תאופיל גוטייה: כל דבר שימושי הוא מכוער
בהצגת הבכורה של המחזה הרנאני (Hernani) מאת ויקטור הוגו (Victor Hugo) בשנת 1830, מילאו הרומנטיקנים הצעירים את האולם כדי להשתיק את הקלאסיקנים, ואחד מהם, בן שמונה-עשרה, הפך לאובייקט הבולט ביותר בתיאטרון כשהופיע בחליפת אריסטוקרט (doublet) אדומה ואנאכרוניסטית. האפוד נכנס לאגדה הספרותית הצרפתית עוד לפני שבעליו פרסם דבר מה בעל חשיבות. בתוך חמש שנים הוא כתב הקדמה שתאריך ימים יותר מהרומנטיקה עצמה, התנועה שלמענה התלבש כדי להגן עליה.
מטרב למארה
פייר ז'ול תאופיל גוטייה (Pierre Jules Théophile Gautier) נולד בטרב (Tarbes) שבהרי הפירנאים הגבוהים ב-30 באוגוסט 1811, בנם של ז'אן-פייר גוטייה, פקיד זוטר ומשכיל, ואנטואנט-אדלייד קוקאר. המשפחה עברה לפריז ב-1814 והשתקעה במארה (Marais). מחלה קטעה את זמנו בקולז' לואי-לה-גראן; הוא סיים את לימודיו בקולז' שארלמאן, ואת רוב השכלתו האמיתית, כולל לטינית, רכש מאביו. בבית הספר פגש את ז'ראר דה נרוואל (Gérard de Nerval), שהפך לחברו לכל החיים והכיר לו את הוגו.
הוא התכוון להיות צייר, והוכשר ככזה. העין מעולם לא נטשה אותו: כל מה שכתב מאוחר יותר על אמנות, מחול, ערים ונשים הוא עבודתו של מי שלמד להסתכל על פני השטח באופן מקצועי עוד לפני שלמד לתאר אותם.
האפוד האדום
הוא החל לכתוב שירה ב-1826 ופרסם את Poésies (שירים) – ארבעים ושניים שירים, שחוברו בגיל שמונה-עשרה – ב-1830, רק כדי למשוך את הספר בחזרה בתוהו ובוהו של מהפכת יולי. הוא הופיע מחדש ב-1832 עם עשרים שירים נוספים ויצירה כותרתית ארוכה וסיפורית, אלברטוס (Albertus), ש-122 הבתים שלה מהווים פרודיה על הסגנון הרומנטי שגוטייה כביכול דגל בו. Les Jeunes-France (1833) לעגו לתנועה בגלוי. הוא מעולם לא היה לגמרי בתוך שום דבר, כולל המועדון שהמדים שלו לבש.
כל דבר שימושי הוא מכוער
מדמואזל דה מופן (Mademoiselle de Maupin, 1835) הוא רומן היסטורי על זמרת אופרה הנעה בעולם בבגדי גברים, והוא זכור פחות בשל סיפורו ויותר בשל ההקדמה המוצמדת לחזיתו. שם הפריד גוטייה בין אמנות לבין תועלת מוסרית וחברתית במונחים הבוטים ביותר האפשריים: כל דבר שימושי הוא מכוער. זוהי הצהרת היסוד של תורת "אמנות לשם אמנות" בצרפתית, והיא המשיכה דרך הפרנאסים, הסימבוליסטים והדקדנטים, עד לאוסקר ויילד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפרוזה שלו מאותה תקופה עשתה דבר נוסף וחשוב. המתה האוהבת (La Morte amoureuse, 1836), סיפור על כומר שאליו מגיעה מדי לילה רוח רפאים יפהפייה, העניק לספרות את אחת הערפדיות המוקדמות ביותר ומיזג את סיפור הרפאים הגרמני עם המסורת הארוטית הצרפתית. ריצ'רד הולמס קורא לרוחות הללו (fantômes) כיצירתו הרצינית ביותר של גוטייה: מכונות מפתות לטענה שאהבה עשויה להקים את המתים לתחייה.
שלושים שנה של כתיבה
החל מ-1831 כתב ביקורת אמנות, וב-1836 שכר אותו אמיל דה ז'ירארדן עבור La Presse, מה שהחל שלושה עשורים של עבודה מאומצת. מאוחר יותר עבר לעיתון הרשמי Le Moniteur universel, ניהל את Revue de Paris מ-1851 עד 1856, ולקח על עצמו את כתב העת המשפיע L'Artiste ב-1856, שם הטיף לדוקטרינות האסתטיות שלו במאמרי מערכת. בשנת 1848 לבדה הוא הפיק כמעט מאה מאמרים בתשעה חודשים. הוא מצא את המרדף היומיומי של עיתונאות סדירה כבלתי נסבל ומשפיל, ומעולם לא הפסיק לעשות זאת.
