ויליאם אלן סטרג' (William Allen Sturge): שתי קריירות, עין חדה ובלתי נחה לתבניות
ויליאם אלן סטרג' הוא דמות יוצאת דופן אפילו בקרב אישים רב-תחומיים של המאה התשע-עשרה: הוא בנה קריירה מלאה כנוירולוג שקרא על שמו תסמונת המאובחנת עד היום בקרב יילודים, פרש לגמלאות בגיל חמישים ושבע, ואז בנה קריירה שנייה לחלוטין כארכאולוג של תקופות פרהיסטוריות, שאוסף כלי הצור שלו נמצא כיום במוזיאון הבריטי. החוט המקשר בין שני חלקי חייו היה זהה: הרגל של איסוף דגימות — מקרים קליניים בעשור אחד, כלי אבן מעובדים בעשור הבא — עד שהתגלתה תבנית שאיש לא הגדיר קודם לכן.
משפחה קווייקרית של רפורמטורים
סטרג' נולד בבריסטול בשנת 1850 למשפחה קווייקרית בולטת; אביו עבד כמודד קרקעות ואמו, שרלוט אלן (Charlotte Allen), גידלה חמש בנות שהפכו לימים לתומכות בהשכלה גבוהה לנשים. הקשר המשפחתי הזה אינו מקרי למה שהתרחש בהמשך: סטרג' למד בבית הספר לרפואה של בריסטול ולאחר מכן ביוניברסיטי קולג' לונדון, הוסמך בשנת 1873, ובתוך שנים ספורות הוא נשא אישה שהייתה בחזית המאבק לנגישות נשים לרפואה.
הכשרה תחת שארקו, תרגול ברחוב וימפול
לאחר הסמכתו, שירת סטרג' כרופא תושב ורשם בבית החולים הלאומי לשיתוק ואפילפסיה, ובשנת 1876 נסע לפריז כדי ללמוד נוירולוגיה אצל ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot) ופתולוגיה אצל ז'אן אלפרד פורנייה (Jean Alfred Fournier) — הכשרה אצל שניים מהקלינאים המשפיעים ביותר באירופה. בחזרה בלונדון הוא הקים קליניקה ברחוב וימפול בשותפות עם אשתו, הרופאה אמילי בובל (Emily Bovell), אחת מ"שבע אדינבורו" (Edinburgh Seven), קבוצה חלוצית של נשים שנאבקו על הזכות ללמוד רפואה באדינבורו. הזוג נישא ב-27 בספטמבר 1877, בכנסיית סנט סייוויר בפדינגטון. סטרג' החזיק במקביל בתפקידים זוטרים ביוניברסיטי קולג' הוספיטל, בבית החולים לילדים ובבית החולים הלאומי לשיתוק ואפילפסיה, עבד כרופא בבית החולים המלכותי לנשים וילדים וכרופא עוזר ופתולוג בבית החולים רויאל פרי, והרצה על פתולוגיה בבית הספר לרפואה לנשים בלונדון — מוסד שגם אשתו לימדה בו. הוא פרסם מאמרים בנושאים נוירולוגיים במהלך שנים אלו, ומאמר על ניוון שרירים פרוגרסיבי זיכה אותו במדליית הכסף של החברה הרפואית של לונדון.
הגדרת תסמונת, 1879
בתקופה זו בלונדון, בשנת 1879, תיאר סטרג' הפרעה מולדת המערבת את המוח, העיניים והעור יחד — מצב המאופיין בכתם לידה פנים בצבע יין-פורט המלווה בכלי דם חריגים המשפיעים על המוח והעין באותו צד, שלעיתים קרובות גורמים לפרכוסים ולגלאוקומה. התמונה הקלינית שהציג באותה שנה, שנבנתה מתצפית קלינית זהירה ולא מטכניקה מעבדתית כלשהי, הפכה לבסיס למה שמוכר היום כתסמונת סטרג'-ובר (Sturge–Weber syndrome), כאשר השם השני הוסף מאוחר יותר כאשר הרופא פרדריק פארקס ובר (Frederick Parkes Weber) תרם פרטים רדיולוגיים וקליניים נוספים לאותו מצב. זו נותרה אבחנה סטנדרטית בנוירולוגיית ילדים, המזוהה עדיין בעיקר לפי התבנית שסטרג' חיבר לראשונה מקומץ מטופלים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניס, המלכה ויקטוריה ואובדן נוסף
בשנת 1880, מתוך דאגה לבריאותה המידרדרת של אשתו, העביר סטרג' את מרפאת המשפחה לניס, שבריביירה הצרפתית, שם נשאר במשך עשרים ושבע שנים והוכר כאחד הרופאים המובילים באזור. מעמדו שם היה משמעותי מספיק כדי לארגן את הסידורים הרפואיים לארבעת ביקורי האביב של המלכה ויקטוריה בסימייה (Cimiez) ולשמש כרופא אישי למלכה ולמשפחתה במהלך ביקורים אלו — עבודה שעבורה העניקה לו ויקטוריה את תואר חבר המסדר המלכותי הוויקטוריאני. הוא נבחר לעמית של הקולג' המלכותי לרופאים בשנת 1891. אך ניס הביאה גם אובדן: אמילי בובל נפטרה בשנת 1885 ונקברה שם, וסטרג' הקים את מעבדת בובל-סטרג' בקווינס קולג', לונדון, לזכרה. הוא נישא בשנית לג'וליה שריף (Julia Sherriff) בשנת 1886, ולזוג לא היו ילדים. בזמן שהותו בניס הוא גם החל להרכיב אוסף בולט של כדים יווניים — הרמז הראשון לקריירה השנייה שתגדיר את פרישתו.
