אלכסנדר פיין: הקומדיה של גברים מופחתים
הוא שומר את פרסי האוסקר שלו באומהה. לא בלוס אנג'לס, שם יש לו גם בית, אלא בעיר שאליה הגיע סבו ניקולאס פאפאדופולוס (Nicholas Papadopoulos) מיוון בשנת 1913 ושבה ניהלו הוריו מסעדה — אותה עיר שאליה חזר שוב ושוב עם מצלמה. כשנשאל מדוע הוא מתעקש לצלם בנברסקה, אלכסנדר פיין (Alexander Payne) פונה לפוקנר (Faulkner) ולמיסיסיפי: "אמנים נהנים מחקירה של כל החיים את שורשיהם". זה נשמע גרנדיוזי עד שצופים בסרטים, שהם כמעט כולם על אנשים שחייהם לא הסתדרו כפי שהובטח להם.
אומהה, סטנפורד, UCLA
קונסטנטין אלכסנדר פיין נולד באומהה ב-10 בפברואר 1961, לג'ורג' ופגי פיין, בעלי מסעדות. הוא למד בבית הספר קרייטון פרפראטורי (Creighton Preparatory School) — לשם הגיע לאחר שטורנדו הרס את בית הספר התיכון הקודם שלו ב-1975 — לאחר מכן למד בסטנפורד (Stanford), שם קרא ספרדית והיסטוריה ולא קולנוע, ולבסוף בבית הספר לקולנוע של UCLA, שם קיבל את התואר השני (MFA) בשנת 1990.
הפרט לגבי סטנפורד אינו טריוויאלי. פיין הגיע לקולנוע לאחר שהוכשר קודם לכן לקרוא חברות וטקסטים, וסרטיו מתנהגים בהתאם: הם בנויים כטיעונים על החיים באמריקה, כשהקומדיה נושאת את הראיות.
סרט התזה שלו, התשוקה של מרטין (The Passion of Martin), משך מספיק תשומת לב מהתעשייה כדי להחתים אותו ביוניברסל (Universal). זוהי כניסה נקייה בצורה יוצאת דופן לעסקים, וכדאי לציין שכמעט שום דבר שעשה לאחר מכן לא היה הצעה מסחרית קונבנציונלית.
האזרח רות, בחירות, אודות שמידט
הוא פתח, בשנת 1996, עם האזרח רות (Citizen Ruth) — קומדיה שחורה על הפלות, שהוא בערך הנושא הכי פחות מומלץ מסחרית שיש לבמאי אמריקאי מתחיל, מטופל בסאטירה, מה שהופך את זה לגרוע יותר. הסרט מכונן מיד את שיטת פיין: הוא מסרב לספק צד. שני המחנות בסרט מגוחכים, והאישה שהם נלחמים עליה אינה מואצלת מכך שנלחמים עליה.
בחירות (Election, 1999), עם מתיו ברודריק (Matthew Broderick) וריס וית'רספון (Reese Witherspoon), הביא לו את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר, על תסריט מעובד. אודות שמידט (About Schmidt) הגיע ב-2002. כל השלושה צולמו בנברסקה, כמו גם נברסקה (Nebraska) עצמו בשנת 2013 — ארבעה סרטים באורך מלא שנעשו במדינה, כאשר במקרה האחרון, נברסקאים רגילים על המסך והכל בשחור-לבן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסיבה המוצהרת היא דוקומנטרית ברוחה: "בגלל נטיות עיתונאיות, אני אוהב ללכוד תחושה חזקה של מקום בסרטים שלי". התוצאה היא שהאמריקה של פיין היא ספציפית באופן שמעט מאוד עשיית סרטים באולפנים היא. מגרשי החניה, המסעדות, שלטי הדרכים הם אמיתיים, והפנים נראות לרוב כמו פנים ולא כמו ליהוק.
עשור הפרסים
דרכים צדדיות (Sideways, 2004) והיורשים (The Descendants, 2011) זיכו אותו כל אחד בפרס אוסקר לתסריט מעובד ובמועמדות לבמאי הטוב ביותר; נברסקה הביא מועמדות שלישית לבימוי ב-2013. נשארים לחג (The Holdovers, 2023) העניק אוסקר נוסף לתסריט מעובד. לחיות בקטן (Downsizing, 2017) יושב באמצע הרצף הזה כסרטו השאפתני ביותר והסרט השנוי ביותר במחלוקת שלו.
שלושה פרסי אוסקר על תסריט ושלוש מועמדויות לבמאי הטוב ביותר הם שיא שכמעט אף אחד בדורו לא משתווה אליו. בשנת 2017 דירג אותו Metacritic במקום השני בין יוצרי הקולנוע של המאה ה-21.
