ישעיהו ליבוביץ
ישעיהו ליבוביץ (29 בינואר 1903 – 18 באוגוסט 1994) היה אינטלקטואל ציבורי ואיש אשכולות יהודי-אורתודוקסי ישראלי. הוא היה פרופסור לביוכימיה, לכימיה אורגנית ולנוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועורך האנציקלופדיה העברית, אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית. הוא נודע בדעותיו הנחרצות בנושאי פוליטיקה, דת ופילוסופיה יהודית.
ליבוביץ טען כי מדינת ישראל והציונות הפכו קדושות יותר מערכי ההומניזם היהודי, ותיאר את התנהלות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים כ"יודו-נאצית" באופייה, תוך אזהרה מפני השפעת הכיבוש על הדה-הומניזציה של הקורבנות ושל המדכאים. הוא כונה "נביא הזעם" בשל ביקורתו התכופה על הציונות.
דעותיו עוררו עניין רב בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, לרבות בקרב אלו שהתנגדו להן.
ביוגרפיה
ישעיהו ליבוביץ נולד בריגה, האימפריה הרוסית (כיום בלטביה) בשנת 1903, למשפחה ציונית דתית. אביו היה סוחר עצים, ובני דודיו כללו את הפילוסוף ישעיה ברלין (Isaiah Berlin) ואת רב-אמן השחמט לעתיד אהרון נימצוביץ' (Aron Nimzowitsch). חוקר המזרח ארנסט מיינץ (Ernst Mainz) היה בן דודו בדרך הנישואין.
ליבוביץ גדל כשהוא דובר גרמנית ויידיש עם אמו, בעודו מנהל שיחות בעברית עם אביו. הוא ואחותו למדו אצל מורה פרטי, כאשר לימודי הדת הועברו על ידי אביהם. כילד, ליבוביץ היה מעריץ של יצירותיהם ביידיש של שלום עליכם וחיים נחמן ביאליק. ליבוביץ הגיע בסופו של דבר לשליטה בשמונה שפות: גרמנית, יידיש, עברית, רוסית, צרפתית, אנגלית, ארמית ולטינית. בשנת 1919 עזבה משפחתו של ליבוביץ לגרמניה בשל קרב ריגה.
### קריירה
ליבוביץ למד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. לאחר השלמת הדוקטורט שלו ב-1924, עבד עבור אגודת קייזר וילהלם לפני שחידש את לימודיו בביוכימיה וברפואה באוניברסיטת קלן ובאוניברסיטת היידלברג. בשנת 1933 נמנעה ממנו האפשרות לסיים את לימודי הרפואה בגרמניה בשל הרקע היהודי שלו, והוא השלים את לימודיו באוניברסיטת בזל.
בשנת 1935, בעקבות חקיקת חוקי נירנברג, עלה ליבוביץ לארץ ישראל המנדטורית והשתקע בירושלים. בשנת 1941 הפך לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהוא מלמד תחילה כימיה אורגנית, ולאחר מכן ביוכימיה בפקולטה למדעי הטבע, וכן נוירופיזיולוגיה בפקולטה לרפואה כפרופסור מן המניין מאז 1952. הוא שימש גם כמורה אורח ללימודי יהדות בחיפה.
בין השנים 1956–1972 שימש ליבוביץ כעורך האנציקלופדיה העברית. מלבד מאמריו ומסותיו הרבים, חיבר ליבוביץ מגוון רחב של ספרים על פילוסופיה, ערכי אדם, מחשבת ישראל, תורת הרמב"ם ופוליטיקה. רבים מהרצאותיו ומהגותו, לרבות אלו שניתנו במסגרת פרויקט "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל, קובצו והודפסו לאחר מכן בספרים. ליבוביץ היה כותב מכתבים פורה, ועצתו או תגובתו היו מבוקשות מאוד. אוסף מכתביו הראשון (בעברית) פורסם לאחר מותו.
בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 עמד ליבוביץ בראש רשימת העובדים הדתיים, שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.
באמצע שנות ה-50 היה ליבוביץ ממייסדי ומנהיגי תנועת "שורת המתנדבים" למאבק בשחיתות השלטונית; בשנת 1962 היה ממנהיגי הוועד הציבורי למען פירוק נשק גרעיני.
