תסלימה נסרין (Taslima Nasrin): הרופאה שסירבה לחזור בה
בשנת 1994 איים פלג חמוש בדאקה לשחרר אלפי נחשים ארסיים לבירת בנגלדש, אלא אם כן הממשלה תוציא להורג רופאת נשים בת שלושים ושתיים. מאות אלפים כבר צעדו בדרישה לתלות אותה. קבוצה שכינתה את עצמה "מועצת החיילים האסלאמיים" קבעה פרס על ראשה באוקטובר הקודם. היא בילתה חודשיים במסתור ואז עזבה את המדינה. שלושה עשורים לאחר מכן היא עדיין לא יכלה לחזור הביתה, והיא לא חזרה בה מאף מילה.
מימנסינג (Mymensingh)
תסלימה נסרין נולדה ב-25 באוגוסט 1962 במימנסינג, שהייתה אז מזרח פקיסטן. אביה, ד"ר רג'אב עלי, היה רופא ופרופסור לרפואה משפטית; אמה הייתה אדול ארה (Edul Ara). שושלת היוחסין שלה עוברת דרך קווים הינדואיים ומוסלמיים כאחד, כולל אב קדמון קאיאסתה (Kayastha), הראדאן סארקאר (Haradhan Sarkar) — גנאלוגיה שחשובה בהתחשב במה שתכתוב מאוחר יותר על אלימות עדתית.
היא החלה לכתוב שירה בגיל שלוש-עשרה. בקולג' היא ייסדה וערכה כתב עת ספרותי בשם סנג'וטי (SeNjuti) — "אור בחושך" — בין השנים 1978 ל-1983. ספר השירה הראשון שלה הופיע ב-1986, והשני, Nirbashito Bahire Ontore ("מגורשת בפנים ובחוץ"), ב-1989. הכותרת הייתה, במבט לאחור, נבואה מקרית.
המרפאה
היא הלכה בעקבות אביה לרפואה וקיבלה תואר MBBS ממכללת מימנסינג לרפואה ב-1984. היא עבדה במרפאת תכנון משפחה במימנסינג, עסקה בגינקולוגיה בבית החולים מיטפורד (Mitford Hospital) ובהרדמה במכללה הרפואית של דאקה. זהו החלק בביוגרפיה שמסביר את השאר. הפמיניזם שלה לא נקרא מתוך תיאוריה; הוא הורכב ממה שנכנס בדלתות של מרפאת נשים בבנגלדש בשנות ה-80 — קורבנות אונס, נשים שחשו ייאוש על כך שילדו בת, וכל הרישום של מה שהחברה שלה גבתה מנשים על עצם קיומן. היא ציינה את וירג'יניה וולף וסימון דה בובואר כמשפיעות עליה, וקרוב יותר לבית את הפמיניסטית הבנגלית בגום רוקיה (Begum Rokeya). אך המקור העיקרי היה שולחן הבדיקות.
טורים
מסוף שנות ה-80 היא כתבה למגזין הפוליטי השבועי Khaborer Kagoj, והטקסטים המקובצים, Nirbachita Column (טורים נבחרים, 1990), זכו בפרס אננדה פוראשקאר (Ananda Purashkar) ב-1992 בשל הטיעונים הפמיניסטיים והגוון האנטי-דתי שלהם. היא גם חיה בגלוי נגד הזרם: שיער קצר, סיגריות, ללא לבוש מסורתי. במדינה שבה המאבק על רעיונותיה היה לוהט ממילא, התנהלותה היומיומית הרגילה שימשה פרובוקציה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לוג'ה (Lajja)
ואז, בשנת 1993, הגיע לוג'ה (Lajja) — בושה. הספר נכתב כרומן תיעודי ועוקב אחר משפחה הינדואית פטריוטית מבנגלדש שנרמסת על ידי שכניהם המוסלמים בעקבות אלימות עדתית. הוא נמכר בחמישים אלף עותקים בתוך שישה חודשים ואז נאסר להפצה. הספר הפך אותה למפורסמת בעולם ובלתי-ניתנת להישרדות בביתה.
במאי 1994 ציטט העיתון The Statesman את דבריה כי יש לעדכן את הקוראן ביסודיות; היא טענה לאחר מכן שקראה לביטול השריעה, לא לשכתוב כתבי הקודש. זה לא שינה דבר. עד אוגוסט היא עמדה בפני אישומים על השמעת הצהרות מתסיסות, הדרכון שלה נעלם, והרחוב קרא למותה. בסוף 1994 הגיעה לשוודיה, שהעניקה לה בסופו של דבר אזרחות. היא הפסיקה לעסוק ברפואה והפכה לסופרת במשרה מלאה.
עשרים שנה במקום אחר
הגלות הייתה ארוכה ואכזרית מבחינה אדמיניסטרטיבית. דווח כי המתינה שש שנים לוויזה הודית, ומעולם לא החזיקה שוב בדרכון בנגלדשי — היא לא יכלה להשתתף בהלוויות הוריה. היא חיה ברחבי מערב אירופה וצפון אמריקה תחת מספר פתוות מוות, ופרסמה את זיכרונותיה ששוב ושוב נאסרו להפצה: Amar Meyebela (ילדותי, 1997), שנאסר בבנגלדש ב-1999 וזכה בפרס אננדה פוראשקאר בשנת 2000; Utal Hawa (2002), שנאסר; Ka (2003), שפורסם במערב בנגל כ-Dwikhandito, נאסר על ידי בית המשפט הגבוה עם כ-שלושת אלפים עותקים שהוחרמו לפני שהאיסור הוסר ב-2005; Sei Sob Ondhokar (2004), שנאסר.
