סימון דה בובואר (Simone de Beauvoir): הפילוסופית שסירבה לנתונים המוקדמים
חמשת אלפים איש צעדו מאחורי ארונה בפריז באפריל 1986, והפרחים הגיעו מארגוני נשים מארבע יבשות. הייתה זו פרידה גרנדיוזית מסופרת שהקדישה את חייה להתעקשות שדבר בבני האדם אינו נקבע מראש — לא טבעם, לא ייעודם, ובטח שלא מינם. היא נקברה באותו קبر יחד עם אפרו של ז'אן-פול סארטר (Jean-Paul Sartre), סידור ביתי אחרון בין שני אנשים שבילו חמישים שנה בסירוב להינשא.
נדוניה שאבדה, קריירה שנמצאה
סימון לוסי ארנסטין מארי ברטראן דה בובואר (Simone Lucie Ernestine Marie Bertrand de Beauvoir) נולדה ב-9 בינואר 1908 ברובע הארבעה-עשר, אל תוך הנוחות הבורגנית המדויקת שאת פירוקה תקדיש את שנות בגרותה. אביה ז'ורז' היה עורך דין אגנוסטי; אמה פרנסואז הייתה קתולית אדוקה שפקחה על קריאת בנותיה על ידי סיכת דפים של ספרים שמצאה בלתי ראויים. לאחר מלחמת העולם הראשונה התאייד כספה של המשפחה. הם עברו לדירה קטנה יותר, ולבנות נאמר בפירוש שאיבדו את נדוניותיהן.
התוצאה הייתה מכרעת. נערה ממעמדה ללא נדוניה לא יכולתה לצפות להינשא לביטחון כלכלי; היא תצטרך להרוויח את לחמה. מה שנועד כהשפלה פעל במקום זאת כשחרור, והילדה מחונכת המנזר של קור דזיר (Cours Désir) דורבנה אל הנתיב היחיד הפתוח בפניה — השכלה שנלקחה ברצינות.
הבחינה שיצרה צמד
בסורבון (Sorbonne), ולאחר מכן בקרב עילית הפילוסופיה שהתקבצה סביב האקול נורמל סופيريור (École Normale Supérieure), ניגשה בובואר לבחינת האגרגסיון בפילוסופיה ב-1929. היא הייתה בת עשרים ואחת, האישה השמינית אי פעם שעברה אותה, והגיעה למקום השני — אחרי ז'אן-פול סארטר. לפי עדויות מסוימות היא הייתה המועמדת הצעירה ביותר אי פעם שניגשה לתואר. פסק דינם של הבוחנים על השניים הפך לאגדה בחיי האינטלקטואליה הצרפתית; מה שחשוב יותר היה שהדירוג יצר היררכיה שהתרבות לעולם לא נתנה לה לברוח ממנה.
סארטר הציע לא נישואים אלא חוזה, בר-חידוש או ביטול לאחר שנתיים, כשהאהבות "המקריות" מותרות משני הצדדים. איש מהם לא רצה ילדים. אף אחד מהם לא רציני היה כפוף את מה שכינו קשר חופשי לכבלי מוסד שתיעבו. ההסדר החזיק מעמד, בצורה מעודכנת, עד מותו.
הוראה, משולש, ורומן ראשון
מ-1931 עד 1943 לימדה בובואר פילוסופיה בבתי ספר תיכוניים במרסיי, רואן ופריז. ב-1933 ניסו היא וסארטר לקיים משולש רומנטי (ménage à trois) עם אולגה קוסאקייביץ' (Olga Kosakiewicz), אחת מתלמידותיו של סארטר — ניסוי שאת הייסורים ממנו כרתה אחר כך ישירות ליצירתה. ב-1943 פוטרה מההוראה; באותה שנה הופיע הרומן הראשון שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא באה להישאר (1943) הופך את פרשת קוסאקייביץ' למטפיזיקה: פולשת מתמקמת בחייהם של בני זוג והורסת לאט את כל מה שסביבה. דם האחרים (1945), שנכתב תחת הכיבוש הגרמני, מתנדנד בין לוחם מחתרת לאישה המתמודדת עם הזוועה הנאצית, ושואל את הש שאלה שתעסיק אותה במשך עשורים — מה אדם חייב לחירותם של אחרים. לאחר שובו של סארטר מתשעה חודשים כשבוי מלחמה, שניהם נטשו את כיתת הלימוד לטובת כתיבה ופעילות פוליטית, ויסדו את כתב העת זמנים מודרניים (Les Temps Modernes).
אתיקה ללא ערבויות
האתיקה של העמימות (1947) הוא ספרה המזולזל ביותר. הוא מסרב למערכות מוסר מוחלטות ובד בבד מסרב לניהיליזם שמבקרים טענו כי האקזיסטנציאליזם מוליד. פעולה אריתית, טענה, פירושה הכרה בחירותם של אחרים תוך קבלת הסופיות האנושית — והיא העניקה שם למנגנון, "הקריאה", הזימון שבאמצעותו אדם אחד קורא לאחר לתוך פרויקט משותף. הפרוזה שלה הייתה העניין: פשטות ההתבטאות שלה הפכה את הטיעונים הללו לנגישים באופן שאביזריו הבלתי חדירים לעיתים של היש והאין של סארטר מעולם לא היו. נגישות זו תשמש נגדה מאוחר יותר.
