אלן בלום: הפרופסור שהתחיל את מלחמות התרבות
חיבור פילוסופי צפוף נגד רלטיביזם, דקונסטרוקציה ומוזיקת רוק על ידי קלאסיקן מאוניברסיטת שיקגו מעולם לא היה אמור למכור חצי מיליון עותקים בכריכה קשה או לבלות ארבעה חודשים בראש רשימת רבי-המכר של ספרי העיון של הניו יורק טיימס. כשסגירת המחשבה האמריקאית עשה בדיוק את זה ב-1987, אלן בלום הפך בן לילה ממתרגם מכובד של אפלטון לאינטלקטואל המתווכח ביותר באמריקה — סטטוס שהמבקרת קמיל פאליה תקרא לו מאוחר יותר "הירייה הראשונה במלחמות התרבות."
ממאמר ב-Reader's Digest לאוניברסיטת שיקגו
אלן דייוויד בלום נולד ב-14 בספטמבר 1930, באינדיאנפוליס, אינדיאנה, להורים יהודים מהדור השני שעבדו כעובדים סוציאליים. בגיל שלוש עשרה, מאמר שקרה במקרה ב-Reader's Digest על אוניברסיטת שיקגו קיבע את שאיפתו על בית הספר; כשמשפחתו עברה לשיקגו ב-1944, הוא נרשם שנתיים לאחר מכן, בגיל חמש עשרה, לתוכנית מדעי הרוח של האוניברסיטה לסטודנטים מחוננים. הוא קיבל את התואר הראשון שלו בגיל שמונה עשרה, לצד חברים לכיתה שכללו את הפילוסוף ריצ'רד רורטי, והמשיך לוועדה התובענית והבינתחומית למחשבה חברתית של האוניברסיטה, שם הקלאסיקן דייוויד גרין הנחה את עבודת הדוקטורט שלו על הנואם האתונאי איסוקרטס, שהושלמה ב-1955. לאחר מכן למד בפריז אצל הפילוסוף ההגליאני אלכסנדר קוז'ב, אך זה היה ליאו שטראוס, המורה שלו בשיקגו, שבלום זקף לזכותו כהשפעה המכרעת על מחשבתו — השכלתו, כתב מאוחר יותר, "החלה עם פרויד והסתיימה עם אפלטון."
קריירה של הוראה ותרגום
בלום לימד בייל מ-1960 עד 1963, בקורנל עד 1970, באוניברסיטת טורונטו עד 1979, ולבסוף חזר לאוניברסיטת שיקגו, יחד עם תקופות באוניברסיטת תל אביב ובאקול נורמל סופרייר בפריז. תלמידיו כללו את המדען הפוליטי פרנסיס פוקויאמה. הרבה לפני רב-המכר שלו, בלום בנה מוניטין מלומד רציני כמתרגם ומפרש של טקסטים קלאסיים ושל עידן הנאורות, ופרסם תרגום משפיע ב-1968 של המדינה לאפלטון שכוונה, במילותיו, ל"סטודנט הרציני", ומאוחר יותר תרגם את אמיל של רוסו ואת מכתבו של ד'אלמבר על התיאטרון. גישתו לאפלטון — הדגשת האירוניה הסוקרטית והתייחסות לעיר האידיאלית של המדינה כאל ניסוי מחשבתי בלתי אפשרי במכוון ולא כתוכנית עבודה — הפכה לסימן היכר של סגנון הפרשנות שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספר שברח מהאקדמיה
ספרו של בלום מ-1987, שעודד ולווה בהקדמה על ידי חברו הקרוב, הסופר סול בלו, טען שההשכלה הגבוהה האמריקאית נטשה את המרדף הרציני אחר אמת מוסרית ופילוסופית לטובת רלטיביזם מאכל — כזה ש, בחשבונו של בלום, הפיק לא סובלנות אלא דוגמטיות חדשה ולא נבדקת. הוא עקב אחר שורשי המשבר לנסיגת הפילוסופיה המודרנית לפוזיטיביזם לוגי וניתוח שפה רגילה, ולפירוק של הדקונסטרוקציה של כל קרקע יציבה לשיפוט מוסרי, ואז הרחיב את הטיעון הרבה מעבר לחדר הסמינרים, תוך מתיחת אנלוגיה מטרידה בין התרבות האמריקאית העכשווית לגרמניה של ויימאר, שבה הציע שסטודנטים רדיקלים דמגוגים של שנות ה-60 מילאו ואקום מוסרי בדיוק כפי שעשו פעם חולצות חומות נאציות. חלק ארוך ומדובר מאוד האשים את המוזיקה הפופולרית, ואת מיק ג'אגר במיוחד, כפסאודו-מרד מסחרי ששכנע מאזינים צעירים שהצריכה שלהם היא צורה של שחרור פוליטי.
