תרזה מיי: התבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה הפרלמנטרית
ב-15 בינואר 2019 דחה בית הנבחרים את הסכם היציאה מהאיחוד האירופי (Brexit) של תרזה מיי (Theresa May) ברוב של 432 קולות מול 202 – התבוסה הגדולה ביותר שספגה ממשלה בריטית אי פעם. היא הביאה את ההסכם להצבעה פעמיים נוספות ונכשלה בשתיהן. ארבעה חודשים לאחר מכן, לאחר שהמפלגה השמרנית קיבלה תשעה אחוזים מהקולות והגיעה למקום החמישי בבחירות לפרלמנט האירופי, היא התפטרה באומרה כי האינטרס של המדינה הוא שמישהו אחר יוביל את המאמץ. רצף אירועים זה מגדיר כיצד היא נזכרת, והוא מאפיל על קריירה שהייתה, לפני כן, משמעותית באופן יוצא דופן.
איסטבורן, אוקספורד, הבנק
היא נולדה ב-1 באוקטובר 1956 באיסטבורן (Eastbourne). לימודיה התפרסו על פני המגזרים הממלכתי והפרטי ועל פני בתי ספר תיכוניים עיוניים ומקיפים – מגוון יוצא דופן עבור מנהיגה שמרנית עתידית, ורלוונטי ישירות לפוליטיקאית שלימים תנסה להרחיב את בתי הספר העיוניים (grammar schools). היא למדה גיאוגרפיה בקולג' סנט יו, אוקספורד (St Hugh's College, Oxford).
חייה המקצועיים החלו בתחום הפיננסים ולא בפוליטיקה: בבנק אנגליה, ולאחר מכן באגודה לשירותי סליקת תשלומים. היא הייתה חברת מועצה ברובע מרטון (Merton) בלונדון לפני שנבחרה לנציגת מיידנהד (Maidenhead) בשנת 1997, שנת הניצחון הסוחף של מפלגת הלייבור – בחירות קשות עבור מי שהגיעה אליהן כשמרנית.
אחת עשרה שנים לספסלים הקדמיים
היא החזיקה בתיקי צללים מ-1999 עד 2010 והייתה לאישה הראשונה שניהלה את המפלגה השמרנית. לאחר הבחירות ב-2010 היא מונתה לשרת הפנים, תפקיד בו כיהנה זמן רב יותר מכל שמרן אחר במעלה ממאה השנים האחרונות, במקביל לכהונתה כשרה לענייני נשים ושוויון בין 2010 ל-2012.
משרד הפנים הוא המקום שבו קריירות פוליטיות בריטיות בדרך כלל מסתיימות. הקריירה שלה נבנתה שם. גולת הכותרת היא חוק העבדות המודרנית, שקיבל הסכמה מלכותית ב-26 במרץ 2015 כשמיי היא אחת מיוזמותיו העיקריות: הוא איחד עבירות סחר ועבדות, הקים נציב עצמאי נגד עבדות, אפשר את החרמת נכסי הסוחרים, העניק הגנות סטטוטוריות לקורבנות שנאלצו לעסוק בפשיעה, וחייב חברות גדולות לפרסם הצהרות שקיפות בשרשרת האספקה. כראש ממשלה ביולי 2016 היא הוסיפה כוח משימה ומימון בסך 33.5 מיליון ליש
אותו משרד הפיק את החלק השני של עבודתה. חקיקת "הסביבה העוינת" (hostile environment) משנת 2012 גייסה את שירות הבריאות הלאומי (NHS), בעלי בתים, בנקים ומעסיקים לאכיפת חוקי ההגירה, במטרה המוצהרת להפוך את בריטניה לבלתי ראויה למגורים עבור מהגרים ללא מסמכים. בשנת 2017 חשפה העיתונאית אמיליה ג'נטלמן (Amelia Gentleman) כי החוק פגע במאות אזרחי חבר העמים הבריטי מ"דור וינדראש" (Windrush generation) – אנשים שהגיעו כחוק בין 1948 ל-1973, רבים מהם כילדים בדרכון של הורה, אשר רישומי הנחיתה שלהם הושמדו על ידי משרד הפנים. הם איבדו דיור, שירותי בריאות וחשבונות בנק; חלקם נעצרו וגורשו למדינות שלא ראו מאז ילדותם.
