ואלרי לארבו: החובב העשיר שהביא את ג'ויס לצרפת
ואלרי לארבו (Valery Larbaud) קרא לספרו הראשון Poèmes par un riche amateur – "שירים מאת חובב עשיר" – בדיחה שהייתה גם, באופן מטריד, האמת המילולית. הוא ירש הון ממעיינות המים המינרליים וישי סן-יור, מה שאומר שהוא מעולם לא היה צריך לכתוב בשביל כסף ולעיתים רחוקות היה צריך לכתוב לפי לוח זמנים של מישהו מלבד שלו. הוא ניצל את החופש הזה היטב: חציית אירופה באוניית פאר ובאוריינט אקספרס, שליטה בשש שפות, וארגון עצמאי של הצגת ג'יימס ג'ויס לקוראים צרפתים – הפעולה שעבורה ההיסטוריה הספרותית זוכרת אותו בצורה הטובה ביותר, למרות שהפרוזה שלו, שקטה ומוזרה יותר מזו של ג'ויס, תובעת תשומת לב משל עצמה.
בן יחיד לכסף של מים מינרליים
לארבו נולד ב-29 באוגוסט 1881, בווישי, במחוז אלייה שבצרפת, בן יחיד לרוקח ניקולא לארבו ואיזבל בורו דה אטיבו. אביו החזיק במעיינות שסיפקו את מי וישי סן-יור, עסק שיצר את ההון שמימן את כל חייו הבוגרים של לארבו, אך אביו מת כשואלרי היה רק בן שמונה, מה שהשאיר אותו לגדול אצל אמו ודודתו. הוא למד בפנימייה בסנט-בארב-דה-שאן בפונטנה-או-רוז, חוויה של התבגרות מוסדית שאותה המיר מאוחר יותר ישירות לרומן שלו מ-1911 Fermina Márquez, שעדיין נחשב, בהערכה אחת, כ"קלאסיקה משנית של הספרות הצרפתית". העושר שירש אפשר לו לטפח מוניטין מוקדם כדנדי – ביקור באתרי נופש אירופיים, נסיעה ברכבות יוקרה, והתייחסות לנסיעות קוסמופוליטיות כאל אורח חיים וחומר ספרותי הרבה לפני שזה הפך למקובל מודרניסטי.
א. או. ברנבוט והמיליונר המומצא
היצירה הבדיונית המתמשכת ביותר של לארבו הייתה א. או. ברנבוט, מיליונר משורר דרום אמריקאי בדיוני שדרכו יכול היה לארבו לבחון, ממרחק יודע, את השילוב המדויק של עושר, חוסר שורשים ורעב אסתטי שהגדירו את חייו שלו. א. או. ברנבוט (1913), שהוצג כרשומות יומן של הדמות משולבות בשירה, אפשר ללארבו להמחיש את העמימות המוסרית של פריבילגיה מורשת מבלי לוותר על הפריבילגיה עצמה – מחקר דמויות מתוחכם הבנוי על מעורבות עצמית אירונית. הוא חזר לילדות שוב ב-Enfantines (1918), קבוצה של הרהורים אוטוביוגרפיים, ומאוחר יותר, ב-Amants, heureux amants (1923), התנסה ישירות בטכניקת המונולוג הפנימי שג'ויס היה חלוץ בה – הוכחה לכך שהמעורבות של לארבו בחידושים של הסופר האירי לא הייתה רק כמתווך אלא כסופר עובד שספג את אותן טכניקות לתוך הפרוזה הצרפתית שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האיש שהכניס את יוליסס לצרפתית
הפעולה המשמעותית ביותר של לארבו לא הייתה רומן אלא פעולה של חסות ספרותית. דובר שש שפות כולל אנגלית, איטלקית וספרדית, הוא מיקם את עצמו כגשר מכריע בין הספרות הצרפתית לעולמות הספרותיים דוברי האנגלית והספרדית, פרסם שני כרכים של ביקורת על ספרות אנגלית וצרפתית ותרגם דמויות כולל סר תומאס בראון, סמואל באטלר ווולט ויטמן. תרומתו המגדירה הגיעה כאשר דגל ב-יוליסס של ג'יימס ג'ויס בפני קהל צרפתי ופיקח אישית על התרגום הצרפתי של אוגוסט מורל לרומן בין 1924 ל-1929 – המהדורה שהובילה את יצירתו הקשה ביותר של ג'ויס לזרם המרכזי של הספרות הצרפתית ברגע שבו המוניטין שלה במקומות אחרים עדיין היה שנוי במחלוקת על ידי אישומים בגסות וצנזורה. ללא התמיכה והפיקוח העריכתי של לארבו, הדריסת רגל של ג'ויס בספרות הצרפתית הייתה ככל הנראה איטית ורעועה יותר.