שבחים, זעם, וכל מה שביניהם
ביקורות ראשוניות, כולל אחת של ג'ורג' וויל, היו חיוביות ברובן, והמומנטום המסחרי של הספר נבנה משם. מה שבא לאחר מכן היה אכזרי בצורה יוצאת דופן אפילו לפי הסטנדרטים של מחלוקת אינטלקטואלית: המבקר דייוויד ריף כינה את בלום "גרסה אקדמית של אוליבר נורת': נקמני, ריאקציונרי, אנטי-דמוקרטי", והפילוסופית מרתה נוסבאום, שכתבה ב-New York Review of Books, הטילה ספק בגלוי "כמה טוב פילוסוף... אלן בלום" באמת היה. העיתונאי ג'יימס אטלס ציין שהתגובה הציגה "עוינות שמתעלה על הרשעות הרגילה של מבקרים." המגינים היו נחרצים באותה מידה: נורמן פודהורץ שיבח את "תיאוריו המושחזים בצורה מבריקה של המהפכה המינית והתנועה הפמיניסטית" של בלום, וההיסטוריון פרד מתיוס, למרות הסתייגויות, כינה את הספר הישג "עשיר, לעיתים קרובות מבריק ומטריד". בכתיבה שלושים שנה לאחר מכן, הערכה רטרוספקטיבית אחת זיכתה את בלום בזיהוי נכון של אחיזת הרלטיביזם באוניברסיטאות, גם תוך ציון שהמדגם שלו — סטודנטים עילית בבתי ספר עילית — היה צר יותר ממה שהמסקנות הגורפות שלו רמזו.
שנים אחרונות ו-Ravelstein
עבודתו המאוחרת של בלום כללה את אוסף המאמרים Giants and Dwarfs (1991), על דמויות מקוז'ב ועד ליאו שטראוס וג'ון רולס, וספרו האחרון, Love and Friendship (1993), מחקר על אהבה אצל סטנדל, אוסטן, פלובר, טולסטוי, שייקספיר ואפלטון שהוא הכתיב ממיטת בית חולים כשהוא משותק חלקית, בבחירה, כפי שזכר בלו, להמשיך לכתוב על ספרות במקום לקבל רגשות החלמה רגילים; הוא הוקדש לבן זוגו, מייקל ז. וו. בלום מת ב-7 באוקטובר 1992, בשיקגו, בגיל 62. הוא היה הומוסקסואל, היבט בחייו שהוא לא פרסם, והאם איידס גרם למותו נותר שנוי במחלוקת בקרב אלו שהכירו אותו — חברים שלא הכחישו את הומוסקסואליות שלו בכל זאת ערערו על הייחוס הזה. הרומן של סול בלו משנת 2000 Ravelstein היה דיוקן בדיוני דק של שנותיו האחרונות של בלום שפתח מחדש את השאלה בפומבי.
מדוע אלן מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של בלום נשען פחות על בניית מערכת פילוסופית מקורית — הוא היה, לפי חשבונו שלו, מורה ומפרש של אפלטון ורוסו ולא חדשן של דוקטרינה חדשה — ויותר על כישרון יוצא דופן לתרגום פילוסופיה קלאסית וקונטיננטלית צפופה לפולמוס דחוף מספיק כדי להפוך לתופעת המונים אמיתית, שנמכרה לקוראים שמעולם לא פתחו את אפלטון או ניטשה. זהו כישרון רטורי ופדגוגי לא פחות מאשר אינטלקטואלי גרידא. טיעון הנגד, שנעשה בעוצמה על ידי מבקרים רציניים כמו מרתה נוסבאום, הוא שהטיעון המרכזי שלו נשען על קריאה סלקטיבית ולעיתים גסה של דמויות כמו ניטשה, ושהאבחנה התרבותית שלו — המשתרעת ממחלקות פילוסופיה בקמפוס לגרמניה של ויימאר ועד מיק ג'אגר — הקריבה קפדנות למען פרובוקציה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא השפעתו העצומה: מעט ספרים אקדמיים של המאה העשרים עיצבו מחדש שיחה לאומית בצורה ישירה כל כך, מה שלא יסיקו על תקינותו הפילוסופית של הטיעון.
מורשת
סגירת המחשבה האמריקאית נותר אבן בוחן בוויכוחים על רב-תרבותיות, הקאנון המערבי, וחקירה חופשית בקמפוס שנמשכים, במידה רבה ללא פתרון, עשורים לאחר פרסומו — ספר שמבקריו ומעריציו עדיין מתווכחים פחות על האם הוא זיהה שברים אמיתיים בחיים האינטלקטואליים האמריקאיים ויותר על מה, אם בכלל, צריך לעשות לגביהם.