הנושא החוזר
לפיין יש בעיקרון נושא אחד, הנבחן מזוויות רבות: האדם שחייו נכשלו בשקט להפוך למה שהניח שיהיו, ושנדרש — בדרך כלל על ידי מסע, בדרך כלל בניגוד לרצונו — להסתכל על העובדה הזו. זו הסיבה שטיול הדרכים חוזר ביצירתו, וזו הסיבה שכל כך הרבה מסרטיו מסתיימים במקום שאליו הגיבור לא התכוון להגיע.
מה שמונע מזה להיות דביק הוא הסירוב לגאול. בריטניקה (Britannica) מתארת את הסרטים כשילוב של "הומור סרדוני עם דרמה הומניסטית מונעת דמויות", וזה מדויק אך מעט אדיב מדי להומור; פיין לעיתים קרובות אכזרי למדי כלפי גיבוריו, והכוח הרגשי של סופיו תלוי בכך שהאכזריות הזו הייתה כנה. הדמויות לא מתעלות מעל נסיבותיהן. הן פשוט רואות אותן, לזמן קצר, וזה כל האירוע.
מדוע אלכסנדר נקרא גאון
האיכות הספציפית היא שליטה טונאלית, וזה הדבר הקשה ביותר בעשיית סרטים. פיין מחזיק סאטירה ואמפתיה באותו פריים, בו-זמנית, מבלי שאחד יבטל את השני. סצנה תזמין את הקהל לצחוק על אשליה עצמית של דמות ואז, בלי לשנות רגיסטר או לפנות לרמז מוזיקלי, תהפוך את אותה אשליה לבלתי נסבלת לצפייה. רוב הבמאים יכולים לעשות אחד או השני; אלה שמנסים את שניהם בדרך כלל מקבלים "צליפת שוט" — הלעג מרעיל את התחושה, או שהתחושה מסנטימנטלת את הלעג. פיין שמר על האיזון במשך כמעט שלושים שנה ושמונה סרטים באורך מלא.
האיכות השנייה היא משמעת קשורה: הוא לא מחניף לקהל. הוא לא נותן רמזים לגבי כמה עליונים מותר לנו להרגיש, וזו הסיבה שסרטיו לעיתים קרובות אינם נוחים וזו הסיבה שהם מחזיקים מעמד. והוא עשה זאת תוך עבודה עקבית בתוך מערכת האולפנים האמריקאית המרכזית, על נושאים — הפלות, אלכוהוליזם, מוות, אכזבה פרובינציאלית — שהמערכת אינה רוצה.
מקרה הנגד ראוי להישמע. פיין אינו חדשן פורמלי; המצלמה שלו אינה ראוותנית והדקדוק שלו קלאסי בעיקרו, ואף מבקר לא יטען שהוא הרחיב את שפת הקולנוע כפי שעשו בני דורו הניסיוניים יותר. טווח הנושאים שלו צר, והטענה על חזרתיות הוגנת: אכזבה של גיל העמידה בפנים האמריקאי חוזרת בתדירות שמתחילה להיראות כמו גבול ולא כמו נושא. הוא עובד במידה רבה מעיבודים — כל אחד משלושת האוסקרים שלו הוא על תסריט מעובד — שזו מיומנות אמיתית אך נגזרת. ולחיות בקטן הוא עדות לכך שכאשר הוא עוזב את הרגיסטר שבבעלותו, השליטה שמגדירה אותו יכולה להחליק.
אז: גאונות במובן של שליטה ללא תחרות בטון מסוים, לא במובן של המצאה. הוא מצא תפר צר וכרב אותו בדיוק רב יותר מכל אחד אחר שעבד. זה שימוש לגיטימי במילה, בתנאי שהצרות מצוינת לצדו.
מורשת
הוא עדיין בתנועה. נכון לתחילת 2026 הוא ביים את Somewhere Out There, דרמה קומית בשפה הדנית שצולמה בדנמרק במימון אירופי, לצד סרט תיעודי על חוקרת הקולנוע ג'נין בייסינגר (Jeanine Basinger) ומערבון המתרחש בנברסקה של 1886 — מה שיחזיר אותו, שוב, למדינה שהוא לא יכול להשאיר במנוחה.
בינתיים האוסף של גלויות ותצלומים וינטג' של אומהה יושב בבתיו בלוס אנג'לס ובאומהה, והאוסקרים יושבים במקום של הוריו. קשה לחשוב על סידור דמוי-פיין יותר מזה: הגביעים של התעשייה, מאוחסנים אלף מיילים מהתעשייה, בעיר שמספקת את כל החומר.