ליבוביץ פרש ממשרת ההוראה שלו בשנת 1970, אך נותר חבר אמריטוס בחוג לפילוסופיה.
### חיים אישיים ומשפחה
ליבוביץ היה נשוי לגרטה, ולזוג נולדו שישה ילדים, שניים מהם נפטרו בגיל צעיר. בנו אליה היה ראש החוג לאסטרופיזיקה באוניברסיטת תל אביב ומנהלו הוותיק ביותר של מצפה הכוכבים על שם וייז. בן נוסף, אורי, היה פרופסור לרפואה במרכז הרפואי הדסה. בתו, יסכה, הייתה פרקליטה במחוז.
אחותו של ליבוביץ, נחמה ליבוביץ, הייתה חוקרת מקרא בעלת שם עולמי. ליבוביץ היה פעיל עד יומו האחרון. הוא נפטר בשנתו ב-18 באוגוסט 1994. שמאי ליבוביץ וחגית עופרן הם בין נכדיו.
פילוסופיה
### דת
הלכה ומצוות
ליבוביץ היה יהודי אורתודוקסי שהחזיק בדעות שנויות במחלוקת בנושא ההלכה. הוא כתב כי המטרה היחידה של מצוות הדת היא לציית לאלוהים, ולא לקבל שום סוג של שכר בעולם הזה או בעולם הבא. הוא גרס כי הטעמים למצוות הדת אינם מובנים לשכל האדם, וכן אינם רלוונטיים, וכל ניסיון לייחס משמעות רגשית לקיום המצוות הוא מוטעה ודומה לעבודה זרה. הוא האמין שעל יהודים לקיים מצוות אך ורק לשם עבודת ה', ושאף על פי שעשויות להיות להן תועלות נלוות למקיים המצווה, הפעולה תהיה בעלת ערך דתי רק כל עוד המניע הוא עבודת ה'. הוא שלל את רעיון המצוות האתיות, מתוך אמונה שכל מצווה המגדירה חובות כלפי הזולת היא חובה המבוססת על מעמדו של האדם לפני אלוהים ולא על מעמדו לפני חברו.
מהות השקפתו הדתית של ליבוביץ היא שאמונתו של אדם היא התחייבותו לציית לאלוהים, כלומר למצוותיו, ואין לזה קשר לדימויו של האדם על אלוהים. כך חייב להיות, שכן ליבוביץ חשב שלא ניתן לתאר את אלוהים, שהבנתו של אלוהים אינה הבנתו של אדם, ולכן כל השאלות הנשאלות על אלוהים אינן במקומן. ליבוביץ טען שהחלטתו של אדם להאמין באלוהים (במילים אחרות: לציית לו) מגדירה או מתארת את אותו אדם, ולא את אלוהים.
לפי השקפתו, תפילה מסיבות אישיות, הנעשית לצרכיו של המתפלל, היא חסרת משמעות דתית ואף בגדר חילול השם, שכן היא מבקשת להשפיע על אלוהים ורואה בו סוכן למילוי צרכים אנושיים. בעיניו, הצורה הלגיטימית היחידה של תפילה היא זו הנעשית לצורך מילוי מצוות, ללא כל התייחסות לצרכיו של המתפלל.
