ואלרי לאונטייב: פאייטים כנגד האפור
עיתונאים אמריקאים שצפו בהופעותיו פנו להשוואה היחידה שהייתה זמינה וכינו אותו מיק ג'אגר (Mick Jagger) הסובייטי. פקידי תרבות סובייטים, שצפו באותו מופע, היו מרוצים הרבה פחות: אדם לבוש פאייטים ומגפי פלטפורמה, תלבושות שעיצב בעצמו, הנע בדרכים שתעשיית הבידור הממשלתית לא התירה קודם לכן. ואלרי לאונטייב בילה את שנות ה-80 ככוכב הפופ הבולט ביותר בברית המועצות, והנראות הייתה כל העניין.
בנו של הווטרינר לאיילים
הוא נולד בשם ואלרי יקובלביץ' לאונטייב ב-19 במרץ 1949 באוסט-אוסה (Ust-Usa), שבקומי (Komi ASSR), יישוב עמוק בצפון הרחוק של רוסיה. אביו, יקוב סטפנוביץ' לאונטייב, היה וטרינר שהתמחה באיילים – פרט שממקם את המשפחה במדויק: זה היה הפריפריה הארקטית של ברית המועצות, רחוק ככל האפשר מבימת מוסקבה שבה יכולה להתחיל ילדות סובייטית. ב-1961 עברה המשפחה דרומה ליוריובץ (Yuryevets) שבמחוז איוואנובו. בבית הספר הוא עשה הכל – ציור, ריקוד, משחק, מקהלה – שזו הביוגרפיה הסטנדרטית של ילד עם יותר אנרגיה מאפיקים לפרוק אותה.
ארבע עבודות וקורס כרייה
מה שבא לאחר מכן לא היה עלייה של ילד פלא. לאונטייב עבד כפועל מפעל, דוור, חשמלאי וחייט. הוא נרשם לשיעורי ערב בכרייה בבורקוטה (Vorkuta) וויתר לאחר שלוש שנים. לחייטות יש משקל רב יותר ממה שנראה לעין: האיש שיהיה ידוע מאוחר יותר בזכות תלבושות שאף אחד אחר על הבמה הסובייטית לא היה לובש, הוכשר למעשה לגזירת בדים.
המוזיקה הוציאה אותו החוצה דרך מעגל התחרויות, הסולם היחיד שהיה זמין בתרבות המנוהלת מרכזית. הוא זכה בתחרות אזורית, "Pesnya-71", בשנת 1971, ובשנה שלאחר מכן ניצח בפסטיבל "אנו מחפשים כישרונות" בסיקטיווקאר (Syktyvkar), מה שקנה לו מקום הכשרה במוסקבה אצל הזמר גאורגי וינוגרדוב – קורס אותו לא סיים. הקונצרט הראשון שלו היה ב-9 באפריל 1972, בבורקוטה.
אקו, וההתמחות הארוכה
הוא בילה את שאר העשור בהרכבים: "החולמים" (Dreamers) משנת 1974, ואז "אקו" (Echo) מ-1975 עד 1978, הלהקה בניהולה של המוזיקאית לודמילה איסקובץ' (Lyudmila Isakovich), איתה הוא שותף מאז 1972 ואיתה נישא בסופו של דבר בארצות הברית בשנת 1998. ב-1978 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו במוסקבה בהיכל הקונצרטים אוקטובר. באוגוסט 1979 הוא זכה בתחרות השירים הסוציאליסטית הכל-איחוד ביאלטה, וב-7 ביוני 1980 הוא קטף את פרס פסטיבל "אורפיאוס הזהב" הבינלאומי בבולגריה – כשזכה, לצד הפרס הראשי, בפרס מיוחד לעיצוב תלבושות. הוא היה בן שלושים ואחת, והוא עבד על זה במשך שמונה שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דלטאפלן
השיר שקיבע את מעמדו הגיע ב-1983. "דלטאפלן" (Deltaplan) – דאון התלייה – נכתב על ידי אדוארד ארטמייב, והוא תפס מיד את משבצת "שיר השנה" הסובייטי. זהו תקליט מוזר שבעזרתו בנה קריירה: מרקיע, סינתטי, קל משקל במעט, שיר על טיסה ששוחרר לתרבות שלא הייתה רגילה לכך. באותה שנה יצא אלבומו הראשון, מוזה (Muza).
הוא עבד עם המלחין הלטבי ריימונד פאולס (Raymonds Pauls), כותב שירי הפופ המתוחכם ביותר במסלול הסובייטי, וצבר את הסטנדרטים שקהל רוסי עדיין מצפה לו – "אוגוסטין", "קזנובה", ותוכניות הקונצרטים והאלבומים שבאו בעקבותיהם, ביניהם התעוררות וירח מלא. בין סוף שנות ה-80 לשנות ה-90 הוא הוציא ארבעה עשר אלבומי אולפן, שניים מהם הוקלטו בארצות הברית. ב-1991, כשהמדינה בה התפרסם התפרקה, טקס פרסי המוזיקה העולמית הכתיר אותו כאמן הנמכר ביותר בברית המועצות.
