ואלרי ז'יסקר ד'אסטן: המתכנן של אירופה המודרנית
בנובמבר 1975 התכנסו מנהיגי הכלכלות התעשייתיות הגדולות בעולם בטירת רמבויֶה (Château de Rambouillet), מדרום-מערב לפריז, בהזמנתו של נשיא צרפתי בן ארבעים ותשע, שכהונתו נמשכה בקושי שמונה-עשר חודשים. פגישה זו הפכה ל-G7. בתוך ארבע שנים סייע אותו אדם להקים את המועצה האירופית ואת המערכת המוניטרית האירופית. ארבע שנים לאחר מכן הוא כבר לא היה בתפקיד, לאחר שהופל בחלקו בשל פרשת יהלומים שקיבל מדיקטטור אפריקאי – שערורייה כה אבסורדית, שהוא הודה מאוחר יותר כי "זלזל בעוצמת הלעג".
קובלנץ, ההתנגדות וה"גראנד אקול"
ואלרי ז'יסקר ד'אסטן נולד ב-2 בפברואר 1926 בקובלנץ, גרמניה, שם התגוררה משפחתו במהלך הכיבוש הצרפתי של חבל הריין. הוא הגיע מהשכבות הגבוהות של הבורגנות הצרפתית, ומעולם לא ניסה להסתיר זאת; שם המשפחה בעל הצליל האריסטוקרטי היה חלק מהחבילה שיריביו השתמשו נגדו במשך שלושה עשורים.
הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן עבר בשני המוסדות המאשרים את החברות באליטה השלטונית הצרפתית: האקול פוליטקניק (École Polytechnique), ולאחר מכן האקול נסיונל ד'אדמיניסטרסיון (École nationale d'administration) בין השנים 1949 ו-1951. זהו הייחוס החינוכי המרשים ביותר שקיים בצרפת, והוא עיצב את כל מה שעשה לאחר מכן. הוא חשב על ממשל כפי שמהנדס חושב על מערכת.
שר האוצר
הוא נבחר לאספה הלאומית מטעם מחוז פוי-דה-דום (Puy-de-Dôme) ב-1956, בהיותו בן שלושים. הוא כיהן כשר האוצר תחת שארל דה גול (Charles de Gaulle) מ-1962 עד 1966, ושוב תחת ז'ורז' פומפידו (Georges Pompidou) מ-1969 עד 1974 – עשור במוקד המדיניות הכלכלית הצרפתית לפני שהגיע לגיל חמישים.
בתפקיד זה הוא טבע את הביטוי שבזכותו כלכלנים עדיין מצטטים אותו: "הפריווילגיה המופרזת" שמהן נהנית ארצות הברית בזכות הדומיננטיות של הדולר במסחר הבינלאומי. זה היה ניסוח מדויק ומעט חריף של אסימטריה מבנית שאף אחד לא הגדיר היטב עד אז, והוא נכנס לאוצר המילים הקבוע של הפיננסים הבינלאומיים. מעט מאוד פוליטיקאים תורמים מונח מקצועי לתחום דעת.
1974: מודרניזציה של צרפת
הוא ניצח בבחירות לנשיאות במאי 1974, בהיותו בן ארבעים ושמונה, כשזכה ב-50.8 אחוזים מול פרנסואה מיטראן (François Mitterrand). זה היה ניצחון דחוק, אך הוא משל כאילו המנדט שקיבל היה גורף.
הרפורמות החברתיות הגיעו במהירות והיו בעלות אופי מהפכני של ממש. ממשלתו הורידה את גיל ההצבעה מעשרים ואחת לשמונה-עשרה. היא חוקקה את הגירושין בהסכמה הדדית. החשוב מכל, ב-1975 היא ביטלה את ההפללה של הפלות באמצעות חוק שהובילה שרת הבריאות שלו סימון וייל (Simone Veil) – הרפורמה שזכורה עד היום בצרפת כגולת הכותרת של כהונתו. הוא הקים משרד לענייני נשים. הוא תמך בבניית רשת רכבות ה-TGV המהירות ובהרחבה המסיבית של האנרגיה הגרעינית הצרפתית, שתי החלטות שתוצאותיהן עדיין מגדירות את התשתית הצרפתית חמישים שנה לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא גם עבד, לעיתים במבוכה, על תיאטרון הנגישות, ופרסם ברבים הזמנות למפני אשפה לארוחת בוקר בארמון האליזה. המחות הללו זכו ללעג; הרפורמות לא.
הכלכלה הייתה מאתגרת יותר. משבר הנפט של 1973 הגיע רגע לפניו, והמיתון שבא בעקבותיו העיב על תקופת כהונתו. תחת ראש הממשלה רמון באר (Raymond Barre) פנתה ממשלתו למדיניות צנע, שלא החזירה את הצמיחה במהירות ולא קנתה לו אהדה בקרב הבוחרים.
אירופה עם הלמוט שמידט
עבודתו העמידה ביותר של ז'יסקר הייתה במישור היבשתי. השותפות שלו עם קנצלר מערב גרמניה הלמוט שמידט (Helmut Schmidt) – שני מנהיגים בעלי אוריינות כלכלית שנתנו אמון זה בזה וחלקו השקפה דומה – הפכה למנוע של האינטגרציה האירופית בשנות ה-70. יחד הם כינסו את פסגת ה-G7 הראשונה ברמבויֶה ב-1975, סייעו בהקמת המועצה האירופית כגוף שבו ראשי ממשלות מקבלים החלטות בפועל, ובנו את המערכת המוניטרית האירופית, שקבעה את הדפוס לשיתוף פעולה מוניטרי אירופי עתידי.