אלוהים ותורה
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ליבוביץ ראה את אלוהים כמי שמתעלה על כל מציאות המוכרת לבני אדם, מתוך אמונה כישות, אלוהים אינו בר-השוואה לשום צורת מציאות אחרת שבני אדם יכולים להיתקל בה, והוא נפרד לחלוטין מהעולם החומרי. הוא ראה בהיסטוריה האנושית בעולם הטבע ככזו שאין לה משמעות אלוהית ושלל את הרעיון שלאלוהים הייתה מטרה אלוהית בהיסטוריה או שהוא השגיח על האנושות. הוא לא ראה בתורה דין וחשבון על אמיתות היסטוריות ומדעיות, אלא כמקור למצוות על האופן שבו על יהודים לעבוד את אלוהים. הוא האמין שהסיפורים המוצגים כעובדתיים בתורה משתמשים פשוט בצורות ספרותיות בטווח ההבנה האנושית כדי להעביר דרישות לאופן עבודת ה', וכתב כי "מבחינת האמונה הדתית, התורה וכתבי הקודש כולם חייבים להיתפס כדרישה המתעלה מעל טווח ההכרה האנושית - הדרישה להכיר את אלוהים ולעבדו - דרישה המועברת בצורות שונות של ביטוי אנושי: ציוויים, חזון, שירה, תפילה, מחשבה וסיפור". הוא האמין שאין לקרוא את התורה כתיאור היסטורי עובדתי גרידא, ששילובו של כל מידע היסטורי בפועל בתורה הוא מקרי בלבד, וכי כל התיאורים על התערבות אלוהים בטבע ובהיסטוריה אינם אמורים להיתפס כעובדתיים אלא כאלו שיש לפרשם במונחים של המסרים שהם נושאים, שכן רעיונותיו על התעלותו של אלוהים שללו כל אפשרות למגע בין הקדושה לבין עולם החול.
תוצאה אחת של גישה זו היא שאמונה, שהיא התחייבות אישית לציית לאלוהים, אינה יכולה להיות מאותגרת על ידי הבעיה הפילוסופית הרגילה של הרוע או על ידי אירועים היסטוריים הנראים כסותרים את הנוכחות האלוהית. כאשר מישהו אמר לליבוביץ שהוא הפסיק להאמין באלוהים לאחר השואה, השיב ליבוביץ: "אז מעולם לא האמנת באלוהים". אם אדם מפסיק להאמין לאחר אירוע נורא, זה מראה שהוא רק ציית לאלוהים כי חשב שהוא מבין את תוכנית האלוהים, או כי ציפה לראות שכר. אך "עבור ליבוביץ, אמונה דתית אינה הסבר לחיים, לטבע או להיסטוריה, או הבטחה לעתיד בעולם הזה או באחר, אלא דרישה". הוא ראה בשואה ככזו שאין לה משמעות דתית יהודית, שכן אמונה כזו תסתור את רעיונותיו על כך שלאלוהים אין מעורבות בענייני האדם.
יהדות רפורמית וקבלה
הוא ביקר את היהדות הרפורמית, וכינה אותה "עיוות היסטורי של הדת היהודית", וכן את הקבלה, שכן ראה בהן כאלו המעודדות אנשים שלא לקיים מצוות לשמן, אלא מייחסות להן מטרה מוגדרת. היהדות הרפורמית מלמדת את המושג "מונותאיזם אתי" ואת היהדות כבעלת שליחות להיות "אור לגויים", והקבלה מחפשת גאולה אוניברסלית באמצעות קיום מצוות. זאת בניגוד לרעיונו של ליבוביץ שמצוות צריכות להתקיים אך ורק כדי לעבוד את אלוהים ולא לכל מטרה מפורשת אחרת. הוא גער במושג "תיקון עולם", רעיון קבלי שנותר פופולרי ביהדות הרפורמית כבסיס לתמיכה בצדק חברתי. יתרה מכך, הוא גם טען שהצבת מדינת ישראל, ההיסטוריה היהודית והתרבות היהודית מעל אלוהים היא בגדר עבודה זרה.
### בעיית גוף-נפש
ליבוביץ החזיק בדעה שבעיית גוף-נפש אינה ניתנת לפתרון מיסודה. הוא טען שבני אדם אינם יכולים להבין באופן רציונלי כיצד אירוע נפשי גורם לאירוע פיזי או להיפך, ואינם יכולים לתפוס כיצד אירועים כאלה קשורים באופן עקבי וסינכרוני מבלי להבין את הסיבה המקורית לקשר זה. הוא טען כי הכישלון בהבנת הקשר הפסיכופיזי משקף מגבלה בסיסית של התבונה וההכרה האנושית.
תפיסות ודעות
### ציונות
ליבוביץ החשיב את עצמו כציוני דתי והיה מזוהה עם תנועת המזרחי. הוא ראה בציונות "הזדמנות היסטורית לעצמאות מדינית מחודשת של העם היהודי לבחון את ערכי המורשת היהודית אל מול מציאות המדינה המודרנית". הוא ראה בעין יפה מערכת חוק המבוססת על הלכה.