כלי צור, אמפורות וחברה חדשה
סטרג' פרש מהרפואה בשנת 1907 וחזר לסאפוק, ומאותה נקודה הקדיש את עצמו לחלוטין לארכאולוגיה, כשהוא אוסף כלי צור מהתקופות הפלאוליתית והנאוליתית לצד ממצאים יווניים ואטרוסקיים באותה עין שיטתית ומשווה שהביא פעם לרשימות מקרים קליניים. אוסף כלי הצור שלו הוענק בצוואה לאומה וכיום הוא שוכן במוזיאון הבריטי; אוסף האמפורות היווניות שלו הגיע למוזיאון בטורונטו. בשנת 1908 הוא ייסד במשותף והוביל את מה שהפך ל"חברה הפרהיסטורית של מזרח אנגליה" (Prehistoric Society of East Anglia), ארגון שגדל בתוך שני עשורים לגוף בעל מעמד לאומי בארכאולוגיה הבריטית — תרומה שנייה להקמת תחום מצד אדם שכבר נתן את שמו לתסמונת רפואית.
מדוע ויליאם מכונה גאון
הגאונות של סטרג', ככל שהיא מתועדת, אינה פריצת דרך תיאורטית אחת אלא שיטת תצפית שניתנת להעברה: היכולת לאסוף קבוצה של דגימות חסרות חשיבות לכשעצמן — מטופלים עם שילוב מוזר של כתם לידה, פרכוסים ומחלות עיניים בעשור אחד, כלי אבן מסותתים בעשור הבא — ולראות את התבנית המאחדת אותם לקטגוריה קוהרנטית וניתנת לשיום לפני שמישהו אחר עשה זאת. זה בדיוק מה שקרה בשנת 1879, כאשר קומץ מקרים קליניים הפך לתסמונת שנלמדת עדיין בבתי ספר לרפואה, וזה מה שקרה שוב בסאפוק, כאשר אוסף כלי הצור של רופא בדימוס הפך לליבה המייסדת של חברה ארכאולוגית אזורית רצינית.
טיעון הנגד הכן הוא שסטרג' היה, בשתי הקריירות, יותר אספן ומסווג מאשר תיאורטיקן. הוא לא הסביר את הביולוגיה הווסקולרית הבסיסית של התסמונת הנושאת את שמו — הבנה מכניסטית זו הגיעה מאוחר יותר, מחוקרים אחרים — והארכאולוגיה שלו, מבוססת מוסדית ככל שתהיה, נבנתה על אותו דחף איסוף ולא על מתודולוגיית חפירה חדשה. עדיף להבין אותו כצופה ומארגן ממושמע במיוחד בשני תחומים לא קשורים, ולא כמחדש תיאורטי באף אחד מהם.
מורשת
סטרג' נפטר באיקלינגהאם (Icklingham), סאפוק, ב-27 במרץ 1919. תסמונת סטרג'-ובר נותרה המורשת הנראית ביותר שלו ברפואה, שעדיין מאובחנת על ידי אותה שלישייה קלינית של ממצאי עור, עין ומוח שחיבר לראשונה, בעוד שאוספי כלי הצור והממצאים שלו והחברה הארכאולוגית שסייע לייסד ממשיכים לשרת חוקרים בפרהיסטוריה הבריטית מאה שנה לאחר שהניע אותם.