שו בייהונג: האיש שלימד את הדיו הסיני לדהור
סוס אחד של שו בייהונג (Xu Beihong) — רגליים מתוחות באמצע צעד, רעמה מתנופפת ברוח בלתי נראית, מעוצבת כולה בדיו ושטיפת צבע ללא קו צבע אחד — הפך לאחד הדימויים המוכרים ביותר באמנות הסינית המודרנית, ומשוכפל על הכול, החל מכרזות מוזיאון ועד לוחות שנה של בנקים. מה שהפך את הסוסים הללו לרדיקליים בזמנם לא היה הנושא אלא השיטה: צייר שהוכשר בריאליזם אקדמי צרפתי שבחר להוכיח שדיוק אנטומי מערבי ומסורת המכחול והדיו הסינית אינם בתי ספר מנוגדים, אלא דרך אחת מאוחדת של ראייה, לו רק היה למישהו את הטווח הטכני לשלב ביניהם.
בנו של צייר שהפך למפרנס
שו בייהונג נולד ב-19 ביולי 1895, ביישינג (Yixing), מחוז ג'יאנגסו, במהלך השנים האחרונות של שושלת צ'ינג. אביו, שו דז'אנג (Xu Dazhang), היה מורה בבית ספר פרטי וצייר שהחל ללמד אותו קליגרפיה בגיל שש וציור סיני בגיל תשע — חניכות קלאסית קונבנציונלית למדי. זה הפסיק להיות קונבנציונלי ב-1912, כאשר מחלתו של אביו אילצה את שו, שהיה עדיין נער, להפוך למפרנס העיקרי של המשפחה, כשהוא מלמד אמנות בבתי ספר מקומיים כדי לפרנס את הוריו במהלך המשבר. הוא עבר לשנחאי ב-1915 לעבודה באמנות מסחרית, נרשם לאוניברסיטת פודן (Fudan University) ב-1916 כדי ללמוד צרפתית, ונסע לטוקיו ב-1917 להכשרה אמנותית נוספת — השכלה עצמית מאולתרת שנבנתה כולה סביב הצורך המעשי להמשיך לעבוד בזמן שהוא ממשיך ללמוד. הזמנה מהמחנך הרפורמיסט צאי יואנפיי (Cai Yuanpei) הביאה אותו לבית הספר לאמנות של אוניברסיטת פקין (Peking University) כמורה, סימן לכך שהכישרון שלו הקדים במהירות את אישוריו הפורמליים.
פריז ומשקלה של הטכניקה האירופית
בשנת 1919 זכה שו במלגה שלקחה אותו לפריז, שם התאמן תחילה באקדמיה ז'וליאן (Académie Julian) ולאחר מכן התקבל לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École Nationale Supérieure des Beaux-Arts) היוקרתי, כשהוא לומד אצל פרנסואה פלאמן (François Flameng) ופסקל דניאן-בוברה (Pascal Dagnan-Bouveret) ועובד, לפי סותבי'ס, תחת השם המאומץ "Ju Peon". הוא בילה יותר מעשור בטיולים ובלימודים ברחבי מערב אירופה, כשהוא סופג הן טכניקה אקדמית קלאסית והן תנועות אמנותיות עכשוויות ישירות מאוספי מוזיאונים ולא מרפרודוקציות — טבילה בריאליזם מערבי עמוקה בצורה יוצאת דופן עבור אמן סיני מדורו. הניסיון הותיר אותו מחויב בנחישות להתבוננות מהחיים על פני מוסכמות שעברו בירושה, מערכת ערכים שישאיר בחזרה לסין ויכפה, לא תמיד בעדינות, על דור שלם של תלמידים.
מיזוג שתי מסורות לאחת
מה ששו בייהונג עשה עם ההשכלה הזו לא היה נטישת הציור הסיני לטובת טכניקת שמן מערבית, ולא התייחסות לשניים כאל התמחויות נפרדות שיש לתרגל זו לצד זו. הוא שילב שיטות מכחול ודיו סיניות ישירות עם פרספקטיבה מערבית, דיוק אנטומי ומבנה קומפוזיציוני, תוך יצירת ציורים — המפורסמים שבהם הם סוסיו, אך גם בקר, תרנגולות, נשרים ואריות — שנשאו את המיידיות הרגשית ושליטה טונאלית עדינה של שטיפת דיו לצד נכונות מבנית בשרירים, בתנועה ובצורה, שציור בעלי חיים סיני מסורתי כמעט לא ניסה. הוא עבד גם בשמן, בצבעי מים, ברישום ובקליגרפיה, אך סוסי הדיו, הבנויים מהתבוננות ישירה ולא ממוסכמות מועתקות, הם שהפכו לחתימתו ולמורשתו המשוכפלת ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית מוסד, לא רק קריירה
השפעתו של שו חרגה הרבה מעבר לקנבסים שלו. כפרופסור ומנהל מחלקת האמנות באוניברסיטה המרכזית הלאומית, הוא ארגן מחדש את החינוך לאמנות בסין סביב תוכנית לימודים רשמית של יסודות רישום, תרגול סטודיו ועבודות קורס המשתרעות על ציור שמן, ציור סיני, תיאוריית אמנות ופיסול — מודל פדגוגי שיטתי שלא היה קיים קודם לכן בצורה זו בסין. הוא תמך באופן פעיל בכישרונות צעירים ללמוד בחו"ל, כולל פו באושי (Fu Baoshi) וו דזואורן (Wu Zuoren), ובנה אוסף אמנות אישי העולה על אלף יצירות, עם מסירות מיוחדת לרן בוניאן (Ren Bonian) וצ'י באישי (Qi Baishi); שו היה זה שהמליץ על צ'י באישי למינויי פרופסור ועזר להביא את עבודתו בפני קהל רחב יותר, מעשה פטרונות שעיצב את המוניטין המאוחר של אחד הציירים המהוללים ביותר של סין המודרנית.
