אלפרד דבלין

אלפרד דבלין (Alfred Döblin) היה סופר אקספרסיוניסטי ורופא גרמני, שעסק בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה והיה מחלוצי טכניקות המודרניזם הספרותי הגרמני. הוא ידוע בעיקר בזכות כתיבת "ברלין אלכסנדרפלאץ" (Berlin Alexanderplatz), רומן המונטאז' משנת 1929 על ברלין בתקופת רפובליקת ויימאר. הקריירה הכפולה שלו אפשרה לו להתבונן מקרוב בעניי העיר, מה שעיצב באופן משמעותי את תרומתו לרפואה, למסה ולביקורת התרבות.

אלפרד דבלין: הרופא שחיווט מחדש את הרומן

ב-2 במרץ 1933, קצת יותר מחודש לאחר עליית היטלר לשלטון, חצה רופא וסופר בן חמישים וארבע את הגבול לשווייץ. הוא כבר הבין מה עומד לקרות. "ב-10 במאי יהיה אוטו-דה-פה (שריפת ספרים)", כתב, "אני מאמין שהיהודי שנושא את שמי יהיה נוכח גם הוא, למרבה המזל רק בצורת נייר". הוא צדק לגבי שריפת הספרים וצדק לגבי התאריך. ארבע שנים קודם לכן הוא פרסם את "ברלין אלכסנדרפלאץ", רומן שסקר של מאה סופרים בינלאומיים משנת 2002 הציב בין מאה הספרים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא יבלה את עשרים וארבע השנים הבאות בהישכחות הדרגתית.

שטטין, ואב שעזב

ברונו אלפרד דבלין נולד ב-10 באוגוסט 1878 בשטטין (Stettin), שהייתה אז פרוסית וכיום היא שצ'צ'ין (Szczecin) בפולין, למשפחה יהודית מתבוללת. אביו מקס היה חייט אמן מפוזנן (Poznań) בעל נטיות אמנותיות; אמו סופי פרוידנהיים הגיעה ממשפחת סוחרים ולא היו לה נטיות כאלה. ביולי 1888, כשהיה אלפרד בן עשר, נטש מקס את הבית וברח לאמריקה עם תופרת. באוקטובר עברה סופי עם חמשת ילדיה למזרח ברלין, לאזור מעמד הפועלים, לרחוב בלומנשטראסה (Blumenstraße). הנטישה הייתה האירוע המרכזי בילדותו של דבלין ועיצבה את כל מה שבא אחריו.

הוא היה תלמיד גימנסיה מורד וקורא נלהב בסתר — שפינוזה, שופנהאואר, ניטשה, קלייסט, הלדרלין, דוסטויבסקי. הוא סיים את בחינות הבגרות (Abitur) בשנת 1900 ונרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת פרידריך וילהלם, ובמאי 1904 עבר לפרייבורג (Freiburg im Breisgau) כדי להתמחות בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה. עבודת הדוקטורט שלו, שהושלמה באפריל 1905, עסקה בהפרעות זיכרון בפסיכוזת קורסקוף.

שתי קריירות בו-זמנית

דבלין עבד במוסד לחולי נפש ברגנסבורג, במרפאה הפסיכיאטרית בברלין בבוך (Buch) בין השנים 1906–1908, ולאחר מכן בבית החולים העירוני "אם אורבן" (Am Urban). באוקטובר 1911 פתח מרפאה פרטית ברחוב בלכרשטראסה 18 בקרויצברג, ומאוחר יותר העביר אותה לפרנקפורטר אלי 184 במזרח ברלין. הוא המשיך לטפל בחולים לאורך כל הקריירה הספרותית שלו. המרפאה והרומן היו אותו פרויקט באמצעים אחרים: הוא ראה את עניי העיר מקרוב, מדי יום, במשך עשורים.