בעקבות הכרזת העצמאות של ישראל, ליבוביץ התאכזב מהאופן שבו המפלגות הדתיות התפשרו עם הממשלה החילונית. לטעמו, הן זנו את עצמן לממשלה כדי לשמור על מותג הסקטוריאליות הדתית שלהן, תוך כפיפות הדת לממשלה. הוא ראה ברבנות הראשית לישראל כמושחתת מוסרית, וכינה אותה "דתיקן". כתוצאה מכך, הוא התפכח מהציונות ככלל.
ליבוביץ טען מאוחר יותר שהציונות היא "לא אידיאולוגיה, אלא מכלול פעולות שנעשו כדי להחזיר את העצמאות לאומה היהודית בארצה שלה - ביטוי למאיסה בכך שהגויים שולטים בנו". עם זאת, הוא טען שמעולם לא התאכזב ממדינת ישראל עצמה, אלא מאי-הצדק שבוצעה נגד הפלסטינים.
בעקבות טבח קיביה ב-1953, הפך ליבוביץ ליותר ויותר ביקורתי כלפי מדיניות ממשלת ישראל. הוא גינה את הטבח, וכינה אותו תועבה מוסרית ופוליטית, והזהיר כי השימוש בכוח צבאי ללא ריסון מוסרי ישחית את יסודות החברה הישראלית. ליבוביץ גם טען שמעשים כאלה בוגדים במורשת האתית של היהדות ומערערים את היושרה המוסרית של המדינה הצעירה.
בשנת 1956 כתב ליבוביץ מאמר בעיתון הארץ בעקבות הכישלון הראשוני של הרשויות להעניש את האחראים לטבח כפר קאסם, תוך שהוא מעיר באירוניה חריפה כי בשם הצדק שישראל מתיימרת לקיים, אפשר באותה מידה לקרוא לביטול חוקי נירנברג ולזיכויים של בכירי הנאצים, שכן גם הם רק מילאו הוראות מצד מפקדיהם.
ליבוביץ היה ביקורתי מאוד כלפי מדיניות ישראל בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הוא קרא שוב ושוב לישראלים לסרב לשרת בשטחים הכבושים, והזהיר כי ישראל הופכת את חייליה ל"יודו-נאצים", וכתב כי אם "החוק... יכול לאפשר שימוש בעינויים כדרך להוצאת הודאות מאסירים, הרי שזה מעיד על מנטליות נאצית". הוא תמך בנסיגה ישראלית חד-צדדית מהשטחים הכבושים.
בנאום שנשא בחיפה בשנת 1991, הכריז כי "מנטליות נאצית קיימת גם בארצנו. זו עובדה."
הנהגה ישראלית
בשנת 1966 ביקר ליבוביץ בחריפות את דוד בן-גוריון, בטענה כי "שלט במפלגתו ובחיים הפוליטיים בישראל בשליטה מוחלטת". הוא תיאר את בן-גוריון כמתחזה וכרחבני. הוא כתב כי על אף שבן-גוריון הצהיר פומבית בכנסת שהוא מתנגד למלחמת מנע נגד מצרים, הוא פעל בחשאי לתכנן אחת כזו ולימים הכריז על הרחבת גבולות ישראל, כשהוא מתייחס לכך כ"ממלכת ישראל השלישית", המשתרעת עד האי טיראן. יתרה מכך, הוא היה ביקורתי כלפי הפרויקט הגרעיני שהחל בתקופת כהונתו של בן-גוריון, באומרו שהוא הוקם "ללא ידיעת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת". הוא כתב שבן-גוריון ועוזריו ביקשו להסתיר את הנושא מהציבור הישראלי על ידי דיכוי הסיקור העיתונאי. קודם לכן, ב-1960, עמד ליבוביץ בראש הוועד לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, לצד הפוליטיקאי אליעזר ליבנה.
בראיון למעריב בינואר של השנה שלאחר מכן, בעקבות מחלוקת סביב טענותיו, אמר ליבוביץ: "אני חושב ש[בן-גוריון] הוא הקטסטרופה הכי גדולה שקרתה לעם היהודי ולמדינת ישראל". בן-גוריון זעם אך העמיד פנים שלא אכפת לו.