אמנות בשירות מדינה במלחמה
תערוכת ציור סיני עכשווי שלו מ-1933, שכללה עבודות של ג'אנג דאצ'יאן (Zhang Daqian) וצ'י באישי, סיירה בפריז, בלגיה, גרמניה, איטליה וברית המועצות — מקרה נדיר של אמנות סינית שזכתה לתערוכה מתמשכת ורצינית ברחבי אירופה בתקופה זו. במהלך מלחמת העולם השנייה, טייל שו ברחבי דרום מזרח אסיה, ערך תערוכות בסינגפור, הודו ומעבר לכך, ותרם את כל ההכנסות לתמיכה באזרחים סינים שנפגעו מהפלישה היפנית. פגישות עם רבינדרנת טאגור ומהטמה גנדי במהלך מסעותיו בהודו הזינו ישירות כמה מעבודותיו השאפתניות ביותר, כולל "הזקן הטיפש שפינה את ההרים", ציור מונומנטלי ברוחב 4.21 מטר שמוחזק כעת במוזיאון האמנות של סינגפור, המסתמך על משל סיני קלאסי של התמדה מול סיכויים בלתי אפשריים — נושא בעל תהודה ברורה לאומה שנלחמה אז על הישרדותה.
חיים אישיים
שו נישא לציירת והסופרת ג'יאנג ביווי (Jiang Biwei) בסביבות 1927, ולזוג היו שני ילדים; הנישואים התדרדרו במהלך שני עשורים על רקע בגידות לכאורה מצד שני הצדדים והסתיימו בגירושין מתוקשרים ב-1945. הוא החל מערכת יחסים ב-1942 עם ליאו ג'ינגוון (Liao Jingwen), ספרנית, לה נישא ב-1946; נולדו להם שני ילדים נוספים לפני מותו. ליאו תקים מאוחר יותר את מוזיאון הזיכרון לשו בייהונג במעונו בבייג'ינג, ותשמר הן את האוסף שלו והן את מורשתו.
כוח מוסדי בסין החדשה
לאחר הקמת הרפובליקה העממית ב-1949, הפך שו לנשיא האקדמיה המרכזית לאמנויות יפות ויו"ר אגודת האמנים הסינים, תפקידים שאפשרו לו לעצב את המדיניות האמנותית הרשמית במדינה החדשה — החלטות לגבי הכשרה, סגנון וסדרי עדיפויות מוסדיים שהמשיכו להשפיע על החינוך לאמנות בסין זמן רב לאחר מותו. הוא מת משבץ מוחי ב-26 בספטמבר 1953, בבייג'ינג, בגיל חמישים ושמונה, לאחר שבילה את שנותיו האחרונות כמנהל וקובע מדיניות לא פחות מאשר כצייר עובד.
מדוע שו מכונה גאון
גאונותו של שו בייהונג מובנת בצורה הטובה ביותר כגאונות של סינתזה טכנית ומלאכת יד ולא של מקוריות פילוסופית: הישגו המרכזי היה שליטה בשתי מסורות ציור מובחנות לחלוטין — ריאליזם אקדמי צרפתי וטכניקת מכחול-דיו סינית — ברמה מקצועית בכל אחת, ואז מציאת דרך לגרום להן לתפקד יחד במקום רק להתקיים זו לצד זו. זהו הישג טכני תובעני ונדיר, קרוב למה שמשיג נגן וירטואוז מאשר לחדשנות מושגית, והוא הפיק דימויים, במיוחד הסוסים, שהשילוב שלהם בין שכנוע אנטומי למכחול אקספרסיבי לא היה לו תקדים אמיתי בציור הסיני. הסיבוך הכן הוא ששו עצמו דחף ויכוח אידיאולוגי חזק — שהתבוננות ישירה וריאליזם ממוצא מערבי מייצגים קידמה אמנותית על פני מוסכמות סיניות ישנות יותר — עמדה שכמה מבקרים ואמנים מאוחרים יותר ערערו עליה ככזו שמוכרת בזול את התחכום של המסורת שעליה הוא נשען. כוחו המוסדי לאחר 1949 אומר גם שהעדפותיו האסתטיות הפכו, לתקופה מסוימת, לקרובות יותר לדוקטרינה רשמית מאשר לקול אחד מני רבים, מה שמסבך כל הערכה אמנותית טהורה של השפעתו.
מורשת
שו בייהונג נזכר כדמות המייסדת של החינוך לאמנות סינית מודרנית ואחד האדריכלים העיקריים של הריאליזם הסיני של המאה ה-20, אמן שטכניקת המיזוג שלו עיצבה ישירות ציירים מאוחרים יותר, כולל האמנים הסינגפורים צ'ן ון-שי (Chen Wen Hsi) ולי מאן פונג (Lee Man Fong). ציורי הסוסים שלו נותרו, עשורים לאחר מותו, בין היצירות המבוקשות ביותר מבחינה מסחרית ומוכרות ביותר בציבור בכל שוק האמנות הסיני המודרני.