אלה פוגצ'ובה (Alla Pugacheva): הקול שהאריך ימים יותר מהמדינה
בסוף תקופת ברית המועצות הסתובבה בדיחה: ליאוניד ברז' ז'נייב היה "פקיד ממשל זניח בעידן פוגצ'ובה". היא הייתה מצחיקה כי היה אפשר לטעון שהיא נכונה. במשך כחמישים שנה הייתה אלה פוגצ'ובה הקול המוכר ביותר בעולם דובר הרוסית, מפורסמת כל כך עד שהמדינה לא יכלה להתעלם ממנה וגם לא לשלוט בה לחלוטין. בספטמבר 2022 היא בדקה איזו משתי האפשרויות הללו נכונה, וביקשה ממשרד המשפטים הרוסי להכריז עליה כעל סוכנת זרה.
עשר שנים של כלום
היא נולדה בשם אלה בוריסובנה פוגצ'ובה ב-15 באפריל 1949 במוסקבה. היא החלה להקליט באופן מקצועי בשנת 1965, בעוד שלמדה בבית ספר למוזיקה, עם שיר רוק בשם "רובוט" (Robot) שזכה להצלחה צנועה ולא הוביל לשום מקום מיוחד.
מה שעקב היה עשור של אלמוניות כמעט מוחלטת – עבודת אולפן, סיבובי הופעות, שידורים שוליים – וזהו החלק המלמד ביותר בביוגרפיה שלה. פוגצ'ובה לא התגלתה כעילוי. היא בילתה את סוף נעוריה ושנות העשרים לחייה בבירור, בפומבי ובהימור נמוך, לאן נועד קולה. מה שהגיעה אליו בסופו של דבר היה היבריד: רגישות מוזיקלית סלאבית משולבת באסתטיקת פופ מערבית, שילוב שבאמצע שנות ה-70 בברית המועצות היה גם מפתה מסחרית וגם רגיש פוליטית.
ארלקינו
הפריצה הגיעה ב-1975 בפסטיבל השירים "אורפאוס הזהב" (Golden Orpheus) בבולגריה, שם זכתה בפרס הגדול עם השיר "ארלקינו" (Arlekino) – "הליצן". ההפקה לא הייתה רק שירה; היא גולמה. פוגצ'ובה גילמה את הליצן כדמות שצוחקת לפי פקודה עבור קהל שלא הביט מעבר לאיפור, והצחוק שבנתה בהקלטה הוא אחד הצְלِيلִים המוכרים ביותר בתרבות הסובייטית.
הטלוויזיה הסובייטית שידרה את ההופעה, התקליט יצא לאור, והיא הפכה, ממש בן לילה, לאמנית המפורסמת ביותר במדינה.
עידן פוגצ'ובה
לאורך סוף שנות ה-70 ושנות ה-80 היא הייתה נוכחת קבועה בפסטיבלי שירים אירופיים והופיעה בסרטים ובהפקות טלוויזיה ברחבי היבשת. הנוכחות שלה על הבממות – אנרגטית, משוחררת, ישירה מבחינה רגשית – עמדה בניגוד לרשמיות שההופעות הקלאסיות הסובייטיות הפכו לסטנדרט, והקהל הבין את ההבדל כמעין אישור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא גם בנתה כוח מוסדי ולא רק פרסום, דבר יוצא דופן לכוכבת סובייטית. היא השלימה תואר במכון המדינה לאמנויות התיאטרון על שם לונאצ'ארסקי ב-1981. ב-1988 היא הפכה למנהלת האמנותית של תיאטרון השיר של מסקבה, מה שהעניק לה שליטה על בימוי יצירותיה שלה, ויצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית בפעם הראשונה. ב-1991, מידי מיכאל גורבצ'וב, קיבלה את התואר אמן העם של ברית המועצות – האחרון שהוענק אי פעם, שכן המדינה שהעניקה אותו התפרקה סביבה.
נתוני המכירות מאותו עולם הם מטבעם מקורבים. העיתון "נובאיה גאזטה אירופה" (Novaya Gazeta Europe) מעריך את סך מכירותיה בלמעלה מ-150 מיליון תקליטים עד שנות ה-80; האנציקלופדיה בריטניקה מתעדת כ-250 מיליון עד 1997. כל אחד מהמספרים הללו הופך אותה לאחת מאמניות ההקלטה הנמכרות בהיסטוריה בתוך שוק שכמעט איש מלבדו לא ספר.
אחרי האיחוד
רוסיה הפוסט-סובייטית הפכה אותה למשהו שקרוב יותר למוסד מאשר לכוכבת פופ. היא התרחבה לאופנה, בשמים והנעלה, ונותרה נקודת ההשוואה שלפיה נמדד כל אמן דובר רוסית מאוחר יותר, בעוד שהמשיכה שלה מחוץ לקהלים דוברי הרוסית נותרה מוגבלת – עובדה שהבריטניקה מציינת בגלוי.
