וולט ויטמן: המשורר שהכיל המונים
בשנת 1855 הדפיס עיתונאי לא ידוע מברוקלין, על חשבונו, ספר דק וירוק ובו שנים-עשר שירים ללא כותרת הכתובים בשורות השונות מכל מה שהקוראים הכירו – ארוכות, גועשות, ללא חריזה וללא משקל, שוטפות את הדף כמו גלים או נשימה. על עמוד השער, במקום דיוקן מכובד של מחבר, עמד אדם עובד בחולצה בעלת צווארון פתוח וכובע רפוי, ידו על מותנו, מביט החוצה בביטחון גלוי. הספר היה "עלי עשב" (Leaves of Grass), האיש היה וולט ויטמן, והשירה האמריקאית לא חזרה להיות כשהייתה. "אני גדול", כתב, "אני מכיל המונים" – ושורה זו תיארה הן את שיריו והן את הדמוקרטיה המתרחבת והסותרת שאותה ביקש להלל.
הפייטן שיצר את עצמו
גאונותו של ויטמן לא נבעה מפריווילגיה או מהשכלה. הוא נולד ב-1819 בלונג איילנד למשפחה שחיה בדוחק, עזב את לימודיו הפורמליים בגיל אחת-עשרה ויצא לעבוד – כשוליה של מדפיס, מורה בבית ספר כפרי, נגר, ומעל לכל כעיתונאי, שערך וכתב לעיתונים בברוקלין ומחוצה לה. זו הייתה האוניברסיטה האמיתית שלו. הוא ספג את המקצבים של הדיבור האמריקאי הרגיל, את האנרגיה של הערים הצומחות, את המגוון של האנשים שנדחקו ברחובות מנהטן, והחליט ליצור שירה השווה לאומה החדשה – גולמית, כוללת וחסרת בושה.
הוא נקט בצעד הרדיקלי של זניחת המנגנון האירופי שעבר בירושה של חריזה ומשקל קצוב. במקומם הוא יצר שירה חופשית: שורות ארוכות הבנויות על חזרתיות, מקביליות, והקצב של תרגום המלך ג'יימס לתנ"ך ושל נאומים, שורות שיכלו להתרחב כדי להכיל קטלוגים של מקצועות, מקומות וגופים. זו הייתה מהפכה צורנית שתגדיר את השירה המודרנית, והיא נבעה ממשורר-מדפיס שהציב חלק ניכר מהאותיות בעצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שירת הדמוקרטיה והגוף
נושאו של ויטמן היה לא פחות מכל דבר – וכל אחד. הוא הילל את הפועל הפשוט ואת הנשיא כאחד, תוך עמידה על הכבוד והאלוהות של אנשים רגילים. הוא שר את הגוף בגלוי כפי ששר את הנשמה, כשהוא כותב על פיזיות ותשוקה בכנות שזעזעה רבים מבני זמנו; "עלי עשב" גונה כגס רוח והדבר עלה לו במשרתו הממשלתית. אך הכנות הייתה העיקר. ויטמן האמין כי לחגוג את העצמי, את הגוף ואת השוויון של כל בני האדם זו פעולה דמוקרטית עמוקה ואף רוחנית. "שירת עצמי" (Song of Myself), שירו המרכזי והגדול, הוא בו-זמנית דיוקן עצמי אינטימי וניסיון להמיס את הגבול בין המשורר לבין כל קורא שיפתח אי פעם את הספר: "כי כל אטום השייך לי שייך באותה מידה גם לך."
המלחמה שהעמיקה אותו
מלחמת האזרחים האמריקאית שינתה את ויטמן. הוא נסע לוושינגטון ובילה שנים כמתנדב בבתי חולים צבאיים, מטפל בפצועים ובגוססים משני הצדדים, כותב מכתבים הביתה עבור חיילים שלא יכלו לעשות זאת בעצמם, יושב איתם לאורך הלילה. החוויה הותירה בו חותם לצמיתות והולידה כמה מיצירותיו המרגשות ביותר, כולל הקינה על הנשיא אברהם לינקולן שנרצח, "כשלילך פרח השנה בחצר הבית" (When Lilacs Last in the Dooryard Bloom'd), והשיר הפופולרי יותר "הו רב חובל! מנהיגי!" (O Captain! My Captain!). האופטימיות הבלתי מוגבלת של השירים המוקדמים התמתנה בשל הסבל, וחזונו העמיק מכוח החזקת ידיהם של הגוססים.
הוא בילה את שארית חייו בעריכה ובהרחבה של "עלי עשב", כשהוא מתייחס אליו כאורגניזם חי אחד שאותו טיפח במהדורה אחר מהדורה עד למותו ב-1892. הספר היה, במובן אמיתי, כל חייו שנשפכו אל הדף.
מדוע זה חשוב
וולט ויטמן חשוב משום שהוא המציא את הקול של השירה האמריקאית ובכך שינה את השירה בשפה האנגלית לנצח. כמעט כל משורר שבא אחריו – מהמודרניסטים ששחררו את השירה מהמשקל ועד לדור הביט (Beats) שקראו את שורותיו הארוכות מחדש – כותב בעולם שהוא יצר. הוא הוכיח ששירה אינה צריכה להיות מהוגנת או קישוטית, שהיא יכולה להיות רחבת היקף, גופנית, דמוקרטית ופראית בשאגתה.
אך מתנתו העמוקה יותר הייתה חזון של חיבור אנושי. ויטמן האמין ששיר יכול להיות פעולת אהבה לאורך זמן, דרך שבה זר יכול להושיט יד ולגעת בקורא שטרם נולד. "זר, אם תפגוש בי בדרכך ותרצה לדבר אלי, מדוע שלא תדבר אלי?" כתב. יותר ממאה שנה לאחר מותו, הקוראים עדיין משיבים, משום שוויטמן בנה בתוך שורותיו את האמונה הרדיקלית והנדיבה שכל חיים הם עצומים, שכל אדם ראוי לשיר, ושהעצמי, כשהוא מחובק במלואו, נפתח כלפי חוץ כדי לחבק את האנושות כולה.