סטיב ביקון: התודעה שהאפרטהייד לא יכל להגיע אליה עד שחיסל אותה
סטיב ביקון (Steve Biko) לא זכה להגיע ליום הולדתו ה-31, מעולם לא הנהיג מפלגה לשלטון ומעולם לא החזיק בתפקיד רשמי כלשהו – ובכל זאת, נלסון מנדלה אמר לימים כי בחייו, "הוא היה הניצוץ שהצית שריפת שדה ברחבי דרום אפריקה". מה שביקון בנה לא היה צבא או מוסד, אלא רעיון, פשוט לכאורה בניסוחו ורדיקלי בהשלכותיו: שהכלי היעיל ביותר של האפרטהייד לא היה המשטרה או חוקי המעבר, אלא תחושת הנחיתות שהפנימו השחורים בדרום אפריקה בעצמם, ושהשחרור חייב להתחיל בתודעה לפני שיוכל לקרות בכל מקום אחר.
משפחה שסומנה מוקדם על ידי המדינה
ביקון נולד ב-18 בדצמבר 1946 בטרקסטאד (Tarkastad) שבפרובינציית הכף המזרחי, ומשפחתו עברה עד מהרה לעיירה גינסברג (Ginsberg) ליד קינג ויליאמס טאון (King William's Town) לאחר שאביו, פקיד משטרה, מת כשסטיב היה כבן ארבע. הדבר הותיר את אמו לפרנס את המשפחה כעובדת משק בית וטבחית בבית חולים. הוא הצטיין בלימודיו, דילג על כיתה, וזכה במלגה לבית הספר התיכון היוקרתי לאבדייל (Lovedale) בשנת 1964 – רק כדי להיות מגורש בשנה שלאחר מכן לאחר שאחיו הגדול נעצר בחשד לקשרים עם תנועת פוקו (Poqo) האסורה, וסטיב נגרר לאותה חקירה, למרות שלא הייתה כל ראיה נגדו. הוא סיים את לימודיו במכללת סנט פרנסיס (St. Francis College) במריאנהיל (Mariannhill), מוסד קתולי ליברלי שבו התחדדה חשיבתו הפוליטית, לפני שנכנס לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת נטאל (University of Natal) על מלגה בשנת 1966.
התנתקות מפוליטיקה אנטי-אפרטהייד בהנהגת לבנים
באוניברסיטה הצטרף ביקון לאיגוד הסטודנטים הלאומי הרב-גזעי של דרום אפריקה (NUSAS), אך התאכזב מהנהגתו שנשלטה על ידי לבנים. ועידת NUSAS בשנת 1967 באוניברסיטת רודס (Rhodes University) הבהירה את ניתוקו: צירים לבנים והודים שוכנו במעונות, בעוד צירים שחורים נשלחו לישון בכנסייה. ביקון הגיע למסקנה ששחורים בדרום אפריקה זקוקים לארגון משלהם, ובדצמבר 1968 סייע להקים את ארגון הסטודנטים של דרום אפריקה (SASO), והפך לנשיאו הראשון ביולי שלאחר מכן. אידיאולוגיית "התודעה השחורה" של SASO, שגובשה במניפסט מדיניות משנת 1971, הגדירה את עצמה כ"גישה נפשית, דרך חיים" שמטרתה שחרור פסיכולוגי, המבוססת על השכנוע ש"הנשק העוצמתי ביותר בידי המדכא הוא תודעת המדוכא" – והיא פופולריות סיסמה שתאריך ימים יותר מהתנועה עצמה: "שחור הוא יפה" (Black is beautiful).
בניית מוסדות, לא רק סיסמאות
הקריירה האקדמית של ביקון קרסה כשהאקטיביזם כילה אותו – האוניברסיטה מנעה ממנו להמשיך בלימודי הרפואה ב-1972 – אך הוא הפנה את האנרגיה הזו לוועידת העם השחור (Black People's Convention), שנוסדה באותה שנה כדי להפיץ את התודעה השחורה מעבר לציבור הסטודנטים, ולרשת של תוכניות קהילתיות שחורות: מרפאת הבריאות זאנמפילו (Zanempilo), שנפתחה בינואר 1975, קמפיינים ללימוד קרוא וכתוב למבוגרים, וקואופרטיבי ייצור קטנים כמו מפעל העור של תעשיות הבית בנג'וואקסה (Njwaxa). הוא דחה את אוצר המילים הגזעי של מדינת האפרטהייד "לא-לבן", והגדיר "שחור" כזהות פוליטית משותפת המאחדת אפריקאים, צבעוניים (Coloureds) והודים נגד מבנה דיכוי משותף, בעודו מתעקש שאינו שונא לבנים כאינדיבידואלים – "אני דוחה רק את הרעיון ששחרור שחורים יכול להיות מושג באמצעות הנהגת ליברלים לבנים."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוחרם, תחת מעקב, עצור
הממשלה הטילה צו הרחקה על ביקון במרץ 1973, הגבילה אותו למחוז קינג ויליאמס טאון, אסרה עליו לשאת נאומים פומביים, להימצא עם יותר מאדם אחד בכל פעם, ולהיות מצוטט בעיתונות. הוא המשיך לעבוד בכל זאת, תחת מעקב מתמיד שכלל יריות לעבר ביתו ומעצרים חוזרים ונשנים, כולל תקופה של 101 ימים לאחר מרד סווטו (Soweto Uprising) ב-1976. במאי 1976 הוא העיד כעד הגנה במשפט SASO/BPC, ומסר תיאור של אידיאולוגיית התודעה השחורה שהיה כה יסודי, עד שמשקיפים כינו זאת סמינר.
