וולטר בלוק: הבלתי ניתן להגנה והבלתי מתחרט
בשנת 1976 פרסם ספר הטוען כי הסרסור, הסוחט, בעל הבית המזניח והמלווה בריבית הם גיבורי השוק, שזכו לביקורת שלא בצדק. הספר Defending the Undefendable תורגם מאז לעשר שפות. הוא גם קבע את מתווה הפעולה לקריירה המתקרבת כעת לחמישים שנה: לאתר את העמדה שכולם מוצאים בלתי נסבלת, להוכיח כי האקסיומות הליברטריאניות מחייבות אותה, ולסרב לסגת כאשר מגיעות הצעות הגינוי. והן הגיעו יותר מפעם אחת.
ברוקלין, ונבחרת מסלול עם ברני סנדרס
בלוק נולד ב-21 באוגוסט 1941 בברוקלין, ניו יורק, לאברהם בלוק, רואה חשבון מוסמך, ולרות בלוק, עוזרת משפטית – שניהם ליברלים מוצהרים. הוא למד בתיכון ג'יימס מדיסון בברוקלין, שבו רץ ברני סנדרס בנבחרת הריצה שלו. הוא מגדיר את עצמו כ"אתאיסט אדוק". הוא מחזיק באזרחות אמריקאית וקנדית כאחד.
לפי עדותו שלו, הוא היה קומוניסט לאורך שנות ה-50 ועד שנות ה-60. עובדה ביוגרפית זו חשובה, כיוון שחייו האינטלקטואליים של בלוק מאורגנים סביב המרה אחת והסירוב שלאחר מכן לבצע כל המרה שנייה.
ראנד, רות'בארד, והתפנית
שלושה דברים הניעו אותו. הוא השתתף בהרצאה של איין ראנד (Ayn Rand) כסטודנט לתואר ראשון. הוא קרא את מרד הנפילים (Atlas Shrugged) ואת Economics in One Lesson של הנרי הזליט (Henry Hazlitt), האחרון מומלץ על ידי נתניאל ברנדן (Nathaniel Branden). והוא פגש את מארי רות'בארד (Murray Rothbard), שאותו הוא מחשיב כמשפיע המכריע עליו.
היחסים שלו עם ראנד הם באופן טיפוסי לא סנטימנטליים: הוא נותר "מעריץ גדול", מכנה את מרד הנפילים "הרומן הטוב ביותר שנכתב אי פעם", ובמקביל מבטל את האובייקטיביזם כ"כתית". הוא קיבל תואר ראשון בפילוסופיה ממכללת ברוקלין בשנת 1964 ותואר דוקטור בכלכלה מאוניברסיטת קולומביה בשנת 1972, שם כתב את עבודת הדוקטורט שלו על בקרת שכר דירה תחת גארי בקר (Gary Becker) – חתן פרס נובל מהאסכולה השיקגואית שהנחה סטודנט שעתיד היה לבלות את חייו במחנה האוסטרי.
הקריירה
הוא כיהן ככלכלן בכיר במכון פרייזר (Fraser Institute) בין השנים 1979 עד 1991, ולימד באוניברסיטת מרכז ארקנסו, מכללת הולי קרוס באינדיאנה, מכללת ברוך ורוטגרס. הוא היה עמית בכיר במכון לודוויג פון מיזס (Ludwig von Mises Institute) משנת 2000 עד 2024. הוא מחזיק בקתדרת הרולד אי. וירת' (Harold E. Wirth) לכלכלה באוניברסיטת לויולה בניו אורלינס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התפוקה שלו עצומה: מעל 500 מאמרים שעברו ביקורת עמיתים עד שנת 2017, בכתבי עת כמו Journal of Libertarian Studies, Quarterly Journal of Austrian Economics, Review of Austrian Economics, American Journal of Economics and Sociology ו-Psychology Today, בתוספת כשני תריסר ספרים. ג'ון סטוסל (John Stossel) ייחס לעבודתו של בלוק את ההבנה שכלכלה "מאירה את מה שהשכל הישר מתעלם ממנו."
השיטה, ולאן היא מובילה
הטכניקה של בלוק היא דדוקטיבית. הוא לוקח את עקרון אי-התוקפנות הליברטריאני כאקסיומה ועוקב אחריו לכל מקום שאליו הוא מוביל, ומתייחס למסקנה דוחה כאל עדות לקשיחות הטיעון ולא לכשלונו.
לפיכך: הוא מגן על התוקף התאורטי של חוזי עבדות מרצון, בטענה שזה מחזק את העקביות הפנימית של המסגרת, ומתעקש שהזוועה המוסרית של העבדות נובעת מכפייה ולא מעבודה לא נעימה. הוא גורס כי בעלי רכוש פרטי רשאים להדיר לקוחות – "איש אינו מחויב להתרועע עם אנשים בניגוד לרצונו" – ושלרשת וולוורת' (Woolworth's) הייתה זכות חוקית להפריד את דלפקי האוכל שלה. הוא מתייחס להטרדה מינית במקום העבודה בין מבוגרים במפעל פרטי כאל "עסקה כוללת" המקובלת במשתמע עם העבודה, ולכן היא וולונטרית. הוא מייחס את למעלה מ-35,000 מקרי המוות השנתיים בכבישי אמריקה לניהול כושל של הממשלה ולא להתנהגות הנהגים, תוך ציטוט של תיעוד הבטיחות בחניונים פרטיים וקניונים. הוא מבדיל בין גירוש עובר לבין הריגתו, ומתיר הפלה לפני שלב החיוניות ונטישת משמורת. הוא שולל את הרעיון שעקרון אי-התוקפנות חל על בעלי חיים, מה שמותיר לבעלים חופש להרוג או לענות אותם בהיעדר חוזה. הוא מציע "חזקה שכל עובדי הממשלה אשמים בפשע נגד האנושות", עם פיצויים וגמול באמצעות "משפטי נירנברג" ליברטריאניים – תוך פטור של דמויות כמו רון פול (Ron Paul). וב"סייג בלוקיאני" (Blockean Proviso), שנקרא על ידי סטפן קינסלה (Stephan Kinsella), הוא טוען שבעלים אינו יכול לתבוע חור קרקע פנימי שאינו בבעלות איש אם הרכוש שמסביב מונע מאחרים גישה.