ראש ממשלה
דייוויד קמרון התפטר לאחר משאל העם ב-2016. אנדריאה לדסום (Andrea Leadsom) פרשה מהסבב האחרון של מרוץ ההנהגה ב-11 ביולי, ומיי נבחרה ללא מתנגדים. היא נכנסה לדאונינג 10 ב-13 ביולי 2016 כראש הממשלה השנייה של בריטניה והמנהיגה העולמית הראשונה שמתמודדת עם סוכרת מסוג 1.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סבב המינויים הראשון שלה היה מהרחבים ביותר מזה עשורים: בוריס ג'ונסון למשרד החוץ, דייוויד דייוויס למשרד הברקזיט החדש, אמבר ראד למשרד הפנים, פיליפ המונד לאוצר, וליז טראס כאישה הראשונה בתפקיד הלורד צ'נסלור.
היא הפעילה את סעיף 50 במרץ 2017 ואז קיבלה את ההחלטה שהרסה את מעמדה. בהכריזה על בחירות בזק באפריל כדי לחזק את כוחה, היא הובילה את השמרנים לשיעור התמיכה הגבוה ביותר מאז 1983 – אך איבדה שלושה עשר מושבים, ירדה מ-330 ל-317 והגיעה לפרלמנט תלוי, הנתמך על ידי הסכם אמון ושיתוף פעולה עם עשרת חברי הפרלמנט של המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP). כל משא ומתן עתידי על הברקזיט התנהל מבסיס מוחלש זה.
השאר היה התשה. תוכנית צ'קרס (Chequers) שלה פילגה את הקבינט. הסכם היציאה שניהלה נדחה ברוב של 432–202, אחר כך ב-391–242, ואז בפעם השלישית ב-29 במרץ 2019. היא שרדה הצבעת אי-אמון שמרנית ברוב של 200–117 בדצמבר 2018 ואחת פרלמנטרית ברוב של 325–306 בחודש שלאחר מכן, ועד אז, הישרדות הייתה הדבר היחיד שהוצע.
התיעוד האחר
כהונתה הייתה גדושה באירועים שלא היו קשורים לאיחוד האירופי. בשנת 2017 לבדה: הפיגוע בגשר וסטמינסטר במרץ, הפיגוע באולם מנצ'סטר ארנה במאי שגבה את חייהם של עשרים ושניים בני אדם, והפיגוע בגשר לונדון ביוני. ב-14 ביוני 2017 נספו שבעים ושניים בני אדם בשריפת מגדל גרנפל; מיי אמרה כי תמיד תצטער על כך שלא פגשה את התושבים ששרדו באופן מיידי.
במרץ 2018 הורעלו סרגיי סקריפאל (Sergei Skripal) ובתו בסולסברי (Salisbury) באמצעות גז עצבים צבאי מסוג נוביצ'וק (Novichok). מיי אמרה לבית הנבחרים כי סביר מאוד שרוסיה אחראית, גירשה עשרים ושלושה דיפלומטים רוסים, וארגנה תגובה בינלאומית שבמסגרתה גורשו 153 דיפלומטים רוסים ברחבי העולם – המבצע הדיפלומטי האפקטיבי ביותר בתקופתה בתפקיד.