הספר ששינה את הכללים
המין השני הופיע ב-1949 והנפיק את המשפט שהאריך ימים יותר מכל שורה אחרת שכתבה: אישה לא נולדת, אלא נעשית אישה. הטיעון שמתחתיו הוא מבני. גברים הציגו עצמם כטיפוס האנושי המהותי והמוחלט, והגדירו נשים יחסית כאחר — הלא-מהותי. הנשיות, לפי תפיסה זו, אינה תכונה אלא עמדה מלאכותית, המיוצרת והנכפית.
קוראים שמרנים זדעזעו; הקטעים על אנטומיה נשית והומוסקסואליות עוררו זעם מיוחד; הוותיקן הכניס את הספר לאינדקס שלו (Index). מיליוני נשים נחשפו, לראשונה, לדיון כנה במצבן שלהן. מתורגם לכארבעים שפות, הוא הפך לקריאת הקרב של הגל השני של הפמיניזם בשנות ה-60 ואילך — הגם שדה בובואר עצמה לא כינתה עצמה פמיניסטית בפומבי עד 1973.
סופרת האינטלקטואלים
המנדרינים (1954) זכה בפרס גונקור (Prix Goncourt). הוא לוכד את האופוריה של יום השחרור ואת החמצתו שלאחר מכן, כאשר קהילת המחתרת התפצלה סביב מחנות העבודה הסובייטים ונאמנות המלחמה הקרה. בובואר תמיד הכחישה שמדובר ברומן מפתח (roman à clef), אך הקרע בין סארטר לקאמי (Camus), ודמויותיהם של אנרי פרון ואן דוברויי, הפכו את ההכחישה לקשה לתחזוקה.
זיכרונות, אם, וזקנה
ארבעה כרכים אוטוביוגרפיים — זיכרונותיה של נערה ממושמעת (1958), מלוא נעוריה (1960), כוח הנסיבות (1963) והכול נאמר ונעשה (1972) — נותרו מבין התיעודים הטובים ביותר של חיי האינטלקטואלים הצרפתיים במאה העשרים; מלוא נעוריה מכיל את אחד התיאורים החיים ביותר של צרפת תחת כיבוש. מוות קל מאוד (1964), שנכתב לאחר מות אמה מסרטן, היה הספר שסארטר חשב כטוב ביותר שלה. הזקנה (1970) הפנה את אותו מבט בלתי מתפשר על התנאים החברתיים של ההזקנות. פרידה מסארטר (1981) תיעד את דעיכתו; בניגוד לרגיל בשותפות ביניהם, סארטר מעולם לא קרא אותו לפני הפרסום.
מדוע סימון מכונה גאון
הכישרון המיוחד היה דה-נטורליזציה — היכולת להסתכל על הסדר שכולם מתייחסים אליו כמובן מאליו ולהוכיח שהוא נוצר. ביולוגיה, אימהות, נשיות, זקנה: בכל מקרה ביצעה בובואר את אותו תמרון, כשהיא מפרידה את העובדה הגולמית מהמשמעות שחברה עטפה אותה בה, ואז הראתה שהעטיפה היא היסטורית ולכן ניתנת להסרה. הדבר דרש שילוב יוצא דופן — סבלנות פנומנולוגית, אוזן של סופרת לפרטים חיים, וסירוב כמעט חסר רחמים לנחמה.
הטענות המושמעות עליה גדולות. גלוריה סטיינם (Gloria Steinem) אמרה לניו יורק טיימס (New York Times) שיותר מכל בן אנוש אחר, בובואר הייתה אחראית לתנועת הנשים הבינלאומית. עשורים של מחקר פמיניסטי ביססו אותה כהוגת דעות מקורית ולא סתם כלווית האינטלקטואלית של סארטר.
טענת הנגד אמיתית והייתה לאורך זמן עמדת הרוב. היא התנגדה לתווית של פילוסופית בעצמה, ומאמריה באמצע המאה נקראו רבות כפופולריזציות של סארטר — תפקיד שירות שהזמינה בחלקו. חוקרים זיהו הטיה אנטי-פמיניסטית בהמין השני, שכן המסגרת שלה מתייחסת לפעילויות המסורתיות של גברים כמו הפעלת רצון ושנל פעולה עצמאית כצורה נעלה יותר של צביליזציה מאשר המרחב הביתי. אחרים משיבים שמה שנקרא כבוז הוא בעצם זעם על מצבן של נשים. חייה הפרטיים, כולל מעורבות משולשת עם סטודנטית ופיטוריה מההוראה ב1943, מסבכים כל תיאור שלה כסמכות מוסרית ישרה.
מורשת
היא בנתה את היסוד הפילוסופי שעליו נבנה הפמיניזם המודרני, והיא עשתה זאת בספרים שקוראים רגילים יכלו ממש לסיים. הקבר במונפרנאס (Montparnasse) נושא שני שמות. רק אחד מהם שינה את מה שחצאי המינים יכלו לומר על עצמו.