בנואה לקרואה: הנזיר שלימד את קוויבק לקרוא את אמונתה שלה
הוא נולד בשם יואכים (Joachim) בחווה בבלשאס (Bellechasse), אימץ את השם בנואה (Benoît) על שמו של אפיפיור דומיניקני מימי הביניים, והאריך ימים עד גיל מאה, כשהוא הולך לעולמו חודשים ספורים לאחר שעיתוני קוויבק סיימו לציין את יובל המאה להולדתו. בין לבין, בנואה לקרואה הקדיש ארבעה עשורים להוראת לימודי ימי הביניים באוניברסיטת מונטריאול (Université de Montréal) ושלושה עשורים נוספים לכתיבת מסות בעיתון הגדול בפרובינציה, שקראו לתושבי קוויבק להביט בכנות בנצרות הקתולית הכפרית שעיצבה אותם — לא כדי להגן עליה ולא כדי לבטל אותה, אלא כדי להבין מה היא הייתה באמת.
נער חווה הופך לחוקר ימי הביניים
לקרואה נולד ב-8 בספטמבר 1915 בסן-מישל-דה-בלשאס (Saint-Michel-de-Bellechasse), קוויבק, לקאיוס לקרואה (Caïus Lacroix) ורוז-אנה בליי (Rose-Anna Blais), למשפחה חקלאית. הוא רכש את השכלתו הקלאסית בקולג' סנט-אן-דה-לה-פוסטייר (Collège de Sainte-Anne-de-la-Pocatière), שם קיבל תואר ראשון בשנת 1936, ובאותה שנה נכנס לנוביציאט הדומיניקני בסן-איאסינט (Saint-Hyacinthe) ואימץ את השם הדתי בנואה לכבוד בנדיקטוס ה-11, אפיפיור דומיניקני מהמאה ה-14. הוא הוסמך לכמורה ב-5 ביולי 1941, באותה שנה שבה השלים תואר בתאולוגיה במכללה האוניברסיטאית הדומיניקנית (Dominican University College) באוטווה.
הכשרתו המדעית הייתה קפדנית בכל קנה מידה: דוקטורט בלימודי ימי הביניים שהושלם בשנת 1951 במכון האפיפיורי ללימודי ימי הביניים בטורונטו בהנחייתו של הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי רב-ההשפעה אטיין ז'ילסון (Étienne Gilson), ולאחריו עבודה פוסט-דוקטורט באקול פראטיק דה אוטז אטיד (École pratique des hautes études) ובאקול נסיונל דה שארט (École nationale des chartes) בפריז, ולאחר מכן מלגת גוגנהיים שלקחה אותו להרווארד בשנים 1959–1960. היה זה מסלול שנבנה עבור קריירה בקרב חוקרי ימי הביניים המובהקים — ולקרואה אכן עמד בכך במידה רבה, כשלימד במכון ללימודי ימי הביניים באוניברסיטת מונטריאול מ-1945 עד 1985, ניהל את המכון בשנים 1963–1969, והרצה כפרופסור אורח ביפן, ברואנדה ובנורמנדי במהלך הדרך.
