טטביק סזנדריאן: המצו-סופרן שהפכה לאופרה הארמנית
בשנת 2016 הנפיקה ארמניה בול דואר לציון מאה שנה להולדתה של הזמרת. הוא אינו מציג אותה בדיוקן או על במת קונצרטים, אלא בתחפושת, בדמותה של אלמסט — התפקיד מהאופרה של אלכסנדר ספנדיאריאן (Alexander Spendiaryan). זהו פריט מדויק של זיכרון לאומי: עבור הארמנים, טטביק סזנדריאן (Tatevik Sazandaryan) אינה זכורה רק כקול, אלא כסדרה של נשים, הגיבורות של הרפרטואר האופראי הארמני, אותן גילמה על במת ירוואן במשך רבע מאה.
כפר בסיוניק, ילדות בבאקו
סזנדריאן נולדה ב-20 באוגוסט 1916 — 2 בספטמבר לפי הלוח הגרגוריאני שהאזור היה בתהליך אימוצו באותה עת — בחנדזורסק (Khndzoresk), כפר במחוז סיוניק (Siunik), המחוז ההררי הדרומי של ארמניה. ילדותה, עם זאת, עברה עליה בבאקו (Baku), בירת הנפט הכספית ואחת הערים הרב-תרבותיות הגדולות של האימפריה הרוסית באותה תקופה, שהייתה בית לקהילה ארמנית גדולה ומשגשגת. היא שרה סולו במקהלת בית הספר כבר מגיל עשר.
מוסקבה בגיל שש-עשרה
בשנת 1932, בגיל שש-עשרה, עברה למוסקבה. המורה שלה שם היה רובן סימונוב (Ruben Simonov), דמות מהמסורת התיאטרלית של וכטנגוב (Vakhtangov) — מה שאומר שההכשרה הרצינית הראשונה שלה הייתה קשורה למשחק לא פחות מאשר לשירה. לאחר מכן חזרה לארמניה ולמדה בבית הספר למוזיקה ודרמה של ירוואן תחת סרגיס ברחודריאן (Sargis Barkhudaryan). הסמכה רשמית מהקונסרבטוריון הגיעה הרבה מאוחר יותר ובדרך לא שגרתית: היא סיימה את לימודיה בקונסרבטוריון קומיטאס (Komitas Conservatory) בשנת 1960, כסטודנטית חיצונית שלא מהמניין, עשרות שנים בתוך קריירה שבה כבר הייתה דמות לאומית.
רצף זה — במה תחילה, תעודה לאחר מכן — מסביר רבות על סוג המבצעת שהייתה.
שלושים שנה באופרה של ירוואן
בשנת 1937 הפכה סזנדריאן לסולנית בתיאטרון האופרה של ירוואן. היא הייתה בת עשרים ואחת. היא נשארה שם עד שנת 1961.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכלי שלה היה מצו-סופרן, והתפקידים שהגדירו אותה היו התפקידים הארמניים: פארנדזם (Parandzem) בארשאק השני (Arshak II) ותמרה (Tamar) בדוד בק (David Bek), שני עמודי התווך של הרפרטואר ההיסטורי הלאומי, שניהם מלכים ושניהם נכתבו ככלי להפגנת כובד דרמטי ולא זריזות דקורטיבית. היא גם שרה את תפקידי המצו הבינלאומיים הסטנדרטיים — כרמן (Carmen), ותפקידים באאידה (Aida) ויבגני אונייגין (Eugene Onegin) — אך התפקידים הארמניים הם אלו שמופיעים בראש הבולים וההספדים.
להבחנה זו יש חשיבות. להקת אופרה לאומית ברפובליקות הסובייטיות נשאה משימה תרבותית מפורשת: להוכיח, בצורה האמנותית האירופית היוקרתית ביותר הקיימת, שלאומה יש רפרטואר משלה הראוי להעלאה על הבמה. סזנדריאן הייתה הזמרת שעליה נחה משימה זו במשך דור.
