סימון וייל (Simone Weil): לחשוב עם הגוף
בשנת 1934, אחד המוחות הפילוסופיים החריפים ביותר שהוכשרו באוניברסיטה הקפדנית ביותר בצרפת לקחה עבודה בקו הייצור במפעל תחת זהות בדויה, ועבדה במכונת עיתונות בלתי מקצועית ברנו (Renault) כדי לגלות, מבפנים, מה באמת מעוללת העבודה התעשייתית לבן אנוש. סימון וייל מעולם לא כתבה פילוסופיה כתרגיל שנערך במרחק בטוח מהנושא שלה. היא התעקשה להיכנס קודם למצב – המפעל, החפירות, מנות המלחמה – ונתנה למחשבה לנבוע ממה שהגוף כבר למד. זו הייתה שיטה שהניבה כמה מהכתבים הדתיים והפוליטיים התובעניים ביותר של המאה העשרים, וסביר להניח שהיא זו שהובילה למותה.
האישה הראשונה בכיתתה
וייל נולדה ב-3 בפברואר 1909 בפריז למשפחה יהודית מתבוללת ואגנוסטית – אביה רופא, אמה מרקע יהודי-רוסי – והפגינה הבטחה פילוסופית מוקדמת. היא למדה אצל המורה המשפיע אלן (Alain) בבית הספר התיכון אנרי הרביעי (Lycée Henri IV) לפני שנכנסה לבית הספר האליטיסטי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure) בשנת 1928 כאישה הראשונה במחזור שלה מאז שהחל המוסד לקבל נשים. היא למדה אצל הפילוסוף לאון ברונשוויג (Léon Brunschvicg), השלימה תזה על דקארט (Descartes), וזכתה ב-אגרגסיון (agrégation) שלה ב-1931, מה שהכשיר אותה להוראת פילוסופיה במערכת החינוך התיכוני הצרפתית. בזמן שלימדה בלה פוי (Le Puy) בתחילת שנות ה-30, היא תמכה בגלוי בעובדים מקומיים ששבתו וספגה בשל כך התקפות אנטישמיות – סימן מוקדם לדפוס שיגדיר את הקריירה שלה: נקיטת עמדות שגבו ממנה מחיר מקצועי ואישי, במקום להישאר בנוחות בתפקיד מדריכת פילוסופיה.
רצפת המפעל
בשנת 1934 לקחה וייל חופשה של שנה מהוראה כדי לעבוד בעילום שם בקומות הייצור של מפעלי רנו ואלסטום (Alstom), בעבודה לא מקצועית כדי להבין ישירות את המצב שכינתה מאוחר יותר "סבל" (affliction) – מצב המשלב כאב פיזי, השפלה פסיכולוגית והשפלה חברתית שהיא החשיבה כשונה מסבל רגיל. היא תיארה את החוויה במונחים נוקבים: הדרישות הבלתי פוסקות של זמן המפעל הפכו, בתיאורה, ל"נטל בלתי נסבל", שיצרו אצל העובדים הנתונים לו לא מרד, אלא תשישות וסוג של מחיקה רוחנית. החוויה עיצבה מחדש את כתיבתה המאוחרת על עבודה וצדק, שבה טענה שעבודה, כאשר היא מובנית נכון ונעשית בהסכמה ולא רק מתוך כורח, יכולה להפוך למעשה גאולה רוחני – הרעיון המנחה מאחורי חלק גדול מהפילוסופיה החברתית הבוגרת שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספרד וגבולות הפציפיזם
למרות שהגדירה את עצמה כפציפיסטית, וייל נסעה לספרד ב-1936 כדי להצטרף לכוחות הרפובליקנים שנלחמו בפשיזם, והתגייסה ליחידה אנרכיסטית בתוך הטור של דורוטי (Durruti Column). קוצר ראייה חמור הרחיק אותה במידה רבה מהלחימה, ולאחר שסבלה מכוויות קשות בתאונת בישול היא עזבה את החזית – מזל רע ומגושם שלמעשה, כפי שהתברר, כנראה הציל את חייה: היחידה הקודמת שלה הושמדה כמעט כליל בקרבות בפרדיגרה (Perdiguera) כחודש לאחר מכן.
