סינקלייר לואיס: האיש שהעמיד את "רחוב ראשי" למשפט
הוא זכה בפרס פוליצר עבור הספר ארוסמית' (Arrowsmith) וסירב לקבלו. ארבע שנים לאחר מכן עמד בסטוקהולם כסופר האמריקאי הראשון אי-פעם שקיבל את פרס נובל לספרות, וניצל את המעמד כדי לומר לעולם שסופרים אמריקאים הם פחדנים: "רובנו — לא רק הקוראים, אלא אפילו הסופרים — עדיין מפחדים מכל ספרות שאינה האדרה של כל מה שהוא אמריקאי". הוא בנה את הקריירה שלו על עשיית ההפך, והמדינה שאותה העליב במשך עשור הפכה אותו לעשיר בזכות כך.
סוק סנטר
הארי סינקלייר לואיס (Harry Sinclair Lewis) נולד ב-7 בפברואר 1885 בסוק סנטר, מינסוטה, עיירת ערבה מהסוג שאותו יעמיד לימים למשפט ללא עוררין. אביו, אדווין ג'יי לואיס, ממוצא וולשי, היה רופא העיירה; אמו, אמה קרמוט לואיס, נפטרה ב-1891, ואביו נישא בשנית לאיזבל וורנר. הוא היה הצעיר מבין שלושה ילדים.
הוא היה גבוה, רזה, מגושם וסבל מאקנה, והוא לא השתלב. הילד שהיה באופן בולט לא מתאים לעיירה קטנה גדל והפך לסופר שפירק עיירות קטנות לגורמים — פיסת פסיכולוגיה ישירה שלואיס מעולם לא טרח להסתיר.
ייל, וסוחר העלילות
הוא למד באקדמיית אוברלין ב-1902 ולאחר מכן בייל (Yale) בין 1903 ל-1908, כשהוא קוטע את לימודיו לצורך עבודה ונסיעות ופרסום במגזינים ספרותיים של הסטודנטים. לאחר מכן הגיעה תקופת ההתמחות הארוכה: עבודות עיתונאיות באיווה ובסן פרנסיסקו, הוצאות ספרים בניו יורק, כתיבת סיפורת מסחרית לפי הזמנה, ועיסוק צדדי של מכירת עלילות לג'ק לונדון — אחת מהן הפכה ל-לשכת המתנקשים בע"מ (The Assassination Bureau, Ltd).
בין 1914 ל-1919 הוא פרסם חמישה רומנים שלא הגיעו לשום מקום. הוא היה בן שלושים וחמש, ולכל דעה סבירה, סופר צללים מיומן.
רחוב ראשי
רחוב ראשי (Main Street) (1920) שינה זאת בתוך עונה אחת. הספר נמכר ב-180,000 עותקים בתוך שישה חודשים והכניס לו סכום השווה בערך ל-3 מיליון דולר בערכי ימינו. הערת הביוגרפיה של קרן נובל מציינת כי הספר "עורר את האיכרים הנצורים" על ידי יציאה נגד המיתוס האמריקאי המקודש ביותר הקיים — הרעיון שעיירה קטנה היא המרכז המוסרי של הרפובליקה. עיירת הערבה של לואיס היא לעומת זאת קונספירציה של שיממון המענישה כל מי שרוצה משהו אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העובדה המסחרית המדהימה היא שהספר נרכש במספרים עצומים על ידי אותם אנשים שעליהם הוא נכתב.
באביט, ארוסמית', גנטרי
לאחר מכן הגיע העשור שמצדיק הכול. באביט (Babbitt) (1922) תקף את התרבות המסחרית של איש העסקים האמריקאי בדיוק רב כל כך עד ששם המשפחה של גיבורו הפך לשם עצם נפוץ. ארוסמית' (1925) זכה בפרס פוליצר, שלואיס סירב לקבל. אלמר גנטרי (Elmer Gantry) (1927) הציב מטיף צבוע במרכזו של רב-מכר במדינה שלקחה את מטיפי ההתעוררות הדתית שלה ברצינות. דודסוורת' (Dodsworth) הגיע בעקבותיו ב-1929.
סטוקהולם
בשנת 1930 הוא הפך לסופר הראשון מארצות הברית שקיבל את פרס נובל לספרות. מה שהאקדמיה השוודית תגמלה, בסיכום שלה, היה תיאורו של "האזרח הממוצע של ארצות הברית" על כל סתירותיו — הידידותיות לצד הפרובינציאליות, התיאבון החומרי לצד האידיאליזם הכן.
