אוטאגאווה הירושיגה: האיש שהדפיס את מזג האוויר
בשנת 1833 החל מוציא לאור מתחיל מאדו בשם הōeidō להוציא סדרה של חמישים וחמישה הדפסי עץ של תחנות הדואר לאורך הטוֹקאידוֹ, הכביש המהיר הגדול בין אדו לקיוטו. לא המוציא לאור ולא האמן היו ידועים היטב. חמישים ושלוש התחנות של הטוֹקאידוֹ הפכו ללהיט ההדפס הגדול ביותר של תקופתו ומעולם לא חדלו להיות הסדרה הזכורה ביותר באמנות היפנית. מה שהפך אותה לחדשה לא היה הדרך. היה זה הגשם – ממטרים פתאומיים של ערב, גשמי זלעפות, טפטוף דק, כל אחד מהם מובחן מרעהו, הנופל על נוסעים רגילים עם מעילים מעל ראשיהם.
בנו של פקח אש
הוא נולד כאנדō טוקוטארו בשנת 1797 ברובע יאיסו באדו, למשפחת סמוראים ממעמד ענווה. אביו החזיק בתפקיד פקח אש עבור אזור מעגן יאיסו – משרה בירוקרטית תורשתית עם הרבה זמן פנוי נלווה. שני הוריו מתו ב-1809, ובגיל שתים עשרה ירש הילד את המשרה. החובות היו קלות מספיק כדי להותיר לו מקום להתאמן כאמן, וזהו התאונה האדמיניסטרטיבית הקטנה שעליה נסובה ההיסטוריה של הדפס הנוף.
בסביבות 1811 הוא נכנס לסטודיו של אוטאגאווה טويوهิरो (Utagawa Toyohiro) ועד 1812 עבד תחת השם הירושיגה. במשך שני העשורים הבאים הוא עשה את מה שעשה כל אמן אסכולת אוטאגאווה: ביג'ין-גה, הדפסים של נשים יפות, ודיוקנאות של שחקני קאבוקי. הוא היה מוכשר לחלוטין ובלתי בולט בעליל בשניהם.
הדרך מזרחה
התפנית הגיעה בשנת 1832, כאשר תהלוכה רשמית נסעה בטוֹקאידוֹ והירושיגה נסע איתה. הסקיצות שהביא בחזרה הפיקו את סדרת הōeidō בשנים 1833–34, ועמה נושא חדש: לא מראות מפורסמים כסמלים הראלדיים, אלא הדרך עצמה, מזג האוויר מעליה, והאנשים המתרחקים לאורכה בשעות מסוימות בעונות מסוימות.
כמה מן המסע הוא עשה בפועל הוא שאלה מחקרית חיה. יש הטוענים כי האותנטיות של הסצנות מוחשית רק עד האקונה, ושאת התחנות המאוחרות יותר עיבדו ממקורות חזותיים קיימים ולא מתצפית ישירה. כפי שניסח זאת אוצר אחד, "אתה יכול להרגיש את האותנטיות בסצנות הכביש המהיר עד האקונה, אז יש אומרים שהוא באמת הלך בחלק הזה. אבל יש מעטים תיעודים, אז פשוט אי אפשר לדעת בוודאות". אי-הוודאות הזו ראויה להתעכב עליה: תמונות המסע הגדולות ביותר באמנות היפנית עשוי להיות בחלקן שחזור סטูดיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טכניקה
המוניטין של הירושיגה נשען על אפקטים שרק מדיום הדפס העץ יכול לייצר, ואותם דחף חזק יותר מכל אחד אחר. בוקאשי – שטיפות צבע מדורגות, המושגות על ידי מריחת פיגמנט על פני הבלוק כך ששמיים מתכהים בצורה חלקה מהאופק ועד לזנית – הוא עמלני, דורש הופעות מרובות באותו אזור, והוא הסיבה שהשקיעות ושדות השלג שלו מרגישים אטמוספריים ולא דיאגרמטיים. הוא גם ביסס את פורמט ה-ōban האנכי כצורת נוף, שאיש לא חשב שנוف זקוק לה.
