עליזה אולמרט (Aliza Olmert): המתעדת בבית ראש הממשלה
ברומן שלה, אדם בשם אולק מגיע לישראל כשהוא נושא אבזמי חגורות שהציל ממפעל שרוף במינכן, משוכנע שיוכל להקים עליהם עסק. זהו סוג הפרטים שאף אחד לא ממציא. הספר החל כמכתבים שכתבה לאחותה על מה שהחצייה באמת הייתה, והמספרת בת החמש, אלוסיה, עוקבת כמעט במדויק אחר המסלול שעשתה המחברת: מחנה עקורים, ספינה, רובע עני בדרום תל אביב, בית ערבי נטוש, והורים ששרדו משהו שלא יכלו לתאר.
אשבגה (Eschwege), 1946
עליזה ריכטר נולדה ב-1946 במחנה עקורים באשבגה, בגרמניה הכבושה. הוריה היו ניצולי שואה מלודז'. ב-1949 הגיעה המשפחה לישראל, והיא גדלה ברמת גן — כשהיא מגיעה, כפי שסיפורתה תתעקש מאוחר יותר, לקצה הלא נכון של סיפור ההקמה, בין העולים שהגיעו לאחר הגל ההירואי וזכו ליחס בהתאם.
היא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העיברית בירושלים, קיבלה את התואר שלה, ופגשה סטודנט למשפטים בשם אהוד אולמרט. הם נישאו ב-1970 ונולדו להם חמישה ילדים, אחד מהם מאומץ, בהם דנה ושאול. הזוג מתגורר מזה זמן רב בשכונת קטמון בירושלים.
השכלה שנייה בגיל ארבעים
המהלך הלא שגרתי הגיע באמצע החיים. בין השנים 1985 ל-1988, בסביבות גיל ארבעים, חזרה אולמרט ללימודים — לאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, כדי ללמוד עיצוב סביבתי. זו לא הייתה תעודה של תחביב. ממנה צמחה עשייה מקצועית כאמנית וצלמת שעבודות העיצוב הסביבתי שלה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ומחוצה לה: במוזיאון התפר, במוזיאון לאמנות ישראלית, במוזיאון ארץ ישראל, בבית האמנים בתל אביב, ומעבר לישראל ביפן, אורוגוואי, איטליה, בריטניה, פולין, ארגנטינה וניו יורק.
שלושים שנה של קירות
מתחת לכל זה רץ פרויקט ארוך אחד. במשך כשלושה עשורים צילמה אולמרט גרפיטי ישראלי — את הסיסמאות המרוססות, האנדרטאות, הגידופים הפוליטיים והצהרות האהבה שמצטברים על המשטחים הציבוריים במדינה. זהו דבר מוזר וסבלני לעשות, ובסופו של דבר הוא הפך לספר: שפת קיר, שפורסם ב-2007 עם הסופרת גיל הראבן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בחירת הנושא מאפיינת. גרפיטי הוא מה שחברה אומרת כשאף אחד לא מאצר אותו — אנונימי, לא מאושר, לא מייצג שום עמדה רשמית, ולכן עדות כנה באופן יוצא דופן. העובדה שבילתה שלושים שנה באיסופו בעת שהייתה נשואה לאדם שטיפס בסולם הליכוד, בראשות עיריית ירושלים ולבסוף בראשות הממשלה, מעניקה לפרויקט חריפות שהמחברת שלו מעולם לא נזקקה לאיית.
פרוסה של ים
פרוסה של ים הופיע בשנת 2001 בהוצאת זמורה-ביתן, וזו היצירה שהיא הכי מוכרת בזכותה. הסיפור מסופר דרך אלוסיה, ילדה בת חמש שרוצה מעל הכל להתקבל במדינה החדשה, ומבינה את מצבם של הוריה בלי להיות מסוגלת לקרוא לו בשם. אביה אולק, מהנדס, רודף אחרי תוכנית אבזמי החגורות ועסקים כושלים אחרים של אדם שהסמכות שלו אינן נחשבות לכלום. אמה אנושקה, מרוקנת ממה שאיבדה, מסרבת ללמוד עברית כלל וחיה במקום זאת בפנטזיות על אמריקה.
הרומן עוסק בהגעה בלי לנחות אף פעם: ההעברה הבין-דורית של טראומת השואה, המתח בין הישרדות גרידא לבין כל סוג של חיים רגשיים, והבוז הספציפי השמור בישראל המוקדמת לעולים שהגיעו מאוחר. התרגום הגרמני שלו, Ein Stück vom Meer, פורסם על ידי Aufbau בסתיו 2007 בגרסה של מרים פרסלר ואלדד סטובצקי. הקבלה בגרמניה הייתה מכובדת ולא קלה: מבקר אחד כינה אותו ספר לא קל לעיכול, תוך שהוא מציין את המבנה המורכב שלו ואת סירובו לפשט את דמויותיו, בעודו שופט אותו כיצירה חשובה עבור הדור הצעיר של ישראל וכחשבון מתקן למה שבניית האומה עלתה בפועל לאנשים שעשו זאת. בשנת 2008 הוענק לה פרס שטייגר בגרמניה.