המסלול הפוליטי שלה התנהל במקביל. ב-2007 היא הופיעה בתשדיר בחירות שתמך בולדימיר פוטין ובמפלגת רוסיה המאוחדת. היחסים התערערו כאשר פוטין התמודד לכהונה שלישית ב-2012 לאחר שהבטיח שלא יעשה זאת: פוגצ'ובה קמפיינה עבור מועמד האופוזיציה מיכאיל פרוחורוב ותמכה פומבית בחברי להקת פוסי ריוט (Pussy Riot) הכלואים. עד 2015 היא תיארה את פוטין כראש המאפיה של מדינה פלילית. בהסדר שמעיד משהו על מעמדה, פוטין עצמו העניק לו עיטור המצוינות למען המולדת בשנה שלפני כן.
ספטמבר 2022
לאחר הפלישה המלאה לאוקראינה בפברואר 2022, פוגצ'ובה ובעלה, הקומיקאי מקסים גלקין (Maxim Galkin), עזבו לישראל. כאשר משרד המשפטים הגדיר את גלקין כסוכן זר, היא הגיבה בפוסט באינסטגרם שבו דרשה שיוצמד גם לה תג זהה. היא תיארה את גלקין כ"פטריот רוסי ישר, הגון, כנה ובלתי ניתן לשוחד", ותקפה את "המטרות האשליות" שלשמן, לדבריה, ילדים מתו.
התגובה ממנגנון המדיה של המדינה הייתה מיידית. סגן יו"ר הדומה, פיוטר טולסטוי, אמר שהיא איבדה קשר עם המציאות. השדרן ולדימיר סולוביוב פרסם "נוחו על משכבכם בשלום, אלה פוגצ'ובה". הכנסייה האורתודוקסית הרוסית דרשה התנצלות. ואז – כלום. לא נפתח תיק פלילי, ומעמד הסוכן הזר שביקשה מעולם לא הוענק לה. התברר שהיא עדיין גדולה מכדי להעמיד לדין. מאז דווח כי היא וגלקין עברו ללטביה.
מדוע אלה מכונה גאונה?
הטענה החזקה ביותר לטובת פוגצ'ובה אינה קשורה לקול. היא העובדה שהיא פתרה בעיה אמנותית שאף אחד אחר בתרבות שלה לא פתר: כיצד ליצור מוזיקה פופולרית מודרנית באמת – קצבית בסגנון מערבי, חסרת מעצורים רגשית, מבוגרת מבחינה מינית – בתוך מדינה שאישרה כל תו, ולעשות זאת בהצלחה כה רבה עד שהמדינה בסופו של דבר עיטרה אותה על כך. הדבר דרש יכולת כפולה. היא הייתה חייבת להיות מלחינה יוצאת דופן של דמויות, ובניית שירים כדרמות קטנות עם דמות בתוכם ולא כהסדרים של מנגינה, וזהו שיר "ארלקינו" ולמה הוא שרד. והיא הייתה חייבת להיות מפעילה ממולחת, שקוראת במדויק עד היכן מגיע הגבול המותר בכל שנה נתונה.
בן דורה לא השתמשו במילה גאונות; הם הששתמשו במילה עידן. בדיחת ברז'נייב היא העדות החדה ביותר הזמינה, מכיוון שאינה שבח – היא תיאור של חשיבות יחסית, מאנשים שלא הייתה להם סיבה לחנף לה.
המקרה הנגדי הוא אמיתי ויש לציין אותו. מונופול תרבותי מייצר ייחודיות: במערכת עם שדרן אחד, חברת תקליטים אחת וכוכב מאושר אחד, הדומיננטיות מוכיחה פחות ממה שנראה. השפעתה מעבר לקהלים דוברי הרוסית הייתה שולית, ונתוני המכירות התומכים במעמדה משתנים بمאה מיליון תלוי במקור. הפוליטיקה שלה הייתה לא עקבית במשך זמן רב – היא תמכה בפוטין ב-2007 וקיבלה את המדליה שלו ב-2014 בטרם גינתה אותו. מה שאינו מוטל בספק הוא האמנות בתוך השירים, או האומץ של מה שעשתה ב-2022.
מורשת
פוגצ'ובה האריכה ימים יותר מברית המועצות, משנות ה-90 ומהמדינה שבילתה שלוש שנים בניסיון להבין מה לעשות איתה. היא נותרה המדד שלפיו נמדדת המוזיקה הפופולרית הרוסית, ומאז 2022, משהו שהיא מעולם לא התכוונה להיות: הוכחה שתהילה שנצברה במשך חצי מאה יכולה להיות מנוצלת, בגיל שבעים ושלוש, למשפט אחד שהקרמלין לא יכול היה לענות עליו.