שׂוּ שֶׁן: האיש שפירק את הכתב הסיני לגורמים
סביב שנת 100 לספירה, מלומד באימפריית האן המזרחית סיים לכתוב ספר שעשה דבר שאף אחד לא חשב לעשות קודם לכן: הוא פירק כל סימנית סינית בשפה הכתובה למרכיביה והסביר מדוע לכל אחת יש את המשמעות שלה. לאחר מכן הוא הניח לכתב היד לנוח. הספר Shuowen Jiezi הוצג בפני הקיסר רק בשנת 121 לספירה, והיה זה בנו, שׂוּ צ'ונג, שהגיש אותו לקיסר אָן. עד אז, שׂוּ שֶׁן כבר היה בסוף ימיו, וכבר העניק לאוריינות הסינית את עקרון הארגון שתשמש אותה במשך תשע-עשרה המאות הבאות.
מלומד מחוזי של חמש הקלאסיקות
שׂוּ שֶׁן חי בערך בין השנים 58 ל-148 לספירה, ונולד במחוז גָ'אוֹלִינְג שבתת-מחוז רוּנָאן, באזור שבו נמצאת כיום לוּאוֹחֶה שבמחוז חנאן. הוא למד תחת גְ'יָא קוּי (30–101 לספירה), מלומד מכובד ממסורת ה"טקסטים הישנים", ובנה מוניטין של מומחה ב"חמש הקלאסיקות" – הטקסטים הקונפוציאניים הקנוניים שהיוו את הבסיס האינטלקטואלי כולו של הפקידות בתקופת האן.
המוניטין הזה נשא אותו למעלה דרך הערוצים הצנועים שהיו פתוחים למלומד מחוזי. הוא מילא תפקידים אדמיניסטרטיביים ברמת הנפה, ולבסוף הבטיח לעצמו משרה בספרייה המלכותית. זה היה המקום הנכון להיות בו. הספרייה החזיקה בכתבי יד שנויים במחלוקת, בגרסאות שונות ובטקסטים שנמצאו לאחר דיכוי הלמידה בתקופת שושלת צ'ין – חומר הגלם לוויכוח שהיה עתיד להעסיק את חייו.
המאבק על תוכנן המקורי של הקלאסיקות
כדי להבין מדוע שׂוּ שֶׁן כתב מילון, צריך להבין שבסין של תקופת האן, מילון היה כלי נשק. המלומדים היו מפולגים בין שני מחנות עוינים. אסכולת ה"טקסטים החדשים" עבדה עם גרסאות של הקלאסיקות ששוחזרו לאחר שריפת הספרים של צ'ין, והועברו בכתב הפקידותי העכשווי. אסכולת ה"טקסטים הישנים" עבדה עם כתבי יד שנחשבו עתיקים יותר, כתובים בסימניות ארכאיות, וטענה שהם השידורים האותנטיים. מה שהיה על הפרק לא היה עניין של חובבי עתיקות: השאלה הייתה למי יש את הזכות לומר מה קונפוציוס התכוון, ובכך למי יש סמכות באימפריה.
שׂוּ שֶׁן הגיע ממסורת ה"טקסטים הישנים", ושיטתו הייתה לתקוף את השאלה מהשורש. אם ניתן היה לקבוע למה התכוונה כל סימנית במקור – על ידי הצגת הדרך שבה היא נבנתה – ניתן היה להכריע בין קריאות שונות של הקלאסיקות על סמך ראיות ולא על סמך טענות. הוא מסגר זאת במונחים קונפוציאניים מובהקים, בשירות "תיקון השמות": הדוקטרינה שממשל תקין תלוי בכך שמילים יקבלו את משמעותן הראויה. הוא גם כתב את ה-Wujing Yiyi ("משמעויות שונות של חמש הקלאסיקות"), ניסיון ליישב בין שתי המסורות, שאבד במהלך השנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תשעת אלפים סימניות ו-540 שערים
ה-Shuowen Jiezi – שהכותרת שלו פירושה בערך "הסבר סימניות פשוטות וניתוח סימניות מורכבות" – כולל חמישה עשר פרקים עם מבוא ואחרית דבר. הוא מכיל 9,353 ערכי סימניות, בתוספת 1,163 צורות חלופיות. כל אחת מהן מנותחת: המבנה שלה מתואר, משמעותה מוסברת, ולעיתים קרובות גם הגייתה מצוינת.