נאום הנובל שלו לא היה נאום תודה. זו הייתה מתקפה על מופנמות הספרות האמריקאית, שנישאה על ידי האמריקאי היחיד שהוכיח שהדברים יכולים להיות אחרת. הדיווח של קרן נובל עצמה עליו הוא ישיר לגבי השיטה: יצירתו עוררה את החברה האמריקאית על ידי תקיפת מיתוסיה היקרים, והיא עשתה זאת מבפנים, בניב של האנשים שהמיתוסים היו שייכים להם.
השקיעה הארוכה
זה לא יכול לקרות כאן (It Can't Happen Here) (1935), רומן על השתלטות פשיסטית על הנשיאות האמריקאית, היה הספר המשמעותי האחרון שלו. סביב תקופה זו, חייו התפרקו. הוא נישא לעורכת גרייס ליווינגסטון הגר ב-1914; נולד להם בן, וולס, והם התגרשו ב-1928. הוא נישא לעיתונאית דורותי תומפסון במאי 1928, נולד להם בן שני, מייקל, והם התגרשו ב-1942. וולס נהרג בקרב ב-1944.
לואיס שתה, בכבדות ולאחר מכן באופן קטסטרופלי, ואושפז לטיפול פסיכיאטרי ב-1937. הוא המשיך לפרסם, והערתה של קרן נובל עצמה מציינת ביובש שהכתיבה המאוחרת מעולם לא השתוותה להישגי שנות ה-20.
מדוע סינקלייר נקרא גאון
הכישרון שלו היה חיקוי בקנה מידה תעשייתי: אוזן לקצב המדויק של הדיבור המסחרי האמריקאי, והסבלנות לתמלל אותו עד שהוא הרשיע את עצמו. באביט עובד מכיוון שנאום התעמולה של ג'ורג' פ. באביט משוחזר בנאמנות כזו שאין צורך בפסק דין של המחבר — הקורא מספק אותו. לואיס דיווח על הרומנים שלו כפי שעיתונאי מדווח על אירוע, והתמורה ניתנת למדידה בשפה עצמה: "באביט" הפך לשם עצם אנגלי ו"רחוב ראשי" למילה נרדפת לצרות-אופקים פרובינציאלית. מעטים הסופרים בכל שפה שהכניסו מילה למילון על ידי המצאת דמות, ופחות מכך בזמן שהנושא עדיין חי ויכול להיפגע.
פרס נובל מצביע על אותו כפל ראייה — הידידותיות והפרובינציאליות, התיאבון והאידיאליזם של האזרח הממוצע, המוחזקים יחד. לואיס הציג סאטירה על העיירה הקטנה מבלי להחליט מעולם שהוא נעלה עליה, וזו בדיוק הסיבה שאמריקה של העיירות הקטנות קנתה 180,000 עותקים של הספר שלעג לה.
טענת הנגד חזקה והיא במידה רבה ניצחה. המוניטין המחקרי שלו ירד בהתמדה לאורך המאה העשרים, כשהוא נעקף על ידי פיצג'רלד והמינגוויי, שהיו מסוגלים לעשות דברים ברמת המשפט שלואיס פשוט לא יכול היה. הדמויות שלו הן לעיתים קרובות טיפוסים חברתיים ולא אנשים; ברגע שהיעד מזוהה, הספרים מחזיקים מעט הפתעות. והשקיעה לאחר 1930 הייתה ארוכה, פומבית ואלכוהוליסטית. פסק הדין הכן: סאטיריקן גאון וסופר מהדרג השני — הבחנה שהיצירה המאוחרת שלו הופכת לבלתי אפשרית לוויכוח.
מורשת
הוא מת ברומא ב-10 בינואר 1951, בגיל שישים וחמש, מאלכוהוליזם מתקדם. שרידיו נקברו בסוק סנטר, העיירה שאותה הפך למושמצת, והספר World So Wide פורסם לאחר מותו באותה שנה.
התחייה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. מאז שנות ה-2010, ובאופן חד לאחר 2016, הספר זה לא יכול לקרות כאן נמכר במספרים שלא נראו מאז פרסומו — רומן מ-1935 על האופן שבו דמוקרטיה אמריקאית עלולה להצביע בעד הפיכתה לאוטוריטרית, נקרא כמדריך ולא כסקרנות היסטורית. הסאטיריקן שהפרופסורים כבר קברו בשקט את המוניטין שלו, התברר כמי שכתב ספר אחד שחיכה לרגע הנכון.