הביקורת לא הייתה רק מילוי מקום. הוא היה הראשון לזהות את ורלן, והוא טבע את המונח poète maudit (משורר מקולל). המסה שלו על פרנסואה ויון הייתה המפתח לתחייתו של אותו משורר. הוא כתב מונוגרפיות על נרוואל, בלזק ובודלר, וב-1862 עמד בראש ה-Société Nationale des Beaux-Arts לצד דלקרואה, מאנה, דורה ופוויס דה שאבאן.
ז'יזל, והרוחות
בשנת 1841 כתב את התסריט ל-ז'יזל (Giselle), שעודנו יצירת המופת של הבלט הרומנטי, עבור הרקדנית קרלוטה גריזי – אהבת חייו הגדולה, שהתנהלה ברובה במכתבים במשך שלושים שנה בזמן שחי בבית אחד עם אחותה, הזמרת ארנסטה גריזי, שילדה לו את בנותיו ז'ודית ואסטל. הוא סיפק תסריטים נוספים ב-La Péri (1843), Pâquerette ו-Gemma (1851). מבקר המחול אדווין דנבי שפט אותו פשוט ככותב מחול דגול, וכוריאוגרפים עדיין קוראים אותו. הוא נסע רבות וכתב על כך: Voyage en Espagne (1843), שירי España (1845), קונסטנטינופול ב-1853, רוסיה ב-1867.
אמייל וקמיע
אמייל וקמיע (Émaux et Camées, 1852) הוא הספר שעליו נשענת תהילתו. שמונה עשר שירים בהתחלה, ארבעים ושמונה במהדורה הסופית של 1872, הוא נוטש את השאיפה הרומנטית לומר הכל לטובת חפצים קטנים, קשים ומלוטשים – הכותרת היא התוכנית כולה. השירה מפוסלת במקום להיות וידוי. זה היה המודל שאימצו הפרנאסים, וזו הסיבה שבגללה בודלר הקדיש לו את פרחי הרע (Les Fleurs du mal).
הממסד סירב להכיר בו. האקדמיה הצרפתית דחתה אותו בשנים 1867, 1868 ו-1869. הוא קיבל משרה נוחה כספרן של הנסיכה מתילד ב-1868, חזר לפריז כשהפרוסים התקדמו, נשאר בבית במהלך הפלישה והקומונה עם משפחתו, ומת ממחלת לב ממושכת בניי-סיר-סן ב-23 באוקטובר 1872. חבריו פרסמו את Le Tombeau de Théophile Gautier (קברו של תאופיל גוטייה) בשנה שלאחר מכן, עם שירים מאת הוגו, סווינבורן ואנטול פראנס.
מדוע תאופיל מכונה גאון
בודלר, בהקדישו לו את פרחי הרע, כינה את גוטייה "המשורר ללא דופי, קוסם מושלם של הספרות הצרפתית", ורשימת הסופרים שהתייחסו אליו ברצינות – בלזק, פלובר, האחים גונקור, ג'יימס, פרוסט, ויילד, פאונד, אליוט – היא כזו שקשה להתעלם ממנה. היכולת המדוברת היא מילולית, לא אינטלקטואלית: היכולת להתייחס לצרפתית כאל חומר פיזי, לחתוך ולהציב אותו. ריצ'רד הולמס מכנה זאת "ברק מהיר ומנדריני"; גוטייה ניסח זאת בעצמו: "הכל עניין של תחביר טוב. אני זורק את המשפטים שלי לאוויר, וכמו חתולים אני יודע שהם תמיד ינחתו על הרגליים." משפט אחד בהקדמה אחת העניק לארבע תנועות ספרותיות את הלגיטימציה שלהן.
טיעון הנגד הוא אכזרי ובמידה רבה ניצח. פסיקתו של אמיל פאגה היא הסטנדרטית: גוטייה "נכנס לספרות שלנו בלי שיהיה לו שום דבר לומר לנו." ההאשמה היא שפני השטח הם כל מה שקיים – אין תובנה פסיכולוגית, אין עניין אמיתי בלב האנושי – וכי דוקטרינה האוסרת על האמנות להיות שימושית נוחה לסופר שאין לו מה לטעון. הוא בילה שלושים שנה בהפקת עיתונאות שאותה תיעב, וזה ניכר בחוסר האחידות של התוצרת. הוא נדחה על ידי האקדמיה שלוש פעמים ולא נכנס ל-Pléiade עד 2002. פסק הדין הכנה הוא שגוטייה היה גאון של סגנון ושל סיסמאות, שזה דבר מצומצם יותר מאשר גאון של ספרות.
מורשת
גוטייה הפסיד בוויכוח על שיריו שלו וניצח בוויכוח על האמנות. אסתטיציזם, פרנאסיאניזם, סימבוליזם, דקדנטיות וחלק גדול מהמודרניזם כולם מובילים דרכו בחזרה להקדמה שנכתבה בגיל עשרים ושלוש, וכל רקדנית שמבצעת את ז'יזל פועלת לפי התסריט שלו. "לה בון תאו" ("Le bon Théo"), כפי שכינו אותו חבריו, היה אהוב על סופרים טובים ממנו, מה שמהווה הישג בפני עצמו, ומצוטט על ידי כולם.