עבודתו הגדולה האחרונה, מאה מראות מפורסמים של אדו (1856–58), לקחה את הסיכון הקומפוזיציוני שיתפוצץ באירופה עשור לאחר מכן: אובייקטים עצומים בחזית – גזע עץ, ציפור, מרזב צולל, רגל אדם – שנחתכו על ידי קצה הגיליון והוצבו מול מרחק עמוק וקטן. זה מייצר עומק באמצעות סמיכות אלימה ולא באמצעות פרספקטיבה, ונראה, לעין מודרנית, בדיוק כמו צילום שעדיין לא הומצא.
עוני ונפח
הוא הפיק משהו באזור שמונת אלפים יצירות. הוא לא היה עשיר. הכנסתו הוערכה בערך פי שניים משכרו של פועל, והוא מת ללא צוואה ובחובות. אחד האמנים המופקים ביותר שידועים ביפן בילה את הקריירה שלו כספק עבודה לתעשיית הדפוס המסחרית, משולם לפי גיליון.
הוא נפטר בשנת 1858 במגפת הכולרה ששטפה את אדו. חוקרים מתארכים בדרך כלל את הירידה המהירה של אוקיו-אה משנה זו ואילך.
מדוע הירושיגה מכונה גאון
ההמצאה היא ספציפית והיא אינה רישום, שהיה בסך הכל טוב מאוד. הירושיגה הפך את מזג האוויר, העונה ושעה ביום לנושא של תמונה ולא לרקע שלה. תחנה בכביש מהיר היא דבר קבוע; סערה החולפת עליה בדמדומים בסוף הסתיו היא אירוע, והוא מצא שפה גרפית – שדות צבע שטוחים, קווים אלכסוניים מסורטטים של גשם, שמיים מדורגים – שיכלה להחזיק אירוע על גליון נייר. לצד זאת פיתח את הקומפוזיציה חתוכת החזית שהעניקה לציור האירופאי דרך מילוט מפרספקטיבת הרנסנס. העדות לחוב היא ישירה: ואן גוך צייר עותקים של קומפוזיציות שלו ממש, האימפרסיוניסטים הצרפתים ובהם מונה אספו את הדפסין שלו, והאמן הרוסי מטיסלב דובוז'ינסקי ציין את נקודות המבט יוצאות הדופן של הירושיגה כמקור קבוע. מעטים האמנים שנבלעו כל כך יסודית במסורת זרה.
ההסתייגויות ההוגנות הן שלוש. ראשית, מחברות: הדפס יפני הוא שיתוף פעולה תעשייתי, והדרגות שכולם מעריצים בוצעו בדפוס על ידי מדפיס שפעל לפי הנחיות האמן, מעל בלוקים שנחתכו על ידי גילף מומחה. העיצוב הוא של הירושיגה; החפץ אינו שלו בלבד. שנית, שאלת המסע – האיש שחגגו על כך שראה את יפֿן עשוי לא להיות זה שהלך חלק גדול מהמסלול שהוא מפורסם בגינו. שלישית, נפח: שמונת אלפים עיצובים לא יכולים להיות כולם טובים, ורוב התפוקה שלו היא עבודה מסחרית שגרתית ללא שום הבחנה מיוחדת, הרכבה על הנוסחאות של הסדרות הטובות ביותר שלו. הוא היה איש מקצוע מיומן ביותר במדיום המוני שאולי פעמיים או שלוש יצר משהו קבוע. זה מה שרוב האמנים המכונים גדולים עשו בפועל.
מורשת
חייו שלאחר המוות של הירושיגה היו גדולים מחייו. הטוֹקאידוֹ ו-מאה מראות מפורסמים נכנסו לסטודיו האירופאי בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 כנייר מיבוא זול ויצאו משם שוב כג'פוניזם, כשהם מעצבים מחדש את ואן גוך, מונה וכל ההרגל האירופאי של קומפוזיציה אסימטרית, בעלת אופק גבוה וחתוכה באומץ. הגשם הנופל על פני הדפסין שלו הוא כיום אחד הסימנים הגרפיים המוכרים ביותר בעולם – קבוצה של קווים מקבילים משורטטים שאיש מעולם לא השתמש בהם כדי לציין מזג אוויר לפניו. הוא לא השאיר הון. הוא השאיר את הדרך בה אנו מציירים זלעפות גשם.