היא גם כתבה תסריטים לטלוויזיה, ומחזה שהופק בתיאטרון היילברון בגרמניה; פנטזיה לפסנתר הועלה בתיאטרון הקאמרי.
החצי השני של הבית
השקפתה הפוליטית של אולמרט נמצאת גלוי משמאל לזו של בעלה — דווח כמתואמת באופן רחב עם מרצ — וחייה המוסדיים נבנו סביב האנשים הכי פחות חזקים במדינה. היא עומדת בראש ארגוני אור שלום וטללים, העובדים בהתאמה עם ילדים בסיכון ועם משפחות המטפלות בחולים מרותקים לבית, והיא מכהנת כנשיאת הוועד המנהל של יוניטאף, המפעיל תוכניות לגיל הרך עבור ילדי פליטים וחסרי מדינה בישראל. במהלך כהונת בעלה כראש ממשלה היא נותרה בולטת כעצמה: אמנית עם תערוכות משלה, פרסים משלה ודעות משלה, בתפקיד שבאופן היסטורי מתגמל שתיקה.
מדוע עליזה מכונה גאונה
התשובה הכנה היא שהמילה יושבת עליה בחוסר נוחות, וכדאי לומר זאת לפני שמציגים מקרה כלשהו. אולמרט אינה עילוי, אינה תיאורטיקנית, ואינה מחברת של גוף עבודות גדול. מה שיש לה הוא כושר יחיד, עקבי באופן יוצא דופן: האינסטינקט למצוא את המסמך שחברה ייצרה בלי להתכוון, ולשמר אותו. שלושים שנה של צילום גרפיטי אנונימי הוא האינסטינקט הזה בצורתו הטהורה ביותר. כך גם רומן המשחזר את העשור המכונן של מדינה מגובה העיניים של עולה בת חמש שאף אחד לא רצה, ומפרטי משק הבית של אבזמי חגורות שהוצלו ולא מכל הדימויים הרשמיים של התקופה.
זו אינטליגנציה אוצרותית ותצפיתית ולא המצאתית, והיא בלתי נפרדת מהכשרתה — עבודה סוציאלית תחילה, עיצוב סביבתי שני, שתי דיסציפלינות העוסקות בקריאת סביבות והאנשים שבתוכן. כשהופעלה על מורשתה שלה, היא הפיקה ספר טוב מספיק כדי להיות מתורגם ומוערך במדינה שבה נולדה, וזה לא דבר קטן עבור ספר ביכורים שפורסם בגיל חמישים וחמש.
טיעון הנגד משמעותי ולא אמור להיות מרוכך. התוצר הוא רומן אחד, ספר עיון שנכתב בשיתוף, מחזה, עבודת טלוויזיה מסוימת וגוף של אמנות חזותית מוצגת; אין קונצנזוס ביקורתי המציב אותה בשורה הראשונה של הסופרים העבריים, ופרס שטייגר הוא כבוד אזרחי גרמני ולא פרס ספרותי מרכזי. הנראות הבינלאומית שלה קשורה בבירור למשרתו של בעלה, ויהיה זה לא ישר להעמיד פנים שרומן ראשון של עובדת סוציאלית לא מוכרת היה מגיע ל-Aufbau באותו לוח זמנים. הטענה הניתנת להגנה אינה גאונות אלא משהו נדיר יותר ממה שהוא נשמע: אדם שהשתמש בפלטפורמה מקרית כדי לעשות עבודה תיעודית רצינית, לא אופנתית, ממקור ראשון על אנשים ללא פלטפורמה כלל.
מורשת
מה שאולמרט אספה הוא למעשה ארכיון של דברים שישראל לא בחרה לתעד על עצמה — הקירות, והעולים שהגיעו לאחר שהסיפור כבר נכתב. עמדותיה הפילנתרופיות מרחיבות את אותו הגיון להווה, כלפי ילדי פליטים וחסרי מדינה שתופסים בערך את אותו המיקום שהוריה תפסו ב-1949. הרומן נותר יצירתה העמידה ביותר, והתביעה שלה לתשומת לב היא תיעודית לא פחות מספרותית: זהו אחד התיאורים הבודדים של השנים הראשונות של המדינה שסופר על ידי מישהי שהייתה קטנה, זרה, ושם.