ציונות דתית
ליבוביץ היה ביקורתי בחריפות כלפי הציונות הדתית. בטענה שהם "הפכו את האומה לאלוהות, אימצו את הפטריוטיזם כדתם ועשו מהמדינה את דתם. דאגתם אינה נתונה לעם היהודי כעם התורה (בכוח או בפועל), אלא לתורה כמשרתת את האינטרסים של האומה והמדינה", והביע חשש שזה עלול להוביל למלחמת אזרחים.
### משיחיות
ליבוביץ לא האמין בעידן המשיחי כפי שהוא מובן באופן מסורתי: "המשמעות הדתית העמוקה של הרעיון המשיחי מורכבת בהצגת יעד ומטרה שאליהם יש לשאוף לנצח. המשיח הוא למעשה מי שתמיד יבוא, הוא העתיד הנצחי. המשיח שבא, המשיח של ההווה, הוא בהכרח משיח שקר". הוא ראה בציפיות לעידן משיחי מילולי ככאלה המטשטשות את הקו בין "אמונה דתית המכוונת לעבודת ה' לבין כמיהות פסיכולוגיות לסיפוק שאיפות אנושיות".
### כיבוש ישראלי
ליבוביץ היה בין האינטלקטואלים הישראלים הראשונים שהצהירו מיד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 שאם הכיבוש יימשך, הדבר יוביל לירידה בקומתו המוסרית. ליבוביץ הזהיר שניצחון יכול להשחית את הדמוקרטיה.
במסתו משנת 1968 שכותרתה "השטחים", הזהיר ליבוביץ מפני עתיד קודר:
> שלטון על השטחים הכבושים יהיה בעל השלכות חברתיות. לאחר כמה שנים לא יהיו עובדים יהודים או חקלאים יהודים. הערבים יהיו מעמד העובדים והיהודים המנהלים, המפקחים, הפקידים והשוטרים - בעיקר המשטרה החשאית. מדינה השולטת באוכלוסייה עוינת של 1.5 עד 2 מיליון זרים תהפוך בהכרח למדינת משטרה חשאית, עם כל המשתמע מכך לחינוך, לחופש הביטוי ולמוסדות דמוקרטיים. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תשרור גם במדינת ישראל. הממשל יצטרך לדכא התקוממות ערבית מצד אחד ולרכוש משתפי פעולה ערבים מצד שני. יש גם סיבה טובה לחשוש שצה"ל, שהיה עד כה צבא עם, יהפוך כתוצאה מכך לצבא כיבוש, יתנוון, ומפקדיו, שיהפכו למושלים צבאיים, ידמו לעמיתיהם באומות אחרות. מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו אין לנו ברירה אלא לסגת מהשטחים ומאוכלוסיית מיליון וחצי הערבים שבהם.
בעקבות התנקשויות המוסד בעקבות טבח מינכן, הצהיר ישעיהו ליבוביץ בנאום פומבי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב: "מי שמגנה את הטרור של הארגונים הפלסטיניים חייב באותה עת לגנות את הטרור של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה". בשנת 1980 נשא ליבוביץ נאום נוסף שבו התייחס לסוגיות שונות הקשורות לכיבוש הישראלי, כולל אלימות פוליטית פלסטינית, אותה תיאר כ"תוצאה טבעית של שלטון קולוניאלי":
> השחיתות של הכיבוש אינה נעצרת אצל הכובשים - היא גם מעוותת את חייהם של הנכבשים. כיום, כמעט כל ערבי החי תחת שלטון ישראלי, בין אם במדינה ובין אם בשטחים, מזוהה - בפועל או בעיקרון - עם אש"ף. חלקם עשויים אפילו להידחף למעשי טרור. איני יכול להביא את עצמי לזעם מוסרי על עובדה זו, כיוון שהתנגדות כזו היא תוצאה טבעית של שלטון קולוניאלי. כיבוש מוליד מרד; מרד מוליד טרור; טרור מעורר טרור נגדי; והמעגל נמשך. כל מי שמתנגד באמת ובכנות לטרגדיה המתפתחת הזו, וחושש מהחורבן שהיא תביא על שני העמים - הישראלי-יהודי והפלסטיני-ערבי - חייב להכיר בכך: הדרך היחידה למנוע אסון היא באמצעות סיום מוחלט וללא תנאי של הכיבוש.