במישור המקומי היא הכריזה על הגדלה של 20 מיליארד ליש"ט במימון ה-NHS דרך התוכנית לטווח ארוך, הקימה את הביקורת הראשונה על אי-שוויון גזעי, פרסמה תוכנית סביבתית ל-25 שנה, ותיקנה את חוק שינוי האקלים 2008 כדי לחייב את בריטניה בחוק להגיע לאפס פליטות נטו עד 2050. שיעור האבטלה ירד לשפל הנמוך ביותר מאז 1975. הצעתה להרחבת בתי הספר העיוניים ננטשה; הרפורמה שלה בטיפול החברתי, שהותקפה כ"מס דמנציה", הייתה בין הסיבות לקריסתה בבחירות 2017.
מדוע תרזה מכונה גאונה
היא אינה כזו, ויהיה לא ישר לטעון אחרת. היא דורגה באופן לא מחמיא בהערכות היסטוריות של ראשי ממשלה בריטיים ובדעת הקהל, ומפלגתה שלה הדיחה אותה. היא הייתה מנהלת קמפיין גרועה, מתקשרת מגושמת, והאחראית להחלטה האסטרטגית הגרועה ביותר בפוליטיקה הבריטית לאחרונה בקריאתה לבחירות ב-2017.
מה שניתן להגן עליו הוא סוג מסוים של אינטליגנציה ניהולית, וראוי לציין זאת בדיוק משום שזהו הדבר שלעיתים נדירות בונה מוניטין פוליטי. כוחה של מיי היה שליטה בפרטים מחלקתיים והיכולת לעבוד עליהם במשך שנים. שש שנים במשרד הפנים – יותר מכל שמרן במאה שנים – אינן מקריות; הן דורשות תיאבון לחקיקה, טיפול בתיקים ומכונות מוסדיות שכמעט לאף פוליטיקאי בדרג הראשון אין. חוק העבדות המודרנית, הביקורת על אי-שוויון גזעי והתיקון לאפס פליטות נטו ל-2050 הם כולם תוצרים של יכולת זו: לא נוצצים, טכניים ועמידים. התגובה בסולסברי הראתה שהיא יכולה גם לטפל במשבר חריף בצורה מיומנת ומהירה.
טיעון הנגד הוא התקופה שבין 2017 ל-2019, והוא כבד יותר. אותן תכונות שהפכו אותה לשרה מחלקתית מרשימה – נוקשות, חוסר רצון לשכנע – היו הרסניות בתפקיד שדרש בניית קואליציה על פני מפלגה ומדינה חלוקות. והסביבה העוינת שתכננה במשרד הפנים אינה הערת שוליים לחוק העבדות המודרנית אלא סתירה ישירה שלו: אותה שרה שחוקקה חוקים להגנה על קורבנות סחר בבני אדם בנתה את המנגנון ששלל מתושבי חבר העמים הבריטי שומרי חוק את הדיור, הבריאות, ובמקרים מסוימים, את חירותם.
פסק הדין ההוגן הוא שהיא הייתה שרה רצינית וראש ממשלה לא מוצלחת, שקיבלה משימה – יישום ברקזיט שהפרלמנט שלה לא הצליח להסכים עליו – שאולי לא הייתה פתירה על ידי אף אחד. לכנות זאת גאונות זה להגזים. לכנות זאת כישלון בלבד זה להפחית בערך התיעוד.
מורשת
היא עזבה את דאונינג 10 ב-24 ביולי 2019, לאחר שהודיעה על עזיבתה חודשיים קודם לכן כאשר קולות המפלגה השמרנית עמדו על תשעה אחוזים בבחירות ארציות. ההתחייבות לאפס פליטות נטו שכתבה בחוק שינוי האקלים נותרה מחייבת עבור יורשיה, וחוק העבדות המודרנית הוא עדיין המסגרת שבריטניה משתמשת בה. דור וינדראש עדיין ממתין: על פי ספירות אחרונות, פחות משישה אחוזים מהזכאים קיבלו פיצויים, ועשרים ושלושה אנשים מתו לפני שהגיע כל פיצוי. ושלוש התבוסות של הסכם היציאה שלה – 432–202 ביניהן – נותרו האיור החד ביותר שתועד למה שקורה כאשר החשבון והשאיפות של ממשלה אינם תואמים.