הוצאת דיסציפלינה סגורה אל החוץ
מה שהבדיל את לקרואה מחוקרי ימי הביניים האחרים בני דורו היה סירובו להישאר בתוך גבולות התחום. בשנת 1968 הוא ייסד את המרכז ללימודי דתות עממיות (Centre d'études des religions populaires), מכון שהוקדש לחקר פרקטיקות דתיות עממיות של תושבי קוויבק הפשוטים — עלייה לרגל, אדיקות, אמונות טפלות, והקתוליות החיה של הקהילות הכפריות — באותה רצינות היסטורית השמורה בדרך כלל לתאולוגיה סכולסטית או לכתבי יד מימי הביניים. המרכז פעל עד שנת 1994, והנחת היסוד שלו, כפי שנוסחה בעבודות כמו Religion populaire, religion de clercs? (1984) ו-Religion populaire au Québec: typologie des sources (1985), הייתה שהאמונה שרווחה באזורים הכפריים של קוויבק לא הייתה גרסה נחותה או בורה של הקתוליות הרשמית, אלא תצורת תרבות ייחודית הראויה לתיעוד בזכות עצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לקרואה הרחיב את הטיעון הזה לתזה רחבה יותר על ההיסטוריה האינטלקטואלית של קוויבק: שהקנדים הצרפתים, שנכבשו על ידי הבריטים ב-1760, פספסו למעשה את התנועות האירופיות של הרנסאנס, הרפורמציה והנאורות, ובמקום זאת חיו במשך שתי מאות תחת כנסייה אולטרמונטנית ששמרה על התודעה הדתית העממית בתוך מה שקרוב יותר לרישום של ימי הביניים. זו הייתה טענה פרובוקטיבית — היא הסבירה את התרבות הקתולית של קוויבק כסוג של פיגור היסטורי ולא כאדיקות טבעית או כפייה כנסייתית — ולקרואה המשיך בה מבלי להכריע אם התוצאה הייתה דיכוי או צורה של שחרור שקט. הוא הותיר את השאלה פתוחה במתכוון, באופן הבולט ביותר בספרים הזוגיים La religion de mon père (1986) ו-La foi de ma mère (1999/2001), אשר הגדירו מחדש את אמונת הוריו כמשהו מורכב יותר מאשר אמונה טפלה או מידות טובות.
אינטלקטואל ציבורי על גבי העיתונות
מ-1987 עד 2010 כתב לקרואה מסות לחג המולד ולחג הפסחא עבור היומון המונטריאולי Le Devoir, והפך, בהיותו כבר בשנות התשעים לחייו, לאחד הקולות הדתיים המוכרים ביותר בחיי הציבור של קוויבק — נזיר-חוקר שתרגם עשורים של עבודה ארכיונית והיסטוריוגרפית לשפה שקורא כללי יכול היה לשבת איתה במהלך חג. הוא עשה עבודה דומה קודם לכן עבור כתב העת הקתולי הפרוגרסיבי Maintenant, והופיע בטלוויזיה כשהוא מתקשר קריאה הומניסטית ומבוססת היסטורית של האמונה לקהלים הרבה מעבר לאוניברסיטה. לצד כתיבה ציבורית זו, תפוקתו המדעית הייתה משמעותית: כמעט חמישים ספרים ומונוגרפיות החל מ-Pourquoi aimer le Moyen Âge? (1950) ועד מהדורה ביקורתית של כתביו המלאים של המשורר הקטור דה סן-דני גארנו (Hector de Saint-Denys Garneau), שהופקה יחד עם ז'אק ברול (Jacques Brault), ומחקרים ומהדורות הקשורים להיסטוריון הלאומני ליונל גרול (Lionel Groulx), כולל יומנים והתכתבויות שלא פורסמו קודם לכן.
הכרה בקרב עמיתים
מעמדו האקדמי של לקרואה הוכר רשמית מוקדם ולעיתים קרובות. הוא נבחר לחברה המלכותית של קנדה (Royal Society of Canada) ולאקדמיה הצרפתית למדעי המוסר והמדינה (Académie des sciences morales et politiques) בשנת 1971, קיבל את פרס לאון-ז'רן (Prix Léon-Gérin) למחקר במדעי החברה בשנת 1981, ומונה ל-Société des Dix בשנת 1982. קנדה העניקה לו את תואר קצין מסדר קנדה ב-1985; קוויבק הפכה אותו לאביר ולאחר מכן לקצין גדול במסדר הלאומי של קוויבק. אוניברסיטת מונטריאול קראה על שמו מרכז סטודנטים בשנת 1986, בעודו בשנות השישים לחייו, וכפר הולדתו שינה מאוחר יותר את שם הספרייה הציבורית שלו ל-Bibliothèque Benoît-Lacroix. הוא עבד לצד דמויות מרכזיות בתקופה — ההיסטוריון אנרי-אירנה מארו (Henri-Irénée Marrou), הפילוסוף ז'אק מריטן (Jacques Maritain), הסוציולוג פרנאן דומון (Fernand Dumont) — ומנה דמויות פוליטיות ותרבותיות, כולל פייר אליוט טרודו (Pierre Elliott Trudeau) וז'יל ויניו (Gilles Vigneault), בין מכריו.