בשנות ה-70 וה-80 המשיך ליבוביץ לגנות בחריפות את המשך השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. עם פרוץ מלחמת לבנון, החל לקרוא לאי-ציות אזרחי, בקוראו לחיילים לסרב לשרת בשטחים הכבושים.
התנחלות ישראלית
ב-27 בספטמבר 1985 התראיין ליבוביץ לעיתון הארץ וקרא להרים נשק נגד המתנחלים הישראלים בגדה המערבית:
> הרוצחים שמעבר לקו הירוק שהתיישבו ביהודה ושומרון יש להם נשק. לכן, אני קורא לכם להרים נשק - להרים נשק נגדם לפני שהם יזרקו אתכם למחנות ריכוז כמו כלבים מצורעים. כן, הרימו נשק.
### דת ומדינה
ליבוביץ האמין בהפרדת הדת מהמדינה, וסבר כי ערבוב השניים משחית את האמונה. הוא כתב: "עבור היהדות, רק אלוהים הוא קדוש, בעוד שלארץ, לאומה ולמדינה אין מעמד כזה. המדינה אינה ערך כשלעצמו."
משנת 1959 ואילך דגל ליבוביץ בהפרדת הדת מהמדינה, ועשה זאת על ידי הקמת התנועה הפוליטית "המשטר החדש". הוא גינה את הערצת המקומות הקדושים ליהודים, כשהוא מתייחס בציניות לכותל המערבי כ"דיסקו-תל" (משחק מילים על "דיסקוטק" ו"כותל").
### הומוסקסואליות ומגדר
ליבוביץ טען שהמדינה לא צריכה לגנות או להגביל מערכות יחסים חד-מיניות, למרות האיסור ההלכתי עליהן, וכי אנשים הומוסקסואלים צריכים בכל זאת לשאוף להישאר יהודים שומרי מצוות. ליבוביץ היה גם תומך בהגברת השוויון המגדרי בפרקטיקה היהודית, וכתב כי: "ההחלטות ההלכתיות ביהדות המונעות מנשים לכהן בתפקידים ציבוריים מספרות לנו יותר על מה שהיה בפועל מאשר על מה שצריך להיות" וטען שגברים ונשים צריכים ללמוד תורה יחד.
פרסים והוקרה
בראיון לעיתון הארץ, קרלו שטרנגר, שהכיר את ליבוביץ אישית, הצהיר:
> בגלל הפרובוקטיביות שלו, קל לפספס את הרצינות המוסרית העמוקה של ליבוביץ ואת הרלוונטיות הגדולה של הגותו כיום. הוא משויך לעתים קרובות לשמאל הקיצוני, וזו טעות. ליבוביץ, שמעולם לא היה מוכן להיכנע ללחץ קולקטיבי, היה השילוב הבלתי סביר מכולם: מצד אחד הוא היה ליברטריאן, צורה קיצונית של ליברליזם קלאסי, והאמין שבני אדם צריכים להיות חופשיים לקבוע את אורח חייהם ללא כל התערבות מדינתית. מצד שני, הוא היה יהודי אולטרה-אורתודוקסי שהתעקש שיש להפריד את המדינה והדת לחלוטין כדי למנוע השחתה הדדית.
בשנת 1993 נבחר ליבוביץ לפרס ישראל למפעל חיים. לפני טקס הענקת הפרס הוזמן ליבוביץ לנאום בפני המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני, שם דבריו השנויים במחלוקת הקוראים לחיילים ישראלים לסרב פקודה עוררו זעם (ויצחק רבין איים להחרים את הטקס). חבר השופטים התכנס לדון באפשרות לבטל את הפרס, אך ליבוביץ עצמו הודיע כי יסרב לקבלו, משום שלא רצה ליצור אנטגוניזם בקבלת הפרס.
בשנת 2003 כתב עיתונאי הארץ אבי לביא מאמר על טענותיו השנויות במחלוקת של ישעיהו ליבוביץ, תחת הכותרת "ישעיהו ליבוביץ חי - במלאת 100 שנה להולדתו".