הגינויים
בשנת 2008, בהרצאה בלויולה על "עוולות בפוליטיקה ובכלכלה של צדק חברתי", אמר בלוק ש"שחורים ונשים" מרוויחים פחות כי הם "פחות פרודוקטיביים". כשנלחץ בנושא פערי השכר הגזעיים, הוא ציטט את הספר עקומת הפעמון (The Bell Curve) במקום עוולות היסטוריות ואפליה.
שבעה עשר חברי סגל דרשו לגנותו על מה שכינו "התקפותיו הפומביות החוזרות ונשנות... על זכויות האזרח של כולם". נשיא האוניברסיטה, הכומר קווין ויילדס (Kevin Wildes), כינה בפומבי את טיעוניו "כוזבים". המחלקה לכלכלה והחברה על שם אדם סמית' גינו יחד את ההערות כ"חסרות רגישות גזעית" ו"שגויות", וציינו כי "פער שכר ניכר נותר" גם לאחר התאמה לגורמי פריון. תגובתו של בלוק הייתה לציין שהוא רואה ברגישות את האויב של החקירה האינטלקטואלית והאמת.
בשנת 2014 דיווח ה-ניו יורק טיימס (New York Times) כי בלוק הציע שחיי היומיום תחת העבדות היו "לא כל כך נוראים – אתה קוטף כותנה ושר שירים", ושהוא הגן על זכותה של וולוורת' להפרדה גזעית. הוא האשים את העיתון בדיבה על הוצאת דברים מהקשרם, והבהיר שהוא מחשיב את העבדות כ"מושחתת ומפלצתית" כי היא כפויה, לא כי העבודה לא נעימה. ה-טיימס הוסיף לאחר מכן הערת עורך המתעדת שבלוק מתנגד לעבדות כי היא אינה מרצון ומאמין שיש לשלם פיצויים.
העמדה האפלה ביותר מבין עמדותיו שפורסמו מופיעה ב-Libertarianism vs Objectivism, שם הוא טוען שילד בן ארבע יכול להסכים מבחינה חוקית ליחסי מין עם מבוגר אם ההורה קיבל תשלום הנחוץ להישרדות הילד – ומציג את סירוב ההורה לתשלום כזה כהתעללות בעצמו.
מדוע וולטר מכונה גאון
האיכות המוצעת היא עקביות דדוקטיבית, הנרדפת מעבר לנקודה שבה כמעט כולם עוצרים. רוב ההוגים הפועלים מתוך אקסיומה מתייחסים להשלכות מפלצתיות כאל רדוקציו – עדות לכך שהאקסיומה זקוקה לסייגים. בלוק מתייחס אליהן כאל מבחני עצבים, ומגיניו רואים בכך אומץ אינטלקטואלי: הסירוב לתת לעלות חברתית לערוך שרשרת לוגית. בשילוב עם פריון אמיתי – מעל 500 מאמרים שעברו ביקורת עמיתים, שני תריסר ספרים, קתדרה ממומנת, ספר בעשר שפות – זה מייצר מקרה סביר למוח קפדני באופן חריג.
טיעון הנגד חזק יותר. איש בתיעוד אינו מכנה את בלוק גאון; למילה אין כאן מקור. עקביות אינה תובנה – מערכת שמייצרת מסקנות כמו הטיעון על בן הארבע או הציטוט מ-עקומת הפעמון נקראת באופן טבעי יותר כעדות לכך שהנחות היסוד שגויות מאשר כעדות לכך שהוגה הדעות חסר פחד. המחלקה לכלכלה באוניברסיטה שלו, בעלת סמכות מקצועית לשפוט, כינתה את טענתו האמפירית המרכזית שגויה וציינה שהוא התעלם מהנתונים בפועל על פער השכר השיורי. נשיאו כינה את הסקת המסקנות שלו כוזבת. נפח אינו עומק: 500 מאמרים בכתבי עת המזוהים במידה רבה עם תנועה מודדים פריון, לא השפעה מחוץ לאוהל. והשורה המצוטטת ביותר שלו – שרגישות היא האויב של האמת – היא עמדה רטורית ולא טיעון. התיאור הכנה הוא פולמוסן פורה וחסר פחד שהתכונה המגדירה אותו היא שלא יפסיק, וזו אינה אותה תכונה כמו להיות צודק.
מורשת
Defending the Undefendable נותר הספר שבשלו הוא נקרא, והוא נותר שימושי באמת כמבחן מאמץ – ספר שמאלץ את הקורא לאתר בדיוק היכן העקרונות שלו נעצרים. האם זו תרומה לכלכלה או לפרובוקציה היא השאלה שחמשת העשורים האחרונים לא הכריעו, ובלוק, הרואה באי-הנוחות את העניין כולו, מעולם לא הראה ולו שמץ של עניין להכריע בה.