יון בו-סון: הנשיא שנשאר כדי לתת לגיטימציה להפיכה של עצמו
הוא נבחר לנשיא דרום קוריאה (South Korea) על ידי פרלמנט שרכב על גלי מהפכת סטודנטים, ופחות משנה לאחר מכן חזה בגנרל שמשתלט על המדינה בכוח — ואז בחר, במשך חודשים, להישאר בתפקידו הטקסי במקום להתפטר, כדי לא להעניק להפיכה מראית עין של אי-חוקיות שלא הייתה ראויה לה. ארבעת העשורים של יון בו-סון בחיים הציבוריים הוגדרו פחות על ידי הכוח שהחזיק ויותר על ידי הכוח שנמנע ממנו, תחילה על ידי מורה רוחני סמכותני ולאחר מכן על ידי החייל שהפיל את הממשלה שבראשה עמד יון באופן רשמי.
משושלת מלומדים לאדינבורו
יון בו-סון נולד ב-26 באוגוסט 1897, בדוּנפּוֹ-מיוֹן (Dunpo-myeon), שבאסן (Asan), מחוז צ'ונגצ'אונג הדרומי, ליוּן צ'י-סוֹ ולגברת יי בּוֹם-סוּק, כצאצא דור שמיני של המלומד-פקיד מתקופת שושלת ג'וֹסוֹן, יון טוּסוּ. בסביבות 1925 נסע לממלכה המאוחדת כדי ללמוד, השלים תואר שני מאוניברסיטת אדינבורו (University of Edinburgh) בשנת 1930, וחזר לקוריאה תחת שלטון קולוניאלי ב-1932, שם מציינת אנציקלופדיה בריטניקה כי בילה את השנים הבאות בניהול עסקי משפחתו תחת השלטון היפני.
עלייה תחת סינגמן רי, ואז פרידה ממנו
לאחר שחרור קוריאה ב-1945, יון לקח על עצמו תפקידי ייעוץ בממשל הצבאי האמריקאי, ועד 1947 כיהן כמזכיר הרמטכ"ל של קוריאה. הנשיא הראשון של דרום קוריאה, סינגמן רי (Syngman Rhee), מינה אותו לראש עיריית סיאול (Seoul) ב-1948 ולשר המסחר והתעשייה ב-1949. אך יון גילה ביקורת גוברת כלפי הפנייה הסמכותנית של רי, ובאמצע שנות ה-50 ניתק קשרים באופן החלטי עם פטרונו לשעבר: לאחר שנבחר לאספה הלאומית ב-1954, הוא היה ממקימי המפלגה הדמוקרטית מהאופוזיציה בשנה שלאחר מכן, והציב את עצמו כקול מוביל נגד הממשלה שפעם שירת.
הנשיאות הטקסית של הרפובליקה השנייה
ממשלתו של רי קרסה במהפכת אפריל של 1960, התקוממות פרו-דמוקרטית בהובלת סטודנטים, והחוקה החדשה של דרום קוריאה החליפה את הנשיאות החזקה במערכת פרלמנטרית שבה הנשיאות הייתה טקסית ברובה. האספה הלאומית בחרה ביון לתפקיד ב-13 באוגוסט 1960. כוח ביצועי ממשי נותר בידי ראש ממשלה, ובריטניקה מציינת כי יריבויות פנימיות בתוך המפלגה הדמוקרטית של יון "הפכו את הנהגתו לבלתי יעילה" גם בתוך הטווח המוגבל של התפקיד — חולשה מבנית שהותירה את הרפובליקה השנייה הצעירה פגיעה כמעט מההתחלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההפיכה של פארק צ'ונג-הי והשהיה מכוונת
פגיעות זו נחשפה ב-16 במאי 1961, כאשר הגנרל פארק צ'ונג-הי (Park Chung-hee) הוביל הפיכה צבאית שהפילה את הממשלה. יון, שעדיין היה רשמית ראש המדינה, בחר בתחילה להישאר בתפקידו במקום להתפטר מיד — החלטה שתיאורים מאוחרים יותר מגדירים ככוונה להעניק למעבר מראית עין של רציפות משפטית במקום השתלטות צבאית בוטה, גם כאשר המשמעות הייתה השאלת הנשיאות שלו ללגיטימציה של ההשתלטות. הוא החזיק מעמד בתפקיד המצומצם הזה במשך כמעט שנה לפני שהתפטר ב-24 במרץ 1962.
