וים ונדרס: המבט הארוך על פני מדינה ריקה
באוקטובר 1966 עבר לריזות צעיר גרמני בן 21 שנשר מבית ספר לרפואה לפריז במטרה להפוך לצייר, ניגש לבחינת הכניסה ל-IDHEC, בית הספר הלאומי לקולנוע של צרפת, ונכשל בה. הוא קיבל עבודה כצורב בסטודיו של ג'וני פרידלנדר (Johnny Friedlaender) במונפרנאס ונחם את עצמו בצפייה בעד חמישה סרטים ביום בסינמטקים של העיר. שמונה עשרה שנים לאחר מכן, אותו דחוי זכה בפרס דקל הזהב בקאן.
בנו של מנתח
וילהלם ארנסט ונדרס נולד בדיסלדורף ב-14 באוגוסט 1945, שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה באירופה, למשפחה קתולית מסורתית; אביו היינריך היה מנתח. כילד הוא ערך נסיעות לבדן לאמסטרדם כדי להביט ברייקסמוזיאום, חינוך מוקדם ויוצא דופן במכוונותו של הע인. הוא סיים את לימודיו בבית הספר באוברהאוזן בחבל הרוהר.
מה שבא לאחר מכן היה חיפוש ולא תוכנית. הוא למד רפואה באוניברסיטת פרייבורג מ-1963 עד 1964, פילוסופיה באוניברסיטת דיסלדורף מ-1964 עד 1965, ולאחר מכן נסע לפריז כדי לצייר. לאחר הדחייה מ-IDHEC הוא חזר לגרמניה ב-1967 ונכנס לאוניברסיטה לקולנוע וטלוויזיה במינכן, שם למד עד 1970 ושם התרחשה הכשרתו האמיתית.
סרטי המסע
סרט הביכורים העלילתי שלו, "קיץ בעיר", הגיע ב-1970, בזמן שהקולנוע הגרמני החדש התגבש סביב דור שהיה נחוש לעשות סרטים שאין לו דבר וחצי דבר עם עברהּ הקרוב של המדינה. תרומתו של ונדרס הייתה טרילוגיה שנוצרה בין 1974 ל-1976, "אליס בערים", "המהלך מוטעה" ו"מלך הכבישים", אשר ביססה את הרג'יסטר שבו הוא עובד מאז ומתמיד: דמויות במעבר, שots ארוכים, מצלמה שמתעניינת במרחב סביב אדם יותר מאשר בעלילה שהם אמורים לשרת לכאורה. "הידיד האמריקאי" ב-1977, סרט ניאו-נואר עם דניס הופר וברונו גאנץ, לקח אותו אל תוך הזאנר ואל תוך תרבות הקולנוע האמריקאית שהוא ספג בפריז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פריז, טקסס
הסרט מ-1984, עם הארי דין סטנטון, נסטסיה קינסקי ודין סטוקוול, זכה בדקל הזהב בקאן ובפרס ה-BAFTA לבימוי הטוב ביותר. הוא גם צמח ישירות מפרקטיקת הצילום שלו: תוך כדי הכנה לו הוא צילם את סדרת "כתוב במערב", החלק הראשון של פרויקט שהוא כינה "תמונות מפני השטח של כדוק הארץ", שבו הושם דגש על נוף שומם. כל מי שראה את הסרט מבין את הקשר; כוחו טמון פחות במה שהדמויות אומרות ויותר בריקות שנגדהּ הן מוצבות.
מלאכים בשמי ברלין
שלוש שנים לאחר מכן הגיע הסרט שרוב האנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים את שמו. "מלאכים בשמי ברלין" (Wings of Desire), שנוצר ב-1987 עם ברונו גאנץ ופיטר פוק, זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בקאן והפך ברלין מחולקת להצעה מטאפיזית. הוא חזר לעולמו ב-1993 עם "כה רחוק, כה קרוב!", שזכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן, וניסה בינתיים את דרמת המדע הבדיוניאמביציוזית ביותר שלו, "עד סוף העולם" ב-1991.