החידוש שהפך את הספר לאלמותי היה מערכת המיון. שׂוּ שֶׁן מיין את 9,353 הסימניות שלו ל-540 מדורים, שכל אחד מהם מובל על ידי רכיב גרפי משותף – מה שאנו מכנים כיום רדיקל. זה היה, כפי שציינו חוקרים, חידוש מושגי מרכזי בהבנת מערכת הכתב הסינית. לפני כן, לא הייתה דרך שיטתית למצוא סימנית שאינך מכיר כבר, ולא הייתה דרך להבין שסימניות החולקות רכיב משותף חולקות גם משהו במשמעותן. לאחר מכן, לסינית היו בו-זמנית מפתח וגם תיאוריה. המערכת עברה דחיסה מאוחר יותר – מילון קאנגשי השתמש ב-214 רדיקלים – אך הרעיון היה של שׂוּ שֶׁן.
הוא גם עבד עם "כתב החותם הקטן", הצורה שתוקננה תחת שושלת צ'ין, ולא עם כתב הפקידות של ימיו. בחירה זו הפכה את הספר למדריך פלאוגרפי כמו גם למילון, שכן הוא שימר צורות גרפיות שכבר הפכו לארכאיות בזמן שכתב את הספר.
שש הקטגוריות
שׂוּ שֶׁן קבע את ה-liushu, שש הקטגוריות של יצירת סימניות, והעניק להן את הגדרותיהן העמידות: פיקטוגרמות, סימנים פשוטים, סימנים מורכבים, תרכובות פונו-סמנטיות, סימני שאילה וסימניות נגזרות. רק ארבע הראשונות מנותחות בהרחבה במילון עצמו, והשתיים האחרונות היו נושא לוויכוח מאז ועד היום. אך המסגרת היא עדיין הדרך שבה מלמדים כתיבה סינית. כל סטודנט שנאמר לו שלסימנית יש רכיב משמעות ורכיב צליל, מקבל את הניתוח של שׂוּ שֶׁן מיד שנייה.
מדוע שׂוּ נחשב לגאון
הטענה לגבי שׂוּ שֶׁן אינה שהוא היה הוגה דעות דגול במובן הפילוסופי. אלא שהוא ביצע פעולת הפשטה שאף אחד לפניו לא הצליח לבצע ושכל מי שאחריו הסתמך עליה. הוא הסתכל על תשעת אלפים סימנים שנלמדו בנפרד וראה שהם אינם בודדים כלל – שהם בנויים מקבוצה סופית של חלקים חוזרים, על פי מספר קטן של חוקי בנייה. חילוץ 540 רכיבים משותפים מתוך המסה הזו, וטיפולוגיה בעלת שישה חלקים לאופן שבו סימניות נוצרות, הוא הישג של ניתוח שבוצע ללא מודל קודם להעתקה. זהו אותו סוג של מהלך כמו המצאת הטבלה המחזורית: החומר היה ציבורי, התבנית לא.
הטענה הנגדית הכנה היא שרבות מהניתוחים הספציפיים שלו שגויים. שׂוּ שֶׁן עבד עם כתב חותם, מתוך אמונה שזו הצורה העתיקה ביותר הקיימת. זה לא היה נכון. גילוי כתובות על עצמות ניחוש, שהן עתיקות במאות שנים, העמיד בספק רבות מהאטימולוגיות שלו – הוא שחזר מקורות משלב בכתב שכבר עבר עיוות משמעותי. המסגרת שלו הייתה גם אידיאולוגית: הוא טען טענה של "טקסטים ישנים" במלחמה מלומדת מפלגתית, וקריאותיו לעיתים משרתות את הטיעון הזה. אפילו הטקסט שבידינו אינו בדיוק שלו, שכן דרש שיקום משמעותי על ידי שׂוּ שׂוּאַן במאה העשירית.
לכן הגאונות היא אדריכלית ולא ראייתית. הוא צדק במערכת וטעה בחלק נכבד מהפרטים – והמערכת האריכה ימים יותר מכל תיקון שנעשה לפרטים.
מורשת
ה-Shuowen Jiezi ייסד את הלקסיקוגרפיה הסינית ומעולם לא הפסיקו לקרוא בו. שׂוּ שׂוּאַן שיקם את הטקסט במאה העשירית; המהדורה המוערת של דְוָאן יוּצָאי, שהופקה בשושלת צ'ינג, נותרה הגרסה המלומדת הסטנדרטית. הארגון מבוסס הרדיקלים שלו הוא האב הקדמון של כל מילון סיני מאז, והשפעתו, כפי שמסכם זאת סיכום אחד, עדיין מורגשת כיום – במבנה המילונים, בדרך שבה מלמדים ילדים לקרוא, ובעובדה הפשוטה שסימנית סינית מובנת כמשהו מורכב ולא כמשהו שנלמד בעל פה בלבד.