סלון במרכז הספרות הצרפתית המודרנית
ביתו של לארבו בווישי הפך לנקודת מפגש ספרותית, מארח דמויות כולל אנדרה ז'יד, שארל-לואי פיליפ ולאון-פול פארג – מעגל שהציב אותו במרכז הבלתי רשמי של רשת מודרניסטית צרפתית גם כשהוא בילה חלק גדול מחייו בנסיעות במקום להתיישב בממסד הספרותי הפריזאי שרוב בני דורו היו תלויים בו. השילוב הזה של עושר עצמאי ושליטה בינלאומית העניק לו נקודת תצפית שרוב הסופרים הצרפתים של התקופה חסרו: הוא יכול היה להעריך ספרות זרה בתנאים שלה ולא דרך המסנן של ועדות תרגום ושומרי סף של הוצאות לאור, ושיקול דעתו הביקורתי לגבי אילו סופרים זרים חשובים התברר כנבואי בצורה יוצאת דופן.
מחלה והון מצומצם
בשנת 1935 סבל לארבו משבץ שהותיר אותו עם המיפלגיה ואפאזיה – שיתוק חלקי ואובדן עמוק של יכולת שפה, סבל אכזרי במיוחד עבור אדם שכל זהותו נבנתה על שליטה בשש לשונות. מצבו הכלכלי, שפעם נראה בלתי מוגבל, הידרדר מספיק בשנותיו המאוחרות עד שנאלץ למכור רכוש, והכואב מכל, את ספרייתו האישית של כחמישה עשר אלף ספרים. למרות המחלה, צרפת הכירה בגוף עבודתו ב-1952 עם הפרס הלאומי הגדול לספרות, שהוענק בזמן שהיה עדיין בחיים אך במידה רבה לא מסוגל לכתוב. הוא מת בווישי, עיר הולדתו, ב-2 בפברואר 1957.
מדוע ואלרי מכונה גאון
הגרסה החזקה ביותר של הטענה אינה נוגעת למקוריות אינטלקטואלית גולמית בפרוזה שלו – מוכשרת ומוערכת ככל ש-Fermina Márquez ומחזור ברנבוט הם, הם לא נכנסו לשורה הראשונה של הספרות העולמית כפי שעשתה היצירה שלארבו דגל בה עבור אחרים. הטענה נשענת במקום זאת על כישרון ביקורתי ולשוני נדיר בצורה יוצאת דופן: היכולת לקרוא בשש שפות בתחכום אמיתי, לזהות את יוליסס כציון דרך לפני שהתרבות הספרותית הצרפתית בכללותה הייתה מוכנה לקבל אותו, ולהוביל את התרגום שלו לידי קיום עם הטיפול העריכתי של מי שהבין בדיוק מה מונח על כף המאזניים מבחינה מבנית במקור. זוהי צורה ספציפית ובלתי מוערכת של גאונות – אוצרותית ולשונית ולא יצירתית גרידא – אותה מיומנות שאפשרה לו לספוג את טכניקת המונולוג הפנימי של ג'ויס לתוך הפרוזה שלו ב-Amants, heureux amants במקום פשוט להעריץ אותה מבחוץ. מקרה הנגד הכנה הוא שהפרוזה של לארבו עצמו, בעודו מכובד, היא משנית ליד זו של ג'ויס, ושהתהילה שלו כיום נשענת באופן לא פרופורציונלי על היותו מאפשר עשיר וממוקם היטב של יצירת מופת של מישהו אחר ולא על הישג שווה ערך משלו.
מורשת
פרס ואלרי לארבו, שהוקם ב-1967, ממשיך לכבד סופרים בשמו, וממסד מורשת שנבנתה פחות על יצירה אחת נישאת ויותר על קריירה שלמה של תיווך ספרותי בין-תרבותי. לארבו נותר השם החיוני המצורף להופעת הבכורה הצרפתית של יוליסס, הערת שוליים לתהילה של ג'ויס שבכל זאת מייצגת את אחת מפעולות התרגום והתמיכה הספרותית המשמעותיות ביותר של המאה העשרים – הוכחה לכך שגאונות בספרות טמונה לעיתים לא בכתיבת יצירת המופת אלא בזיהויה ובסירוב לתת למחסום שפה להרחיק אותה מקוראיה.