במכללת צ'ייפי ג'וניור (Chaffey Junior College) בקליפורניה, ולאחר מכן קיבלה תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב-1938, ואחריו תואר ראשון נוסף בספרנות מאוניברסיטת וושינגטון ב-1939.
ספרנית בראש ובראשונה
קלירי עבדה כספרנית ילדים ביאקימה (Yakima), וושינגטון, מ-1939 עד 1940, ושם, כשענתה לבקשות של בנים שרצו "ספר על ילדים כמונו", היא הבחינה לראשונה בפער: ספרות הילדים העכשווית עסקה ברובה המכריע בדמויות שלא דמו לילדים הרגילים והפשוטים שביקשו ספרים. היא נישאה לרואה החשבון קלרנס קלירי (Clarence Cleary) בשנת 1940, עבדה כספרנית בית חולים בבסיס צבא ארה"ב באוקלנד במהלך המלחמה, ולא פרסמה את הרומן הראשון שלה עד 1950, כשהייתה בת שלושים וארבע.
הנרי האגינס ולידתו של רחוב קליקיטאט
ספר הביכורים ההוא, הנרי האגינס (Henry Huggins) (1950), הציג ילד, את כלבו ריבסי (Ribsy), וצוות משנה של ילדי השכונה – ביניהם דמות משנית בשם רמונה קווימבי, אחותו הקטנה והמציקה של חברו של הנרי, ביזוס (Beezus). בתה של קלירי הודתה מאוחר יותר שהיא תהתה פעם מדוע אמה בזבזה דמות טובה בתפקיד אורח בלבד. ספרי הנרי האגינס נמשכו עד 1964 וביססו את סגנונה המובהק של קלירי: סביבות פרבריות פשוטות, תסכולי ילדות אמיתיים – ספר ספרייה שאבד, פרויקט מדע הרסני, מריבה עם חבר – המטופלים בדיוק קומי במקום בסנטימנטליות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רמונה משתלטת
רמונה קיבלה ספר משלה ב-1955 עם ביזוס ורמונה (Beezus and Ramona), ובמהלך ארבעת העשורים הבאים הפכה לדמות שקלירי זכורה בזכותה, בעיקר דרך רמונה המטרד (Ramona the Pest) (1968), רמונה האמיצה (Ramona the Brave) (1975), רמונה ואביה (Ramona and Her Father) (1977), רמונה ואמה (Ramona and Her Mother) (1979), רמונה קווימבי, גיל 8 (Ramona Quimby, Age 8) (1981) ורמונה לנצח (Ramona Forever) (1984), כשהסדרה הסתיימה עם עולמה של רמונה (Ramona's World) בשנת 1999. הסדרה עקבה אחר רמונה מהמרד בגן ועד למשבר האמיתי של אבטלת אביה, מבלי לפתור את בעיותיה עם לקח של מבוגרים שנאמר בדיוק בזמן. קלירי כתבה גם מחוץ לעולם של קווימבי – העכבר והאופנוע (The Mouse and the Motorcycle) (1965) נתן אופנוע צעצוע לעכבר מדבר, ויקר מר הנשו (Dear Mr. Henshaw) (1983), רומן מכתבים על ילד מבית הרוס הכותב לסופר האהוב עליו, זיכה אותה במדליית ניוברי (Newbery Medal) לשנת 1984 לאחר ששני ספרי רמונה קודמים זכו בעיטורי ניוברי.