חייו הספרותיים החלו בסתר. עוד בהיותו תלמיד בית ספר, כתב רומן בשם "סוסים צדים" (Jagende Rosse), המוקדש להלדרלין, ושלח אותו למבקר פריץ מאוטנר תחת שם בדוי כדי להסתיר זאת מאמו. הוא לא הצליח להשיג את כתב היד בחזרה ושכתב את כולו. הרומן השני שלו, "הווילון השחור" (Der Schwarze Vorhang), עסק במיניות, שנאה וסדיזם, וכבר הכיל את טכניקות המונטאז' שישכלל עשרים שנה מאוחר יותר.

דרך גאורג לוין — ששינה את שמו להרווארת' ואלדן וייסד את כתב העת האקספרסיוניסטי "דר שטורם" (Der Sturm) בשנת 1910 — נכנס דבלין לאוונגרד הברלינאי. ב"קפה דה וסטנס" הוא הסתובב בין אלזה לסקר-שילר, אריך מיהזם ופרנק ודקינד; ארנסט לודוויג קירכנר צייר אותו שוב ושוב בין 1912 ל-1914. ב-1912 פרסם את "רצח הנורית וסיפורים אחרים" (Die Ermordung einer Butterblume und andere Erzählungen) ואת "מאבקו של ואדזק בטורבינת הקיטור" (Wadzeks Kampf mit der Dampfturbine) שנכתב ב-1914, שברכט הצעיר העריץ בשל סירובו הקפדני לטון טרגי.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

פריצת הדרך הייתה "שלוש הקפיצות של ואנג-לון" (Die drei Sprünge des Wang-lun), שהושלם במאי 1913 ופורסם ב-1916 — רומן היסטורי על התהפוכות בסין של המאה ה-18, שזכה בפרס פונטנה וב-600 מארק באוגוסט 1916 והותיר חותם קבוע על סופרים צעירים. ליון פויכטוונגר, אנה זגרס וברכט כולם שאבו ממנו; עבור ברכט הוא סיפק דחף לעבר תיאוריית התיאטרון האפי.

מלחמה, פוליטיקה, אפוסים

דבלין התנדב בדצמבר 1914 כדי להימנע מגיוס ושירת כרופא צבאי בסארגמינד בחזית המערבית. כמו רוב האינטלקטואלים הגרמנים, הוא החל בהתלהבות והפך במהרה לפציפיסט. באוגוסט 1917 הועבר להגנאו באלזס לאחר עימות עם ממונים על הטיפול בחולים.

חייו האישיים היו סבוכים והותירו צלקות קבועות. במרפאת בוך הוא היה מעורב עם פרידה קונקה, אחות פרוטסטנטית בת שש-עשרה; בנם בודו נולד באוקטובר 1911. פרידה מתה משחפת ב-1918 ובודו גודל על ידי סבתו — מקור מתמיד לרגשות אשם. ב-1909 פגש דבלין את ארנה רייס, סטודנטית לרפואה ובת של בעל מפעל; לחץ משפחתי הוביל לאירוסין בפברואר 1911 ולנישואין בינואר 1912, כשחברו הטוב ביותר היה אחיו הוגו וואלדן.

לאחר המלחמה פנה שמאלה מבלי להצטרף למפלגה, ופרסם מסות סאטיריות תחת שם העט "לינקה פוט" (Linke Poot) — "כף רגל שמאל" — שאחת-עשרה מהן הופיעו ב-1921 ב"נשף המסכות הגרמני" (Der deutsche Maskenball). הוא הצטרף לאיגוד הסופרים הגרמנים ב-1920 והפך לנשיאו ב-1924. הוא כתב את "וולנשטיין" (Wallenstein) (1920) על מלחמת שלושים השנים; את "הרים, ימים וענקים" (Berge Meere und Giganten) (1924), אפוס מדע בדיוני המשתרע מהמאה ה-20 עד ה-27 ועוסק בעיור, אסון אקולוגי, הנדסה גנטית, טרור וטוטליטריות; את "מאנאס" (Manas) (1927), אפוס בחרוזים חופשיים על מיתוס הודי שרוברט מוזיל אמר שצריך להיות בעל ההשפעה הגדולה ביותר; ואת המסה הפילוסופית "האני מעל הטבע" (Das Ich über der Natur) (1927). ב-1925 הצטרף ל"קבוצת 1925" לצד ברכט, בלוך, מוזיל, יוזף רות וטוכולסקי. ב-1928 תמך תומאס מאן בבחירתו לאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