מפגשים עם האלוהי
בין 1935 ל-1938 חוותה וייל סדרה של חוויות דתיות עוצמתיות שמשכו אותה לעבר הנצרות מבלי להוביל אותה מעולם להיטבל: עדות לכפריים ששרו מזמורים במהלך תהלוכה דתית בפורטוגל ב-1935, חוויה מטלטלת בבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש באסיזי (Assisi) ב-1937, וב-1938, רגע של מה שתיארה כנוכחותו של ישו עצמו המשתלטת עליה בזמן שדקלמה את שירו של ג'ורג' הרברט (George Herbert) "אהבה III" (Love III). חוויות אלו כיוונו מחדש את הפילוסופיה המאוחרת שלה לעבר מה שחוקרים מתארים כסוג של אפלטוניזם נוצרי, הבנוי סביב מושגים כמו "קשב" (attention) – השהיה ממושמעת של האגו והתשוקה המאפשרת לאדם לתפוס את המציאות ואת הזולת באמת – ו-"ביטול עצמי" (decreation), התרוקנות רצונית מתוך הזדהות עם קריאתה את הנסיגה האלוהית. היא נותרה, לפי בחירתה המודעת, מחוץ לכנסייה הממוסדת כל חייה, כשהיא מתייחסת לעמדה זו על הסף כבעלת משמעות פילוסופית ורוחנית כשלעצמה.
עבודת מלחמה ומוות מתוך ריסון
כשצרפת נפלה, עזבה וייל בחוסר רצון את ארצות הברית עם משפחתה ב-1942 אך עד מהרה מצאה את דרכה ללונדון כדי לעבוד עבור ממשלת צרפת החופשית הגולה תחת אנדרה פיליפ (André Philip), תוך ניתוח מודיעין המחתרת והפקת מבול של כתיבה על צדק, חובה ושיקום החברה הצרפתית שלאחר המלחמה – עבודה שהגיעה לשיאה בטקסט המרכזי האחרון שלה, הצורך בשורשים (The Need for Roots), שטענה כי לבני אדם יש סט של צרכים בסיסיים, רוחניים בעיקרם – סדר, חירות, ביטחון, ומעל הכל השתרשות בקהילה ובמקום – שכל חברה לגיטימית שלאחר המלחמה תצטרך לספק, מנוסחים במונחים של חובות ולא בשפת הזכויות הנפוצה יותר בתיאוריה פוליטית. כשאובחנה כחולה בשחפת ב-1943, סירבה וייל לטיפול ולהזנה מעבר למה שסברה שהאזרחים הצרפתים בשטח הכבוש על ידי הנאצים מקבלים, החלטה עקבית עם התעקשותה כל חייה לחלוק את המחסור של אלו שעבורם כתבה ונלחמה במקום לתאור אותו מתוך ביטחון. היא מתה ב-24 באוגוסט 1943, באשפורד (Ashford), קנט, בגיל שלושים וארבע; חקירת המוות של חוקר מקרי המוות ייחסה את מותה בחלקו להרעבה עצמית, אם כי הביוגרפית שלה סימון פטרמון (Simone Pétrement) ערערה מאוחר יותר על ניסוח זה, בטענה שהשחפת לבדה הייתה הסבר מספיק. היא נקברה בבית הקברות של אשפורד, באדמה הממוקמת בין החלקים היהודיים לקתוליים שבו.
מדוע סימון מכונה גאונה
גאוניותה של וייל הייתה נעוצה בסירובה להפריד בין טענה פילוסופית למצב החיים שתיארה – היא לא תארה סבל מתוך כיסא אוניברסיטאי אלא חיפשה אותו ישירות, על רצפת המפעל ומאוחר יותר בחפירה ספרדית, וכתיבתה על כוח, עבודה וקשב נושאת את הסמכות של מי שבדקה את רעיונותיה מול גופה שלה ולא רק מול טקסטים אחרים. אלבר קאמי (Albert Camus), שערך ופרסם את כתביה המקובצים לאחר מותה, החשיב אותה בין המוחות החיוניים של המאה, ופילוסופים מאז המשיכו לחפור ב-כובד וחסד (Gravity and Grace) וב-הצורך בשורשים למען קשיחות שחבה רבות לאסקטיזם חי לא פחות מאשר לוויכוחים. טיעון הנגד הכן הוא בלתי נמנע: אותה משמעת של שלילה עצמית שנתנה למחשבתה את סמכותה גם הרגה אותה בגיל שלושים וארבע, וסירובה למזון במהלך מחלתה האחרונה יושב באי-נוחות בין סולידריות עקרונית לבין אסקטיזם הרסני עצמי שכמה מחבריה באותה עת ראו כסוג של התאבדות איטית ולא כשיקול דעת נכון. גאונותה והשמדתה העצמית לא היו עובדות נפרדות לגביה אלא שני ביטויים של אותו מזג בלתי מתפשר.
מורשת
דבר מכתביה של וייל לא הופיע כספר במהלך חייה; המוניטין הפילוסופי המלא שלה נשען על מחברות, מאמרים ומכתבים שנאספו ופורסמו לאחר מותה, החל מ-כובד וחסד ב-1947 ו-הצורך בשורשים ב-1949. מוניטין זה רק גדל מאז, ומשך עיסוק רציני מהוגים ברחבי הקשת הפוליטית והדתית שמעבר לכך אינם חולקים דבר – עדות למכלול מחשבה שנבנה, פשוטו כמשמעו, מהיסוד.