מחוץ לרפובליקה
בין 1956 ל-1963 היא יצאה לסיורי הופעות נרחבים ברחבי ערים סובייטיות ומחוצה לה — בפרס, שוודיה, תוניסיה, הונגריה, סוריה, בלגיה, יוון, צ'כוסלובקיה וצרפת. עבור אמנית סובייטית באותה תקופה רשימה זו היא הישג כשלעצמו; סיורי חוץ הוקצו ולא נרכשו בשוק החופשי, והופעה בפריז או בבריסל סימנה שהמדינה בחרה בך לייצג אותה.
התארים שלה הלכו בעקבות אותו היגיון. היא קיבלה פרס מדינה חשוב בשנת 1951 — שתועד כפרס סטלין במקורות בשפה האנגלית וכפרס המדינה של ארמניה במקורות ארמניים — ולקראת סוף חייה, בשנת 1997, את מסדר מסרופ משטוץ (St. Mesrop Mashtots), העיטור התרבותי הגבוה ביותר של ארמניה העצמאית.
הקריירה השנייה הארוכה
סזנדריאן עזבה את בית האופרה בשנת 1961 והחלה מיד את החצי השני של חייה המקצועיים. היא לימדה בקונסרבטוריון קומיטאס, הפכה לפרופסור בשנת 1970, ועמדה בראש המחלקה שלה מ-1977 ועד 1999 — עשרים ושתיים שנים, שהסתיימו רק עם מותה. היא גם עמדה בראש מחלקת שירת הסולו במכון לאמנות ותיאטרון של ירוואן. במילים אחרות, היא בילתה שלושים ושמונה שנים בהוראה, זמן רב יותר מכפי שבילתה בשירה.
מדוע טטביק מכונה גאונה
הטענה כאן נשענת על ביצוע ולא על אינטלקט, וזה הגון יותר לומר זאת מאשר לייפות את העובדות. מה שהיה לסזנדריאן הוא כישרון פרשני — היכולת להפוך תפקיד כתוב לאדם ספציפי ואמין — בשילוב עם קול מצו-סופרן במשקל הנדרש לרפרטואר הארמני הדרמטי. ההכשרה תחת רובן סימונוב היא נקודת המפתח: היא הגיעה ממסורת תיאטרלית, לא ממסורת של הפגנת יכולות קוליות, והיא לוהקה לדמויות ולא לצורך תווי שירה גבוהים. המיומנות מורכבת משמירה על זהות דרמטית עקבית במשך שלוש שעות תוך ביצוע כתיבה קולית תובענית ביותר, באידיום — אופרה לאומית ארמנית — עם כמעט ללא מסורת ביצוע מבוססת להעתיק ממנה. פארנדזם ותמרה היו, כששרה אותן, עדיין בתהליך הגדרה; הפרשנויות שלה הפכו לאסמכתא.
טיעון הנגד הוא ישיר ויש לציינו. אף מקור שנבדק כאן לא מכנה אותה גאונה. הפרופיל הבינלאומי שלה היה צנוע לפי הסטנדרטים של זמרות המצו הגדולות של המאה; היא מעולם לא ניהלה קריירה בבתי האופרה המערביים, והמורשת המוקלטת שלה דלה בהשוואה לבני דורה בבולשוי או במילאנו. הכבוד לו זכתה הגיע במידה רבה מהמערכת הסובייטית שגמלה על שירות לרפרטואר הלאומי. היא מתוארת במדויק כזמרת לאומית גדולה ולא כדמות בעלת חשיבות היסטורית עולמית, ותרומתה המתמשכת ביותר עשויה להיות פדגוגית ולא קולית: כמעט ארבעה עשורים של עמידה בראש מחלקה בקונסרבטוריון, בעיצוב הדור הבא ששר בארמניה כיום.
מורשת
סזנדריאן הלכה לעולמה בירוואן ב-6 באוקטובר 1999, בגיל שמונים ושלוש, בעודה מכהנת בתפקידה בקונסרבטוריון. בול המאה משנת 2016 החזיר אותה לתודעת הציבור בתחפושת שהפכה אותה למזוהה איתה. היא הייתה ילדת כפר מסיוניק שגדלה בבאקו, הוכשרה כשחקנית במוסקבה, לקחה את הדיפלומה אחרונה במקום ראשונה, ובילתה שישים שנה בהוכחה — על הבמה ולאחר מכן בכיתת הלימוד — שלארמניה יש רפרטואר אופראי ושהיא יודעת איך לשיר אותו.