הבודהא (סידהארתה גואטמה - Siddhārtha Gautama): האיש שמאחורי ההתעוררות
בסביבות שנת 249 לפנה"ס נסע הקיסר המאוריה אשוקה (Ashoka) לגן באזור שהוא כיום דרום נפאל והקים שם עמוד אבן. הכתובת בכתב ברהמי שעליו מציינת כי הבודהא שאקיאמוני (Shakyamuni) נולד בנקודה זו. העמוד הוא הראיה המוחשית המוצקה ביותר שברשותנו לקיומו של האיש, והוא נחצב בערך ארבע מאות שנה לאחר האירוע שהוא מנציח. כל השאר – הארמון, ארבעת המראות, העץ – מגיע אלינו דרך טקסטים שחוברו ונערכו על ידי הקהילה שהוא נחשב למייסדה.
העדויות וגבולותיהן
לא שרד תיעוד כתוב של גואטמה מתקופת חייו, או מהמאה או המאתיים השנים שלאחריה. החומר המהותי המוקדם ביותר הוא הקאנון הפאלי, שהועבר בעל פה בדיאלקטים הודו-אריים תיכוניים זמן רב לפני שמישהו העלה אותו על הכתב; כתבי היד הבודהיסטיים העתיקים ביותר ששרדו, טקסטים גאנדאריים (Gandhāran), מתוארכים לכל המוקדם למאה הראשונה לפנה"ס. הביוגרפיות המלאות – הבודהאצ'ריטה (Buddhacarita) של אשווגהושה (Aśvaghoṣa) מהמאה הראשונה לספירה, והלאליטאויסטארה סוטרה (Lalitavistara Sūtra) מהמאה השלישית – מאוחרות עוד יותר, וגדושות בחומר על-טבעי ואגדי.
התאריכים בעייתיים עוד יותר. מקורות מסרי לנקה מניבים כרונולוגיה ארוכה של 624–544 לפנה"ס, שמותאמת על ידי חלק מהחוקרים ל-566–486 לפנה"ס אל מול התיארוך היווני של הכתרת אשוקה. מקורות הודים, סיניים וטיבטיים נותנים כרונולוגיה קצרה של 448–368 לפנה"ס. המחקר של תחילת המאה העשרים התכנס סביב השנים 563–483 לפנה"ס, ונתון זה עדיין נפוץ מאוד; רשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו עבור לומביני (Lumbini) מציינת בפשטות את שנת 623 לפנה"ס. אך בסימפוזיון שכונס בנושא בשנת 1988, רוב המציגים הציעו תאריכים בטווח של עשרים שנה לכל צד של שנת 400 לפנה"ס. אין קונצנזוס. כל מי שמציע תאריך לידה בביטחון בוחר מסורת במקום לדווח על עובדה.
מה שרוב ההיסטוריונים יסכימו עליו הוא מצומצם ועמיד: אדם חי, לימד והקים מסדר נזירים במישור הגנגס במהלך תקופת המהאג'אנאפאדה (Mahajanapada), פעל תחת המלך בימביסארה (Bimbisara) ומת בתקופת אג'אטאשאטרו (Ajatashatru). צורת החיים – לידה, בגרות, פרישות, חיפוש, התעוררות, הוראה, מוות – מקובלת כהיסטורית באופן כללי. הריהוט שבתוכה אינו כזה. הארכיאולוגיה מציעה אישוש דל בלבד: ליבת חרס בסטופה של השרידים בואישלי (Vaishali) שעשויה לקדם את התקופה המאורית, ומבנה עץ בלומביני שתוארך בפחמן-14 לאולי המאה השישית לפנה"ס, אותו מפרשים החופרים כשריד של עץ מקודש.
ילדות בקרב בני השאקיה
המסורת מציבה אותו בין בני השאקיה (Shakya), עם של חקלאי אורז במה שהיום הוא הגבול שבין הודו לנפאל, וכנראה אוליגרכיה ולא מונרכיה תורשתית – מה שהופך את הדימוי המוכר של נסיך כתר בארמון לפישוט יתר עוד לפני שהסיפור מתחיל. אביו, שודודאנה (Śuddhodana), מתואר כצ'יף נבחר; אמו, מאיה (Maya), כנסיכה מדבדאהאה (Devdaha) שמתה ימים ספורים לאחר הלידה. הוא נשא לאישה את יאשודארה (Yaśodharā) ונולד להם בן, ראהולה (Rāhula). שניהם מתועדים בטקסטים המוקדמים של מספר אסכולות שונות באופן בלתי תלוי, וזו דרגת העדות החזקה ביותר שקיימת בקטגוריה זו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפרישות הגדולה
הסצנה המפורסמת מציגה את הצעיר המוגן עוזב את המתחם ופוגש, בזה אחר זה, אדם זקן, אדם חולה, גופה וסגפן נודד – ארבעת המראות ששברו את שלוות נפשו ושלחו אותו לדרכו בגיל עשרים ותשע. זהו קטע מופתי של בניית נרטיב וכנראה לא זיכרונות אישיים. נראה שהפרק הותאם מסיפור קודם שיוחס לבודהא קודם, ויפאסי (Vipassi). חוקרים ובהם ג'ון מ. קולר (John M. Koller) קוראים זאת כסימבולי ולא כליטרלי; באסוול (Buswell) ולופז (Lopez) מציינים שהוא מופיע יותר ממאה שנה לאחר מותו, בטקסטים שהיה להם אינטרס לבסס את סמכות הבודהיזם אל מול יריבים ותיקים יותר.