בעיית התלבושות
הבעיה של לאונטייב, והשיטה שלו, הייתה שהוא התעקש שיסתכלו עליו. לבידור הסובייטי הייתה דקדוק חזותי קבוע – החליפה, מעמד המיקרופון, הנייחות המכובדת – והוא שבר את הכל, עם פאייטים, פלטפורמות, צבעים אגרסיביים וכוריאוגרפיה, בתלבושות שהוא יצר או עיצב בעצמו. פקידים הביעו חוסר שביעות רצון, לפעמים יותר מחוסר שביעות רצון. הוא לא מיתן את עצמו.
ההצטיינויות הגיעו בכל זאת, כי נתוני הקהל הפכו אותו לבלתי אפשרי להדרה: אמן כבוד של אוקראינה ב-1987, אמן העם של רוסיה ב-9 במרץ 1996, עיטור "עבור שירות למולדת" בשנת 2005. הוא הופיע גם במספר סרטים.
ב-19 במרץ 2024, יום הולדתו ה-75, הוא הודיע שהוא פורש, וסירב לערוך את מסע הפרידה המקובל. הוא הופיע באופן סלקטיבי מאז, כולל בפסטיבל "הגל החדש" (New Wave) בקאזאן ב-2025 וב-2026. הוא ואיסקובץ', שאין להם ילדים, מחזיקים בתים במיאמי וברוסיה, ולדבריהם מבלים כשלושה וחצי חודשים בשנה באותו מקום.
למה ואלרי נקרא גאון
מה שלאונטייב מחזיק, זה לא אינטלקט, והטענה צריכה להיות מוכוונת למה שהיא באמת: אומנות במה, מסוג שלם בצורה יוצאת דופן. הוא לא בעיקרו קול גדול – בפופ הסובייטי היו קולות – והוא לא מלחין; השירים שהפכו אותו למי שהוא נכתבו על ידי ארטמייב, פאולס ואחרים. מה שיש לו זו היכולת לבנות ולקיים הופעה טוטאלית, ולעשות זאת בתוך מערכת שלא הציעה מודלים לכך. הוא עיצב את הבגדים. הוא בנה את הכוריאוגרפיה לתוך השירה ולא מסביב לה. הוא יצר דמות – תיאטרלית, דו-משמעית, מוגזמת במכוון – והחזיק בה בעקביות לאורך ארבעה עשורים ושינוי של מדינה.
המיומנות הספציפית היא פיזית והיא אמיתית: שירה בקול מלא תוך כדי תנועה מתמדת, שרוב מבצעי הפופ מנהלים רק על ידי הנעת שפתיים, ועושים זאת עם שפת גוף שהיה צריך להמציא מאפס מכיוון שהבידור הסובייטי לא סיפק כזו. העובדה שהוא עשה זאת נגד חוסר שביעות רצון רשמית, וניצח, היא המהות של הטענה. העיתונות האמריקאית פנתה לג'אגר כי לא הייתה קיימת השוואה רוסית; היעדר ההשוואה הזה הוא הטיעון.
מקרה הנגד הוא פשוט ושווה לומר אותו בבירור. הוא לא יצר שום צורה מוזיקלית, כתב מעט מחומריו שלו, והפרופיל הבינלאומי שלו מעולם לא התקרב למבצעים המערביים איתם נמדד. חלק גדול מהשפעתו נבע ממחסור – בתרבות של מונופול, הדמות הראוותנית היחידה הופכת לעצומה כברירת מחדל, ולאונטייב במערב היה הופך לאחד מבין עשרות מבצעי גלאם. הוא מעולם לא כונה גאון על ידי מבקרים רציניים כמו על ידי קהל שלא היה לו דבר דומה לו. מה שהוא באמת עשה זה להרחיב, בכוח העצבים, את הטווח של מה שמבצע סובייטי הורשה להיות על הבמה.
מורשת
התקליטים של לאונטייב נשארים ברוטציה קבועה ברחבי ברית המועצות לשעבר, ו"דלטאפלן" האריך ימים יותר מהמדינה ששידרה אותו לראשונה. המורשת הגדולה שלו היא הרשאה: הוא הוכיח שמבצע במה סובייטי יכול להיות ראוותני, דו-משמעי מינית ופרוע מבחינה חזותית מבלי להימחק, וכל אקט פופ רוסי שהגיע מאז בתלבושות ולא בחליפה פועל על קרקע שהוא פינה.