ברלין אלכסנדרפלאץ

פורסם באוקטובר 1929, הפך אותו למפורסם בינלאומית והפך לטקסט האייקוני של רפובליקת ויימאר. פרנץ ביברקופף עוזב את הכלא לאחר שהרג את אהובתו, מחליט ללכת בדרך הישר, ונהרס על ידי משהו שמגיע מבחוץ — בלתי צפוי, דמוי גורל. הוא מאבד זרוע; אהובתו נרצחת. סביבו אסף דבלין את העיר עצמה: סיסמאות פרסומת, דיווחי מזג אוויר, לוחות זמנים של חשמליות, פסוקי תנ"ך, נתוני בתי מטבחיים, קטעי עיתונים, חתוכים יחד במונטאז' ספרותי שוולטר בנימין, ב"משבר הרומן" (Die Krisis des Romans), זיהה כדרך החוצה מהמבוי הסתום של הרומן המסורתי. דבלין עיבד אותו כמחזה רדיו והיה שותף לכתיבת הסרט מ-1931 עבור פיל יוצי, בכיכובו של היינריך גאורגה; יוג'ין ג'ולאס תרגם אותו לאנגלית באותה שנה; ריינר ורנר פאסבינדר הפך אותו לאפוס טלוויזיוני בן ארבעה-עשר חלקים ב-1980.

גלות

אחרי שווייץ הגיע פריז. דבלין סיים את "נדודי בבל" (Babylonische Wandrung) בסוף 1933, כתב את טרילוגיית האמזונס ב-1937–38 על הקולוניזציה והניצור של דרום אמריקה, והחל את "נובמבר 1918: מהפכה גרמנית" (November 1918: Eine deutsche Revolution). הוא קיבל אזרחות צרפתית באוקטובר 1936. במאי 1939 עבר לניו יורק לקונגרס של ה-PEN, פגש את פרנקלין רוזוולט בבית הלבן, וראה את ארנסט טולר, שהתאבד זמן קצר לאחר מכן.

כשצרפת נפלה הוא בילה שבועות במחנה פליטים במנד שבלוזר והחל להשתתף במיסה בקתדרלה שם. ב-3 בספטמבר 1940 הפליג מליסבון על ה"ניאה הלאס" (Nea Hellas) עם ארנה ובנם סטפן, והגיע לניו יורק שישה ימים לאחר מכן ולוס אנג'לס באוקטובר. MGM שילמה לו 100 דולר לשבוע כדי לכתוב תסריטים; החוזה פג באוקטובר 1941 ולא חודש למרות שתדלנות של תומאס מאן. ב-30 בנובמבר 1941 השלושה הוטבלו כקתולים בכנסיית ה-Blessed Sacrament בהוליווד, למורת רוחה של קהילת המהגרים. במסיבת יום הולדת שישים וחמש שאורגנה על ידי הלנה וייגל באוגוסט 1943, בנוכחות מאן, ורפל, פויכטוונגר וברכט, דיבר דבלין על הקתוליות שלו והחדר קפא. בחמש שנות גלותו באמריקה, הפרסום היחיד שלו בגרמנית היה הדפסה פרטית של 250 עותקים של פרק אחד מ"נובמבר 1918".

ב-1945 נודע לו שבנו וולפגנג, שעבד עבור המחתרת הצרפתית, התאבד חמש שנים קודם לכן כדי להימנע מנפילה בשבי הוורמאכט.