הקריירה השנייה
מ-1999 הוא הפך, כמעט בהיסח הדעת, לאחד מבמאي התיעודי המעוטרים בעולם. "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" הביא מוזיקאים קובנים קשישים לקהל גלובלי וזיכה אותו במועמדות לפרס האוסקר. "פינה", סרט ה-3D שלו על הכוריאוגרפית פינה באוש, הגיע ב-2011 עם מועמדות שניה, ו"מלח הארץ" ב-2014 הביא שלישית. ב-2012 הוא הצהיר שיעבוד רק ב-3D מעתה ואاتה, מחויבות שמעט במאים במעמדו לקחו על עצמם, וב-2023 הוציא לאור גם את "ימים מושלמים" וגם את "אנסלם", סרט תיעודי ב-3D על האמן אנסלם קיפר. הוא כיהן כנשיא האקדמיה האירופית לקולנוע מ-1996 עד 2020. בראיון ל"ניו יורק טיימס" על סרטו מ-2025 "מפתחות החירות", הוא היזהיר ש"אנשים צעירים לוקחים את החירות כמובנת מאליה, בלי להבין שהם עשויים להזדקק להגנה עליה בקרוב."
מדוע וים מכונה גאון
היכולת המדוברת היא פיكتورאלית יותר מאשר ספרותית, והיא מתועדת היטב באופן יוצא דופן במקרה שלו משום שהוא פיתח אותה בשני אמצעים בו-זמנית. ונדרס מרכיב תמונות נעות כפי שצלם נופים מרכיב תמונות סטילס, וצילום הסטילס שלו, פרויקט "תמונות מפני השטח של כדור הארץ" שהחל בתחילת שנות השמונים, אינו תחביב המלווה את הסרטים אלא אותה פעילות בצורה אחרת. התוצאה היא גוף יצירה שבו המשמעות נישאת על ידי משך זמן ומרחב ולא על ידי דיאלוג: המדבר האמריקאי של "פריז, טקסס", העיר המחולקת של "מלאכים בשמי ברלין", הדרכים הריקות של הטרילוגיה. מעט מאוד במאים סומכים על תמונה שתבצע עבודה רבה כל כך. חוסר השקט הצורני הוא החצי השני של הטענה, והוא אמיתי. אדם שזכה בדקל הזהב אינו צריך להמר על תלת-ממד בגיל שישים ושש, ו"פינה" השתמשה בטכנולוגיה כדי לפתור בעיה, העומק של תנועת רקדן על מסך שטוח, ולא כדי למכר כרטיסים.
הטענה הנגדית ההוגנת מורכבת משני חלקים. ראשית, התיעוד אינו מראה מבקרים ששולחים יד למילת הגאון; המוניטין שלו נשען על תקופה אינטנסיבית של תשבחות בערך מ-1974 עד 1987 ועל קריירה תיעודית מאוחרת יותר, ושלוש מועמדויותיו לאוסקר הן כולן לסרטים תיעודיים, לא לסרטים העלילתיים שעליהם נבנה מעמדו האמנותי. שנית, שיקול דעתו מחוץ למסגרת הוטל בספק: ב-2009 הוא חתם על עצומה התומכת ברומן פולנסקי במהלך מעצרו בגין אישומי עבירות מין מ-1977, בטענה שהמעצר פוגע בפסטיבלי קולנוע כמקומות שבהם ניתן להציג עבודות באופן חופשי ובטוח, הגנה שהציבה את אינטרסים של הקולנוע מעל לאלה של קורבן. מבריקות צורנית אינה סמכות מוסרית, וההבחנה הזו חשובה.
מורשת
ונדרס מחזיק בדוב הזהב של כבוד מש-2015, אריה זהב ואריה זהב של כבוד, ותוארי דוקטור לשם כבוד מהסורבון ב-1989, מפרייבורג ב-1995 ומלוון ב-2005. הוא חי ועובד בברלין עם אשתו דונאטה, שאותה נשא לאישה ב-1993. תרומתו הגדולה יותר היא דקדוק: הוא הוכיח שסרט יכול להיבנות מתוך התבוננות ולא מתוך סיפור, וגרם לדור של במאים להרגיש בנוח עם הרעיון שהנוף הוא דמות. חמישים וחמש שנים לאחר שבית ספר צרפתיי לקולנוע אמר לו שאינו מתאים, הטענה נראית סגורה.