זהו החלק במורשתו שהזדקן בצורה הטובה ביותר. המוסדות שהוא סייע לתכנן הם עדיין המוסדות שאירופה משתמשת בהם.
היהלומים
בשנת 1979 חשף השבועון הסאטירי לה קנאר אנשנה (Le Canard Enchaîné) כי ז'יסקר קיבל יהלומים מז'אן-בדל בוקאסה (Jean-Bédel Bokassa), הדיקטטור של הרפובליקה המרכז-אפריקאית. זו לא הייתה שערוריית השחיתות הגדולה ביותר בהיסטוריה הצרפתית, אך היא הייתה המשעשעת ביותר, והיא הרסה אותו. נשיא שכל סמכותו נשענה על רציונליות, כשירות ונימוסים הפך פתאום לבדיחה בכל קריקטורה בצרפת. עורך העיתון אריק אמפטז (Erik Emptaz) נזכר בגרסתו של ז'יסקר למה שקרה לו: "זלזלתי בעוצמת הלעג".
מיטראן הביס אותו ב-1981; ז'יסקר זכה ב-48.2 אחוזים. הוא היה בן חמישים וחמש, והוא עתיד היה לחיות עוד שלושים ותשע שנים.
החיים הארוכים שאחרי
הוא חזר לפוליטיקה נבחרת, כיהן בפרלמנט האירופי, וב-2002 מונה לנשיא הוועידה לעתיד אירופה, הגוף שהופקד על ניסוח חוקה לאיחוד האירופי. הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie française) בשנת 2003. הוא המשיך לכתוב בהתמדה – כולל רומן רומנטי בגיל שמונים ושלוש. הוא תיאר את עצמו, ללא מבוכה, כרודף נשים; בשנת 2020 האשימה אותו העיתונאית הגרמנייה אן-קתרין שטראקה (Ann-Kathrin Stracke) בכך שנגע בה שלא כהלכה במהלך ראיון שנערך ב-2018.
הוא מת ב-2 בדצמבר 2020, בגיל תשעים וארבע, מסיבוכי קורונה לאחר שאושפז עם קשיי נשימה. הוא היה הנשיא לשעבר בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר בהיסטוריה הצרפתית.
מדוע ואלרי נחשב לגאון
מבין נשיאי צרפת המודרניים, לז'יסקר יש את הטענה החזקה ביותר למצוינות אינטלקטואלית אמיתית, ובאופן יוצא דופן, הטענה נשענת על עבודה מתועדת ולא על מוניטין. הוא היה תוצר של הפוליטקניק וה-ENA בתקופת השיא של הסלקטיביות שלהם, והוא השתמש בהכשרה הזו כפי שהיה אמור להשתמש בה: כדי לראות את המבנה של בעיה לפני הפוליטיקה שלה. "פריווילגיה מופרזת" הוא מושג שלו, והעובדה שכלכלנים עדיין משתמשים בביטוי שישים שנה לאחר מכן היא עדות למוח אנליטי, לא רטורי. באופן מהותי יותר, שלושה מהמוסדות המארגנים את העולם המערבי – ה-G7, המועצה האירופית, המערכת המוניטרית האירופית – נושאים את חותם התכנון שלו. לא משנה מה חושבים על מוסדות אלו, הגייתם ובנייתם בתוך פחות מחמש שנים הם אדריכלות ברמה גבוהה.
טענת הנגד ברורה באותה מידה והוא מעולם לא השתחרר ממנה. הכישרון האנליטי שלו לא התרחב ליכולת לקרוא את ציבור הבוחרים שלו: הוא נתפס באופן נרחב כמרוחק ואריסטוקרטי, וניסיונותיו לתקן תפיסה זו – ארוחות הבוקר, החוסר-פורמליות הנראית לעין – נתפסו כהתנשאות. הניהול הכלכלי שלו תחת באר לא סיים את המילון ולא שכנע איש, והוא הפסיד ב-1981 ליריב שכבר הביס בעבר. יהלומי בוקאסה לא היו רק שערורייה אלא אבסורד עצמי של אדם שהיה אמור לראות בדיוק כיצד זה ייראה. והפרויקט הגדול האחרון שלו, החוקה האירופית שניסח, הוכח כנידון לכישלון. גאונות, כאן, פירושה משהו ספציפי ומוגבל: תכנון מוסדי מהדרגה הראשונה, מחובר לשיקול דעת פוליטי שהיה לעיתים קרובות דל.
מורשת
ז'יסקר עשה מודרניזציה לצרפת בצורה יסודית יותר מכל נשיא אחר שבין דה גול למיטראן, והוא עשה זאת בשבע שנים: הפלות חוקיות, זכות בחירה מגיל שמונה-עשרה, גירושין בהסכמה, ה-TGV, רשת החשמל הגרעינית. לאחר מכן הוא הקדיש ארבעה עשורים נוספים לאירופה, והצורה של האיחוד האירופי כיום היא שלו יותר משל כמעט כל אדם אחר. הוא היה, בהסכמה כללית, קל יותר להערצה מאשר לחיבוב – והמוסדות שבנה שרדו כל בדיחה שסופרה על חשבונו.