הודו העניקה לה אישור שהייה מתחדש ב-2004 והיא התיישבה בכלכותה, וכינתה אותה בית, תוך כתיבה עבור Anandabazar Patrika, Desh והעיתון הבנגלי Statesman. זה לא החזיק מעמד. במרץ 2007 הציעה המועצה לדין אישי מוסלמי בהודו (All India Muslim Personal Law Board) 500,000 רופי עבור עריפת ראשה, כשהנשיא שלה אומר שהפרס יעמוד בעינו אלא אם כן תתנצל, תשרוף את ספריה ותעזוב. ב-9 באוגוסט 2007, בעת שהציגה תרגום לטלוגו בהיידראבאד, היא הותקפה על ידי המון שהונהג לפי הדיווחים על ידי מחוקקים של מפלגת המג'ליס-א-איתיהאדול מוסלמין (Majlis-e-Ittehadul Muslimeen); שלושה חברי מועצה מחוקקת נעצרו והואשמו. אנשי דת בכלכותה חידשו פתווה ישנה באותו חודש; מחאות בנובמבר שם הצריכו את התערבות הצבא. ממשלת הודו החזיקה אותה לאחר מכן במיקום לא ידוע בניו דלהי במשך יותר משבעה חודשים, למעשה במעצר בית. לאחר שנבחרה לפרס סימון דה בובואר בינואר 2008, היא סירבה לנסוע לפריז: "אני לא רוצה לעזוב את הודו בשלב זה ומעדיפה להילחם על חופשיותי כאן". היא נאלצה לעזוב ב-19 במרץ 2008, ותחת לחץ ביטלה ספר זיכרונות שישי וחתכה קטעים מ-Dwikhandito.
היא נסעה לשוודיה, עבדה כחוקרת באוניברסיטת ניו יורק, ובשנת 2015, מאוימת על ידי קיצונים הקשורים לאל-קאעידה, פונתה לארצות הברית בעזרת המרכז לחקירה (Center for Inquiry). היא חיה שם כעת.
מדוע תסלימה מכונה גאונה
כנות תחילה: הטיעון בעד נסרין אינו נשען על המצאה ספרותית פורמלית. לוג'ה הוא רומן תיעודי — כתוב בפשטות, פולמוסי, קרוב יותר לכתבה עיתונאית מאשר לאמנות — וספרי הזיכרונות מוערכים בזכות העדות שבהם ולא בזכות המבנה שלהם.
היכולת הלא שכיחה היא משהו אחר: חסינות כמעט מוחלטת להפחדה, בשילוב עם ההרגל האנליטי של רופאה. היא מתייחסת לדת, למיניות ולאלימות עדתית כנושאים קליניים, שיש לתארם במדויק וללא לשון נקייה, והיא אינה משנה את עמדתה תחת איום. זה נדיר יותר מכישרון סגנוני, וזה נושא מחיר: שלושה עשורים של חוסר אזרחות, ספרים אסורים, עותקים מוחרמים, המונים, פרסים על ראשה, שבעה חודשים של מעצר בית. התמיכות הרציניות הן באומץ ליבה ולא במשפטים שלה, והן משמעותיות — פרס סחרוב לחופש המחשבה של הפרלמנט האירופי ב-1994, פרס קורט טוכולסקי של PEN השוודי באותה שנה, פרס מדאנג'יט סינג של אונסק"ו לסובלנות ואי-אלימות ב-2004, שני פרסי אננדה פוראשקאר, תוארי דוקטור לשם כבוד מגנט, לוון ופריז דידרו, והגנה ציבורית מצד מהסווטה דווי (Mahasweta Devi), ארונדהטי רוי וג'יריש קרנאד.
טיעון הנגד מגיע בחלקו מהמקלדת שלה עצמה. הערות ב-2019 פורשו כתמיכה באאוגניקה, דבר שהיא הכחישה; ציוץ ב-2021 על הקריקטאי מועין עלי (Moeen Ali) כונה איסלאמופובי על ידי אביו; הערותיה על נישואיה של מלאלה יוספזאי כונו קולוניאליסטיות. אדם יכול להיות גם קדוש מעונה אמיתי למען חופש הביטוי וגם חסר זהירות עם החופש שלמענו הקריב את עצמו. נסרין היא המחשה החיה הברורה ביותר לכך.
מורשת
היא נותרה אחת ממקרי המבחן המגדירים של עידן פוסט-פסוקי השטן: מה מדינה חילונית חייבת לסופרת שנוכחותה אינה נוחה. תשובתה של הודו — היתר, אחר כך מעצר בית, אחר כך גירוש — היא כישלון מתועד שאמנסטי אינטרנשיונל טיפל בו. תשובתה של בנגלדש הייתה למחוק את אזרחותה. עיתונאים ללא גבולות הפכו אותה לחברת מועצה של כבוד; פרסים המשיכו להגיע אפילו בשנת 2025. היא כתבה יותר משלושים ספרים, שתורגמו לעשרים שפות; הם עדיין אסורים במקומות שבהם נכתבו. הרופאה שעזבה את המרפאה ב-1994 כדי לומר את מחשבותיה בילתה את שארית חייה בהוכחה כמה יקר זה עולה.