מלאכת כתיבה ללא הטפה
מבקרים שחזרו לעבודתה, בהם בנג'מין שוורץ (Benjamin Schwarz) שכתב עליה עשורים לאחר מכן, שיבחו את מה שכינה "הדיוק הצילומי והפסיכולוגי" שלה – עין של דוקומנטריסטית למרקם הספציפי של השפלות יומיומיות וניצחונות קטנים של ילד. הסופרת נטלי באביט (Natalie Babbitt) ציינה לטובה את האוזן שלה לדיאלוגים, במיוחד ביקר מר הנשו, ככלי החזק ביותר שלה. קלירי עצמה תיארה את שיטתה בפשטות: היא הסתמכה על "כל פיסות הידע על ילדים" ש"נדבקו אליי כמו קוצים או מוך של שן הארי" מילדותה ה"חופשית והפרועה" באורגון, ושאלה בפשטות, "מהי כתיבה לילדים אם לא סיפור סיפורים בכתב?" – תיאור צנוע במתכוון של פרויקט שנמנע במכוון מהמסורת הדידקטית של ספרי ילדים אמריקאיים מוקדמים יותר.
הכרה וקריירה ארוכה מאוד
העיטורים של קלירי הצטברו לאורך חיי עבודה שנמשכו עד סוף שנות השמונים לחייה: פרס לורה אינגלס וילדר (Laura Ingalls Wilder Award) ב-1975, פרס הספר הלאומי עבור רמונה ואמה ב-1981, מדליית ניוברי ב-1984, המדליה הלאומית לאמנויות ב-2003, והכרה כאגדה חיה של ספריית הקונגרס בשנת 2000. ספריה נמכרו ביותר מתשעים מיליון עותקים ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות, והשפעתה נתבעת ישירות על ידי סופרים מאוחרים יותר של ריאליזם לא סנטימנטלי לילדים, ביניהם ג'ודי בלום (Judy Blume). היא התיישבה בכרמל-ליד-הים (Carmel-by-the-Sea), קליפורניה, שם חיה עד מותה ב-25 במרץ 2021, בגיל 104.
מדוע בוורלי נחשבת לגאונה
הגאונות של קלירי הייתה גאונות של החסרה ולא של המצאה: היא לקחה את המנגנון הסטנדרטי של ספרות הילדים של אמצע המאה – עלילות מסודרות, תגמולים מוסריים ברורים, ילדים שקיימים כדי ללמוד לקחים – והסירה אותו, והחליפה אותו במרקם הבלתי פתור והגרגירי של מה שבאמת מרגישה ילדות מבפנים. זו הייתה בחירה טכנית חדשנית באמת בשנת 1950, לא רק עניין של נושא, וזו הסיבה שמבקרים עשורים לאחר מכן עדיין שיבחו אותה על "דיוק" ברמה דוקומנטרית ולא על ליריות או המצאת עלילה, וזו הסיבה שוועדות פרס ניוברי והספר הלאומי זיהו אותה במיוחד בשל כנות רגשית ולא בשל חדשנות ז'אנרית. הטיעון הנגדי הכנה הוא שהשאיפות שלה היו, לפי עדותה שלה ובתכנון, צנועות: היא כתבה סיפורת קומית, ביתית ודלת סיכונים שהתרחשה ברחוב בדיוני אחד, לעיתים נדירות הגיעה להיקף היסטורי או רשמי שמבקרים שומרים למילה גאונות בספרות למבוגרים, וסגנון הפרוזה שלה היה פשוט ולא וירטואוזי. הגאונות שלה, אם המילה מתאימה, מובנת בצורה הטובה ביותר כגאונות של התבוננות מדויקת ואיפוק, שנשמרה בעקביות מדהימה לאורך כמעט חמישים שנה של ספרים.
מורשת
יותר ממאה שנה לאחר לידתה, שכונתה בפורטלנד עדיין נושאת את שמה על בית ספר, סניף ספרייה וגן פסלים מברונזה של רמונה, הנרי וריבסי בגרנט פארק, בעוד ה-12 באפריל, יום הולדתה, מצוין ברמה הלאומית כיום לילדים פשוט להניח הכול ולקרוא – מחווה לא טקסית ההולמת סופרת שהקדישה את הקריירה שלה להתנגדות לטקסים לטובת האמת הפשוטה של להיות ילד.