מדוע אלפרד מכונה גאון

המקרה קונקרטי בצורה יוצאת דופן, כי שני סופרים גדולים אמרו זאת במילים פשוטות. גינטר גראס הצהיר ב-1967: "ללא האלמנטים הפוטוריסטיים בעבודתו של דבלין מ'ואנג לון' ועד 'ברלין אלכסנדרפלאץ', הפרוזה שלי אינה עולה על הדעת". ברכט כתב ב-1943: "למדתי על מהות האפוס מדבלין יותר מאשר מכל אחד אחר". ו.ג. זבאלד היה חייב לו באותה מידה. היכולת הספציפית היא סוג של חוסר מנוחה צורני — דבלין מעולם לא חזר על מבנה. הוא כתב אפוס היסטורי סיני, כרוניקה של מלחמת שלושים השנים, אסון אקולוגי בעתיד הרחוק, אפוס בחרוזים הודי ורומן רחוב ברלינאי, והמציא ארכיטקטורה שונה לכל אחד. מה שכינה "פנטזיית עובדות" (Tatsachenphantasie), הייתה פואטיקה בינתחומית שמשכה שיח פסיכיאטרי, אנתרופולוגי ותיאולוגי ישירות לתוך המשפט. המבקרת סבינה בקר מכנה אותו אולי הנציג המשמעותי ביותר של המודרניזם הספרותי בברלין.

טיעון הנגד הכנה הוא שחוסר המנוחה הזה עלה לו בקהל קוראים ואולי במכלול יצירה. רק אחד מספריו הוא קנוני באמת; השאר זוכים להערצה בעיקר על ידי סופרים אחרים ומומחים. הוא מתואר באופן שגרתי כסופר לא מוערך או נשכח, שנקרא הרבה פחות ממאן, קפקא או גראס. חלק מזה הוא מקריות היסטורית — גלות, שריפת ספריו, גרמניה שלאחר המלחמה שלא היה לה צורך בו. אבל חלק מזה הוא פנימי: כושר ההמצאה של דבלין הקדים את היכולת של כל קהל לעקוב אחריו, והוא לא הראה עניין להאט עבורם. הוא גאון לפי עדות האנשים שלמדו את מלאכתם ממנו, שזו העדות האמינה ביותר והשימושית ביותר מבחינה מסחרית.

מורשת

דבלין חזר לאירופה באוקטובר 1945 ועבד עבור הממשל הצבאי הצרפתי בבאדן-באדן כנציגו לחינוך ציבורי, בדק כתבי יד והתנגד בתוקף לפרסום של כל מי שהזדהה עם הנציונל-סוציאליזם, כולל יונגר ובן. הוא מצא שהאקלים התרבותי השמרני של גרמניה שלאחר המלחמה סגור בפניו וחזר לפריז ב-1953, תוך שהוא דוחה הזמנות מברכט ומבכר להתיישב במזרח ברלין. הרומן האחרון שלו, "המלט או הלילה הארוך מגיע לקיצו" (Hamlet oder Die lange Nacht nimmt ein Ende), הופיע ב-1956 לאחר עיכוב של עשור והתקבל היטב. מחלת הפרקינסון ושהיות ארוכות בבתי חולים כילו את שנותיו האחרונות; הפרס של אקדמיית מיינץ בסך 10,000 מארק גרמני עזר לשלם עבור הטיפול. הוא מת באמנדינגן ב-26 ביוני 1957 ונקבר לצד וולפגנג בהוסראס. ארנה הלכה בעקבותיו ב-15 בספטמבר, כשפתחה את ברז הגז בדירתם בפריז. מסמכיו נמצאים במרבאך; הקולוקוויום הבינלאומי של דבלין מתכנס כל שנתיים מאז תחילת שנות ה-80.

ביוגרפיות נוספות

Alfred Cardew DixonAlfred Chester BeattyAlfred CortotAlfred de MussetAlfred de VignyAlfred DeakinAlfred DreyfusAlfred DührssenAlfred, Duke of Saxe-Coburg and GothaAlfred DuncanAlfred Edward TaylorAlfred Eisenstaedt

כל הביוגרפיות A–Z · דף הבית