שני עשורים כיריבו הראשי של פארק
ברגע שיצא מהתפקיד, יון הפך למה שבריטניקה מכנה "מבקר חריף" של שלטונו המדכא יותר ויותר של פארק, והתמודד נגדו על הנשיאות בשנים 1963 ו-1967 והפסיד בשני המקרים. האופוזיציה שלו נשאה סיכון משפטי ממשי: הוא הורשע פעמיים בקשירת קשר להפלת הממשלה, וקיבל עונשים על תנאי בשתי הפעמים, ולאחר ההתנקשות בחייו של פארק ב-1979 הוא עמד שוב למשפט, הפעם בגין ארגון פעילויות רפורמה פרו-דמוקרטיות, ושוב קיבל עונש על תנאי. הוא פרש לבסוף מהפוליטיקה הפעילה ב-1980, ופנה לעיסוקים תרבותיים לשארית חייו.
שנים אחרונות וכבוד
יון מת ב-18 ביולי 1990, בסיאול בגיל 92, וזכה להלוויה ממלכתית לפני שנקבר בסאונסאן (Seonsan) שבאסן. בין עיטוריו היה מסדר מוגונהווה (Grand Order of Mugunghwa) הגדול של דרום קוריאה, העיטור האזרחי הגבוה ביותר במדינה. חייו חבקו כמעט את כל הקשת של ההיסטוריה הקוריאנית המודרנית — לידה תחת שושלת ג'וסון הדועכת, חינוך תחת שלטון קולוניאלי יפני, בגרות דרך שחרור, מלחמה ושתי דיקטטורות עוקבות — טווח שמעט אישים ציבוריים קוריאנים מבני דורו השתוו לו, וכזה שהותיר אותו כקשר חי בין האליטה המלומדת הפרה-קולוניאלית שממנה הגיעה משפחתו לבין תנועות האופוזיציה הדמוקרטית של שנות ה-70 וה-80.
מדוע יון מכונה גאון
אף אחד מהמקורות שנסקרו אינו מייחס את המילה "גאון" ליון בו-סון, והתיעוד שלו אינו תומך בטענה זו במובן המקובל. על פי הדיווחים הקיימים, הוא היה מנהל מוכשר ובעל עקרונות — ראש עיריית סיאול, שר בממשלה, אינטלקטואל בעל השכלה זרה עם תואר שני מאדינבורו — אך הנשיאות שלו זכורה ספציפית בשל חוסר יעילותה, שערערה אותה עקב מריבות פנימיות בתוך מפלגתו שלו עוד לפני שההפיכה של פארק סיימה אותה. מה שבולט בו באמת קרוב יותר להתמדה מוסרית ופוליטית מאשר לברק אינטלקטואלי: שני עשורים שבילה כאופוזיציה חוקית בולטת ביותר לממשלה צבאית סמכותנית יותר ויותר, תוך שהוא סופג העמדות לדין מרובות ועונשים על תנאי במקום לנטוש את המאבק, כולל כאדם מבוגר בשנות השמונים לחייו כשהוא מתעמת עם המדינה שוב לאחר ההתנקשות בפארק. זהו שיא של שכנוע בר-קיימא ואומץ אישי תחת סיכון משפטי ממשי, לא עדות למתנות קוגניטיביות יוצאות דופן, וכל ייחוס של "גאונות" אליו יגזים בקריירה שהפרק ההיסטורי המרכזי שלה — הנשיאות שלו עצמו — נזכר על ידי חוקרים ככישלון של ממשל ולא כניצחון של הנהגה.
מורשת
יון בו-סון נזכר כיום פחות בזכות מה שהשיג במשרד הגבוה ביותר בדרום קוריאה ויותר בזכות מה שבא אחריו: דמות נדירה ומתמשכת של אופוזיציה פוליטית חוקית לאורך השנים האפלות ביותר של שלטון פארק צ'ונג-הי, שתבוסותיו החוזרות ונשנות בקלפי ובבית המשפט שמרו בכל זאת על זיכרון מוסדי של התנגדות דמוקרטית שהאריך ימים מעבר לדיקטטורה עצמה. העובדה שהניסוי הקצר של המדינה בדמוקרטיה פרלמנטרית נכשל במשמרת שלו, רק כדי שהוא יבלה את שני העשורים הבאים בהתנגדות לאיש החזק שהחליף אותה, הפכה את הקריירה שלו למקרה בוחן עבור היסטוריונים של התקופה על האופן שבו מעבר דמוקרטי שביר יכול להיכבות במהירות — וכמה זמן מנהיג מובס יכול להמשיך להיאבק בתוצאה באמצעים שלווים וחוקיים בלבד.