יושיקו יאמאגוצ'י (Yoshiko Yamaguchi): הכוכבת שנידונה למוות בשל לאום שלא היה לה
בית משפט בשנגחאי כינה אותה בשנת 1945 "מתחזה סינית שהשתמשה ביופייה הבולט כדי להפיק סרטים שהשפילו את סין" וגזר עליה מוות בירייה. היא הייתה חפה מפשע מהאשמה בשל עניין טכני שהציל את חייה: היא כלל לא הייתה סינית. יושיקו יאמאגוצ'י בילתה שבע שנים בתור "לי שיאנגלאן" (Li Xianglan), כוכבת הנשים הגדולה ביותר בסין הכבושה, כשהיא מתחזה לשחקנית סינית בהנחיה ישירה של אולפן התעמולה הצבאי היפני שהמציא את דמותה — וכשהמלחמה הסתיימה, רק תעודת לידה שהוברחה לעיר בתוך בובת גיישה מנעה את הוצאתה להורג בגין פשע שמבחינת לאומיותה האמיתית, היא מעולם לא ביצעה כחוק.
ילדות במנצ'וריה, זהות מומצאת
היא נולדה בשם יאמאגוצ'י יושיקו ב-12 בפברואר 1920, בליאויאנג, במנצ'וריה שבשליטת יפן, להורים יפנים שהועסקו על ידי חברת הרכבות דרום מנצ'וריה; אביה עבד בפעולות הפחם של הרכבת. בילדותה בין שכנים וחברים ללימודים סינים, היא למדה לדבר מנדרינית באופן שוטף, וחברים סינים של המשפחה העניקו לה שני שמות סיניים, לי שיאנגלאן ופאן שוהואה (Pan Shuhua), שנים לפני שמי מהשמות הללו היה חשוב למישהו מחוץ למעגל שלה. לאחר שחלתה בשחפת בילדותה, אימון קולי שנרשם לה כדי לחזק את נשימתה הוביל להדרכה קולית קלאסית רשמית, מה שהעניק לה את קול השירה שהפך אותה מאוחר יותר לכוכבת הקלטות לא פחות מאשר לכוכבת קולנוע.
בעקבות כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן, התאחדות הקולנוע של מנצ'וקוו (Manchukuo Film Association) — אולפן התעמולה שפעל תחת שליטה צבאית יפנית — גייסה אותה בשנת 1938. הגנרל מאסאהיקו אמאקאסו (Masahiko Amakasu), שעמד בראש האולפן, חיפש בדיוק את מה שהיא הייתה: שחקנית יפה ודו-לשונית שיכולה לעבור בהצלחה כסינית מול קהלים סינים, בעוד שהיא למעשה יפנית. היא שווקה באופן בלעדי כ"לי שיאנגלאן" (רי קוראן ביפנית), כאשר לאומיותה האמיתית הוסתרה מהציבור, והיא הופיעה בכעשרים סרטים עד שנת 1944, שרובם נועדו לקדם את הטיעון ל"ידידות" יפנית-סינית תחת הכיבוש. לילות סין (1940) הציג אותה כאישה סינית שמתאהבת בחייל יפני שמכה אותה — סצנה שעוררה זעם גלוי בקרב הקהל הסיני כבר אז — בעוד שנצח (1943), הסרט המצליח ביותר שלה מבחינה מסחרית, השתמש במלחמת האופיום ככלי לביקורת על האימפריאליזם הבריטי ולא על היפני. מאוחר יותר היא אמרה כי האמינה באותה עת שהיא פשוט משחקת בסרטים רומנטיים; לאחר המלחמה היא הודתה שמדובר היה בתעמולה. הקלטותיה, כולל "Evening Primrose" ו-"Ocean Bird", הפכו אותה לאחת מ"שבע כוכבות השירה הגדולות" של אסיה דוברת הסינית, תהילה שנבנתה כולה על זהות שלא הייתה שלה.
גזר דין מוות, הצלה באמצעות בובה
כשיפן נכנעה, הקואומינטנג עצרה אותה בשנגחאי והעמידה אותה לדין באשמת בגידה ושיתוף פעולה — אישומים שהיו מובילים לעונש מוות עבור אזרחית סינית המופיעה עבור הכוח הכובש. הוצאתה להורג נקבעה ל-8 בדצמבר 1945. הוריה, שהיו כלואים בנפרד בבייג'ינג, איתרו את תעודת הלידה היפנית שלה והעבירו אותה לידיד רוסי, שהבריח את המסמך לשנגחאי כשהוא מוחבא בתוך הראש של בובת גיישה. התעודה הוכיחה שהיא מעולם לא החזיקה באזרחות סינית, והאשמת הבגידה קרסה בשל אותה טכניקה משפטית; השופט שדן בתיק בכל זאת גינה אותה בפומבי כמתחזה שהשתמשה ביופייה כדי להשפיל את סין, והזהיר אותה לעזוב את המדינה מיד או להסתכן בלינץ'. היא חזרה ליפן בשנת 1946 תחת שמה החוקי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קורוסאווה, הוליווד וצ'אפלין
בשיקום הקריירה שלה תחת השם יושיקו יאמאגוצ'י ולא לי שיאנגלאן, היא עבדה עם הבמאי אקירה קורוסאווה (Akira Kurosawa) על הסרטים Escape at Dawn ושערורייה (1950), האחרון לצד טושירו מיפונה, סרטים שעסקו ישירות בשאלות של זהות דו-תרבותית שהיו לה כעת סיבות להבין ממקור ראשון. בשנות ה-50 היא עברה להוליווד בתור "שירלי יאמאגוצ'י", והופיעה בסרטים Japanese War Bride (1952), House of Bamboo (1955) ו-Navy Wife (1956), תוך שהיא זוכה לכינוי "ג'ודי גארלנד של יפן" בשל מנעד עבודתה בשירה ובמשחק. היא התיידדה עם צ'ארלי צ'אפלין בזמן שעבדה על הפסקול של אורות הבמה (Limelight), וכאשר צ'אפלין אולץ לעזוב את ארצות הברית על רקע חקירות אנטי-קומוניסטיות בתקופה ההיא, היא גילתה שהזדמנויותיה האמריקאיות מצטמצמות כתוצאה מכך. היא החייתה לזמן קצר את השם לי שיאנגלאן עבור הפקות בשפה הסינית בהונג קונג לפני שפרשה מהקולנוע בסביבות 1958.
