אריסטו: הפילוסוף שניסה להבין הכל
אריסטו הוא ההוגה היחיד בהיסטוריה המערבית שכתב יצירות מכוננות גדולות בלוגיקה, ביולוגיה, פיזיקה, מטאפיזיקה, אתיקה, פוליטיקה, רטוריקה וביקורת ספרותית — ושהיה צודק מספיק בהן, כדי לעצב את חיי האינטלקט למשך אלפיים שנה. הוא היה התלמיד המבריק ביותר של אפלטון, המורה של אלכסנדרוס הגדול, ומייסדה של החקירה המדעית המערכתית. הוטעה רבות. מה שצדק בו שינה את הציוויליזציה.
ראשית חייו והאקדמיה
נולד ב-384 לפנה"ס בסטאגירה, עיר קטנה בצפון יוון, אריסטו היה בנו של ניקומכוס, רופא החצר של מלך מוקדון. הוא נשלח לאתונה בגיל שבע עשרה ובילה עשרים שנה באקדמיה של אפלטון — תחילה כתלמיד, ואז כמורה — עד מותו של אפלטון ב-347 לפנה"ס. הוא היה התלמיד המוכשר ביותר באקדמיה, אך סטה מאפלטון בדרכים יסודיות: בעוד אפלטון האמין שהמציאות האמיתית קיימת בצורות נצחיות ובלתי-חומריות, אריסטו האמין שהמציאות נמצאת בעולם החומרי וניתנת לגילוי דרם תצפית וסיווג. הבדל זה עיצב הכל מה שבא אחריו.
מורה לאלכסנדרוס ושוב לאתונה
לאחר מותו של אפלטון, עזב אריסטו את אתונה למשך מספר שנים, ולבסוף קיבל הזמנה מהמלך פיליפוס השני של מוקדון ללמד את בנו בן השלוש עשרה, אלכסנדר. הוא בילה מספר שנים בחינוכו של כובש העולם הידוע, והטמיע בו אהבה להומרוס, לרפואה ולמדעי הטבע. ב-335 לפנה"ס, שב אריסטו לאתונה וייסד את בית ספרו, הליקיאון, בגן יער המוקדש לאפולו ליקיוס. הוא ותלמידיו — שנקראו "הפריפטטים" מכיוון שהלכו ודיברו על פילוסופיה — דבקו בתוכנית האינטלקטואלית השאפתנית ביותר בהיסטוריה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תחום עבודתו: לוגיקה, ביולוגיה, פיזיקה, אתיקה
אריסטו בעצם המציא את הלוגיקה הפורמלית — המחקר המערכתי של היסק תקף — בספרו אורגנון, שנשאר ספר הלימוד הלוגי הסטנדרטי באירופה עד המאה התשע עשרה. הוא תרם תרומות מכוננות לביולוגיה, סיווג מאות מינים של בעלי חיים וערך תצפיות על התפתחות עוברית וחיים ימיים שלא נשברו עד המאה השבע עשרה. ספריו פיזיקה ומטאפיזיקה קבעו את האוצר מילים של הפילוסופיה הטבעית המערבית. אתיקה ניקומכיאה — הניתוח של מעלה, אושר והחיים הטובים — נותר אחד מספרי הפילוסופיה המוסרית הנלמדים ביותר. הפואטיקה — על טרגדיה וקומדיה — הוא הספר העתיק ביותר ששרד של ביקורת ספרותית.
המניע הבלתי נע והטלאולוגיה של הטבע
במרכז המטאפיזיקה של אריסטו עמד הרעיון של המניע הבלתי נע — אינטלקט טהור ש, בלי שהוא עצמו נע, גורם לכל תנועה ביקום על ידי שהוא המושא הסופי של תשוקה ושאיפה. רעיון זה נקלט בתאולוגיה הנוצרית של ימי הביניים על ידי תומאס אקווינס, שזיהה את המניע הבלתי נע עם אלוהים של הכתובים. אריסטו הבין את הטבע כטלאולוגי באופן יסודי — מופנה לקצוות ומטרות — תפיסה שעיצבה את הביולוגיה והפילוסופיה הטבעית עד דרווין החליף את ההסבר הטלאולוגי בברירה הטבעית במאה התשע עשרה.
מותו והשלטון הארוך של האריסטוטליאניזם
לאחר מותו של אלכסנדרוס הגדול ב-323 לפנה"ס, גברה רגשות אנטי-מוקדוניים באתונה, ואריסטו — שחי בצילו של אלכסנדר — הואשם בחוסר יראת קודש. זוכר מה קרה לסוקרטס, הוא עזב את אתונה, אומר שלא יאפשר לאתונאים "לחטוא פעמיים נגד הפילוסופיה." הוא מת בכלקיס שנה לאחר מכן, 322 לפנה"ס, בגיל שישים ושתיים. הספרייה וכתביו שלו נשמרו דרך שרשרת מורכבת של העברה — אבדו, נתגלו, תורגמו לערבית, ואז בחזרה ללטינית — והפכו למסגרת הדומיננטית של חיי האינטלקט האירופיים מהמאה השתים עשרה עד המאה השבע עשרה. דנטה כינה אותו "האדון של אלה שיודעים." המהפכה המדעית של המאה השבע עשרה הגדירה את עצמה בעיקר נגד אריסטו — ועם זאת, אפילו בנפילתו, הוא עיצב את תנאי הדיון.