מעצר ומוות במעצר
ב-18 באוגוסט 1977, המשטרה עצרה את מכוניתו של ביקון במחסום ליד גרהמסטאון (Grahamstown), בטענה שהפר את צו ההרחקה שלו בנסיעה לכיוון קייפטאון. כשהוא מוחזק עירום וכבול בתחנת המשטרה וולמר (Walmer) בפורט אליזבת (Port Elizabeth), הוא נחקר לאחר מכן במשך 22 שעות, כפות באזיקים ומשורשר לגריל, והוכה קשות על ידי קציני ביטחון, מה שגרם לשלושה נגעים במוח ודימום מסיבי. רופא שבדק אותו, אייבור לאנג (Ivor Lang), דיווח בתחילה כי אין עדות לפציעה – ממצא שמחקר מאוחר יותר התייחס אליו ככוזב בעליל – ולמרות בדיקות נוזל עמוד השדרה שהראו תאי דם, המשטרה העמיסה את ביקון העירום והכבול לתוך רכב לנד רובר והסיעה אותו כ-700 מייל לבית חולים בכלא בפרטוריה במקום לטפל בו מקומית. הוא מת לבדו בתא ב-12 בספטמבר 1977, בגיל 30.
חקירה שלא הרשיעה איש
גורמים ממשלתיים טענו בתחילה שביקון מת במהלך שביתת רעב. חקירה בת חמישה עשר ימים באותו נובמבר שמעה עדויות לכך שהוא היה משורשר לגרילים ונותר בשמיכות ספוגות שתן, אך השופט המ presiding קבע כי "אין עדות חיובית לכך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של אדם כלשהו", ואיש לא הועמד לדין – פסק דין שנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר ביקר בפומבי. כ-20,000 אבלים הפרו מחסומים משטרתיים כדי להשתתף בהלווייתו בקינג ויליאמס טאון ב-25 בספטמבר 1977, והממשלה הגיבה שבועות לאחר מכן באיסור על שמונה עשר ארגונים הקשורים לתנועת התודעה השחורה. עשורים לאחר מכן, ועדת האמת והפילוג של דרום אפריקה סירבה להעניק חנינה לחמישה קציני ביטחון לשעבר ב-1998 לאחר שמצאה את עדויותיהם על מותו סותרות; התובעים סירבו בסופו של דבר להאשים איש, תוך ציטוט חוק ההתיישנות, וממשלת דרום אפריקה פתחה מחדש את החקירה ב-2025.
מדוע סטיב מכונה גאון
התביעה של ביקון לגאונות טמונה כמעט כולה ברעיונות שהופקו לפני שמלאו לו שלושים: תיאוריה של שחרור פסיכולוגי קוהרנטית מספיק כדי לארגן תנועת סטודנטים וקהילה ארצית, רהוטה מספיק כדי לעמוד בחקירה נגדית במשפט, ועמידה מספיק כדי ש"שחור הוא יפה" והתודעה השחורה עצמה יישארו נקודות התייחסות במחשבה אנטי-גזענית ברחבי העולם, הנלמדות לצד פרנץ פנון (Frantz Fanon) כטקסטים יסודיים. מחווה של מנדלה עצמו, ותפקידה של התנועה ברדיקליזציה של דור הסטודנטים שהוביל את מרד סווטו ב-1976, הם הראיה החזקה ביותר למקרה. טיעון הנגד הכן יושב בתוך חייו של ביקון עצמו ולא בפוליטיקה שלו: עמיתים, כולל פעילת התודעה השחורה ומפלה רמפהלה (Mamphela Ramphele), תיעדו מאוחר יותר שתנועתו של ביקון עשתה מעט כדי לבחון מגדר, כשהיא מורידה נשים במידה רבה לתפקידי ניקיון והסעדה, ושלביקון עצמו היה מוניטין של בגידות סדרתיות שסייעו לסיים את נישואיו בזמן שהחל במערכת יחסים עם רמפהלה. חלק בתוך תנועתו שלו ביקרו גם את המשך ידידותו עם ליברלים לבנים כלא עקבי עם דוקטרינת התודעה השחורה. הגאונות שלו, במילים אחרות, השתרעה רחוק יותר לשאלות של גזע ופסיכולוגיה מאשר לשאלות של מגדר בתוך הארגון שלו.
מורשת
מותו של ביקון עשה יותר להפצת רעיונותיו מאשר חייו הצליחו בכוחות עצמם: הביוגרפיה של דונלד וודס (Donald Woods) משנת 1978 והעיבוד הקולנועי שלה משנת 1987, "צעקה לחופש" (Cry Freedom), נשאו את סיפורו לקהל עולמי, והוא נזכר כיום כ"אבי התודעה השחורה" – קדוש מעונה שתהילתו לאחר המוות האפילה על הישרדותו המוסדית של התנועה, שכן הקונגרס הלאומי האפריקאי, ולא ארגוני התודעה השחורה של ביקון, הובילו בסופו של דבר את המעבר של דרום אפריקה מחוץ לאפרטהייד. בנו נקוסינתי (Nkosinathi) הקים את קרן סטיב ביקון (Steve Biko Foundation), שפתחה מרכז קהילתי בגינסברג בשנת 2013, הממשיך בעבודה בעיירה שבה גדל ביקון תחת המערכת שרעיונותיו נבנו כדי לפרק.