שנים אחרונות
לקרואה הגיע למעמד של פרופסור אמריטוס בשנת 1981 ופרש רשמית מהוראה באוניברסיטה באותו עשור, אך הוא לא הפסיק לכתוב: ספרו האחרון, Rumeurs à l'aube, הופיע בשנת 2015, השנה שבה מלאו לו מאה. בו הוא הציע משהו הקרוב לאמונה אישית שזוקקה מחיים שלמים של חקר האופן שבו האמונה מתמידה ומשתנה: "שינוי מבטיח ומבטיח מחדש התמדה. מה שאינו משתנה אינו מתמיד וסופו להיעלם יום אחד." הוא נפטר מדלקת ריאות ב-2 במרץ 2016 במונטריאול, זמן קצר לאחר שחגג את יום הולדתו המאה ובשנת 2012, שבעים וחמש שנים לכמורה.
מדוע בנואה מכונה גאון
הטענה של לקרואה לתואר זה נשענת על שילוב ספציפי ויוצא דופן: הקפדנות הטכנית של חוקר ימי הביניים שהוכשר על ידי ז'ילסון, יחד עם סבלנותו של אתנוגרף לחומרים — אדיקות כפרית, זיכרון בעל פה, אמונות טפלות עממיות — שרוב עמיתיו האקדמיים החשיבו כנחותים ממחקר רציני. תרומתו האינטלקטואלית האמיתית הייתה מתודולוגית: הוא התייחס לקתוליות החיה והלא-רשמית של קוויבק כאובייקט היסטורי קוהרנטי, הניתן להשוואה ברצינותו לטקסטים הסכולסטיים שעליהם התאמן, ובנה סביב האמונה הזו מכון וגוף מחקרי בתקופה שבה האינטלקטואלים של קוויבק עצמם, בעיצומה של המהפכה השקטה, נטו יותר לדחות את העבר הדתי הזה מאשר לחקור אותו. בחירתו לאגודות המלומדות המובילות בקנדה ובצרפת, ועשרות השנים של תפוקה מחקרית מתמשכת שמאחורי כבוד אלו, מעידות על כך שמומחים, ולא רק קהל קוראי עיתונים מסור, התייחסו לעבודה ברצינות.
הסיוג הכן הוא שלקרואה היה, על פי תכנונו שלו, יותר מסנתז ומתרגם ציבורי מאשר תיאורטיקן פורץ גבולות — הוא לא חולל מהפכה בתחום כמו שהרחיב את תשומת הלב שלו, ומהלך הפרשנות הייחודי שלו, הסירוב להכריע האם הדת העממית דיכאה או שחררה את האנשים שתרגלו אותה, היה גדר דיפלומטית לא פחות מאשר תובנה אנליטית. גאונותו, אם המילה מתאימה, הייתה מהסוג הסבלני, המצטבר ובונה המוסדות, ולא מהסוג של פריצת הדרך הבודדת.
מורשת
מורשתו המוסדית של לקרואה מוחשית — מרכז מחקר, ספרייה על שמו, מרכז סטודנטים אוניברסיטאי, קתדרה שהוצעה לזכרו, ומדף של מהדורות ארכיוניות ששימרו דמויות כמו גרול וגארנו עבור חוקרים מאוחרים יותר — אך מורשתו העמוקה יותר היא עמדתית: הוא הדגים, עבור שני דורות של אינטלקטואלים בקוויבק, דרך לחקור את העבר הקתולי של הפרובינציה שלא הייתה לא פולחנית ולא מזלזלת, גישה ששרדה את הכנסייה האולטרמונטנית אותה בילה את הקריירה שלו בניתוח.