שש שנים של כישלון
מה שעוקב הוא הקטע הביוגרפי הסביר ביותר בסיפור, כיוון שהוא ברובו תיעוד של דברים שלא עבדו. הוא למד אצל אלארה קאלאמה (Alara Kalama), שלימד את המצב המדיטטיבי של הריק, ואחר כך אצל אודאקה ראמאפוטרה (Uddaka Rāmaputra); הוא הגיע למצבים שהם תיארו וקבע שאלו אינם מספקים. הוא פנה לסגפנות קיצונית וצם עד ש, בלשון הקאנון, עצמותיו הפכו גלויות. ואז הוא הפסיק. נערת כפר בשם סוג'אטה (Sujata) נתנה לו אורז בחלב, הוא אכל אותו, וחמשת חבריו הסגפנים שתרגלו לצידו עזבו בבוז.
ההתעוררות
הוא ישב תחת עץ בבודה גאיה (Bodh Gaya), והטקסטים מספרים שנזכר בשקיעה מדיטטיבית ספונטנית מילדותו – ולקח זאת, ולא את הסיגוף, כדרך. מה שהגיע אליו מוצג כתובנה ולא כהתגלות: ארבע האמיתות האציליות, ושחרור ממעגל הלידה מחדש. בסארנאת (Sarnath), בפארק הצבאים, הוא מצא שוב את חמשת הסגפנים ולימד אותם את דרך שמונת הנתיבים האצילית כשביל אמצע בין נהנתנות לסיגוף עצמי. קאונדיניה (Kaundinya), בשומעו זאת, הפך לארהאט (arhat) הראשון ולנזיר הראשון.
המסדר שהקים והמוות בקושאניגאר
הוא בילה את העשורים הבאים בדרכים והוכיח עצמו כבונה מוסדות מרשים. פטרונים עשירים הגיעו – אנאתאפינדיקה (Anāthapiṇḍika) תרם את חורשת ג'טה (Jeta's Grove) – יחד עם סאריפוטרה (Sāriputra) ומהאמוגאלאנה (Mahāmoggallāna), שנזכרו כראשונים בחוכמה ובכוחות נפשיים, ואנאנדה (Ānanda), ששימש כמלווהו האישי. בן דודו דבאדאטה (Devadatta) ניסה מאוחר יותר ליצור פילוג. ההתנהגות עוגנה בפראטימוקסה (Pratimoksa), גוף של מצוות שנאמר כל שבועיים. הוא היסס להסמיך נשים, בטענה המוצהרת של הסכנה הניצבת בפני נוודות לא מוגנות, והשתכנע רק לאחר שאנאנדה לחץ בעניין, והוא קיבל את אמו החורגת מהאפראג'אפאטי גאוטאמי (Mahāprajāpatī Gautamī) תחת שמונה תנאים נוספים המסדירים את יחסי הנזירות לנזירים. הוא מת בקושאניגאר (Kushinagar), לפי המסורת בגיל שמונים, כפי שדווח מדיזנטריה לאחר ארוחה. הגופה נשרפה והשרידים חולקו.
מדוע סידהארתה מכונה גאון
האיכות שהמקורות מפגינים היא אבחנתית. הוא לקח בעיה שעמיתיו התייחסו אליה כעניין של פולחן, קוסמולוגיה או פיוס, וניסח אותה מחדש כשאלה של סיבות: הסבל אינו קללה אלא תוצאה עם מנגנון – השתוקקות – ולכן משהו שניתן לכבות על ידי עבודה על המנגנון. התהוות מותנית ואנאטה (anatta), השלילה של עצמי קבוע, מבצעות את אותו מהלך בכיוון ההפוך, ומפרקות דבר שנראה מוצק לתנאים שמייצרים אותו. דרך האמצע היא הראיה החזקה ביותר לנפש אמיתית בעבודה, כי היא תיקון. הוא הריץ את הגרסה הקיצונית ביותר של הניסוי הסגפני שהייתה זמינה לו, שפט אותה ככישלון על פי העדויות, ושינה עמדה בפומבי במחיר של אובדן תומכיו שלו.
טיעון הנגד כבד וראוי לציון. לא ניתן לייחס שום ניסוח ספציפי לאיש ההיסטורי; הקאנון הוא הרכב שעוצב על ידי דורות של עורכים נזיריים, וחוקרים בודהיסטים, כפי שמציין סקר אחד של התחום, ברובם ויתרו על הניסיון לשחזר את האדם ההיסטורי. רופרט גתין (Rupert Gethin) טוען שהחיים אינם היסטוריה ומעולם לא נועדו להיות כאלה, אלא פרדיגמה הנושאת טענות על-היסטוריות. חוקרים מערביים מהמאה התשע-עשרה הסירו את הנסים כדי לייצר בודהא רציונלי וסוקרטי – דיוקן שמבקרים מאוחרים יותר כינו לא דמיטולוגיזציה אלא רמיטולוגיזציה, בודהא שנבנה לפי טעמו של המתאר. "גאון" אינה מילה של המסורת שלו. הקטגוריה שלו היא בודהי (bodhi), התעוררות, המוצגת כזמינה עקרונית לכל מי שהולך בדרך, וזה קרוב להפך מטענה על אינטלקט יוצא דופן אחד.
מורשת
השרידים חולקו; הרעיונות נדדו רחוק יותר. כתובות אשוקה מאמצע המאה השלישית לפנה"ס הן העקבות הארכיאולוגיות המוקדמות ביותר של התנועה, והן מראות שהיא כבר הגיעה להיקף אימפריאלי. לומביני היא כיום אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שהמנזרים והסטופות שנחפרו בו מתקיימים ברצף כמעט בלתי פוסק מהמאה השלישית לפנה"ס ועד המאה החמש-עשרה לספירה – רצף של תרגול, אם לא של הוכחה, סביב גן שבו נאמר שמשהו התחיל.