נישואים, עיתונות ופרלמנט
היא נישאה לפסל איסאמו נוגוצ'י (Isamu Noguchi) בשנת 1951 — שניהם, לפי עדותה, היו קרועים בין זהויות תרבותיות מתחרות — והתגרשה ממנו בשנת 1956. ב-1958 נישאה לדיפלומט היפני הירושי אוטאקה (Hiroshi Ōtaka), הפכה ליושיקו אוטאקה וליוותה אותו בתפקידים בסרי לנקה ובמיאנמר לפני שחזרה ליפן ועברה לעיתונות. החל מ-1969 היא הנחתה את The Three O'Clock You ברשת Fuji Television, דיווחה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני וממלחמת וייטנאם ופיתחה אהדה פרו-פלסטינית גלויה, דבר שהיה יוצא דופן עבור שדרנית יפנית מרכזית באותה תקופה. בשנת 1974 היא נבחרה לבית היועצים של יפן כחברת המפלגה הליברלית-דמוקרטית, שירתה שלוש קדנציות במשך שמונה-עשרה שנים, ומאוחר יותר הפכה לסגנית נשיא הקרן לנשים אסייתיות, בקמפיין לפיצויים עבור "נשות הניחומים" מתקופת המלחמה שנאלצו לעבוד בזנות על ידי הצבא היפני — עמדת הסברה שהפכה אותה לאחת הדמויות הציבוריות היפניות הבולטות הראשונות שהודו בפומבי בזוועות המלחמה היפניות במקום להימנע מהנושא.
היא הלכה לעולמה בטוקיו ב-7 בספטמבר 2014, בגיל 94.
מדוע יושיקו יאמאגוצ'י מכונה גאונה
המקרה שלה נוגע פחות לצורת אמנות בודדת מאשר ליכולת חסרת תקדים לפעול, בצורה משכנעת וברמה הגבוהה ביותר, בין זהויות, שפות ומערכות פוליטיות שהיו במלחמה פעילה זו עם זו: אמנית דו-לשונית אמיתית שהונתה קהל קולנוע שלם בזמן מלחמה לגבי לאומיותה במשך שבע שנים, לאחר מכן שיקמה קריירת משחק בהוליווד, הפכה למגישת חדשות ברשת שסיקרה את המזרח התיכון, ולאחר מכן זכתה בתפקיד פוליטי נבחר וניצלה אותו לתיקון עוולות במקום לנוחות. מעט מאוד אמנים מכל לאום עברו דרך כל כך הרבה תפקידים ציבוריים ברמה גבוהה במהלך חיים אחד.
הסיבוך הכנה הוא שהתהילה המוקדמת והמשמעותית ביותר שלה הייתה תעמולה מיוצרת, שנבנתה על ידי אולפן בזמן מלחמה במפורש כדי להונות קהלים סינים בשם צבא כובש — פסק הדין שלאחר המלחמה של בית משפט בשנגחאי נגדה, ללא קשר לכמה ריק משפטית היה אישום הבגידה, ביטא שיפוט שדעת הקהל הסינית בסין גופא שותפה לו ברובה במשך עשורים: המוזיקה שלה הוחרמה שם כ"מוזיקה צהובה", והיא נותרה, עבור משקיפים סינים רבים, סמל לשיתוף פעולה ולא לכישרון. עבודת ההסברה המאוחרת והכנה שלה למען נשות הניחומים וזכויות הפלסטינים נקראת, תלוי במשקיף, ככפרה כנה או כבלתי מספקת כדי לקזז את התפקיד ששיחקה, גם אם בעל כורחה, במנגנון הכיבוש.
מורשת
חייה של יושיקו יאמאגוצ'י נקראים פחות כקריירה אחת אלא כארבע קריירות חופפות — כוכבת תעמולה, שחקנית הוליוודית, עיתונאית טלוויזיה, ומחוקקת לאומית — כל אחת נוהלה תחת שם אחר ובמובן מסוים, זהות אחרת. היא בילתה את המחצית השנייה של חייה בניסיון לעשות חשבון נפש פומבי עם מה שהמחצית הראשונה דרשה ממנה, והאם חשבון הנפש הזה היה מספיק נותר, במיוחד בסין, שאלה פתוחה ושנויה במחלוקת.