סימונה קנטוני: הטיצ'ינזי שהעניק למילאנו את הנאו-קלאסיציזם שלה
בשנת 1796 בילו נפוליאון בונפרטה וז'וזפין שלושה חודשים במגורים בארמון השוכן במה שהוא כיום קורסו ונציה (Corso Venezia) במילאנו. המבנה היה נתון בתהליך שיפוץ במשך עשרים שנה על ידי אדריכל שווייצרי מכפר בטיצ'ינו, והעבודה עליו נמשכה כמעט עשרים שנה נוספות. פאלאצו סרבלוני (Palazzo Serbelloni) היה הוויכוח הארוך ביותר בחייו של סימונה קנטוני (Simone Cantoni) — פרויקט בודד שנמתח על פני ארבעה עשורים, שלושה משטרים ואת כל תקופת הגעתו של הנאו-קלאסיציזם ללומברדיה.
עסק משפחתי באלפים
קנטוני נולד ב-2 בספטמבר 1739 במנדריזיו (Mendrisio), שבקנטון השווייצרי דובר האיטלקית טיצ'ינו. הוא הגיע ממשפחה של אדריכלים ומהנדסים — התמחות טיצ'ינזית, שכן במשך דורות ייצאו העמקים שמדרום לאלפים בנאים, סתתים ואמני סטוקו לחצרות ולערים של איטליה ומעבר לה. משפחת קנטוני עבדה בג'נובה. מורו הראשון היה אביו, פייטרו לורנצו קנטוני, שעשה לאחר מכן את הצעד המכריע: הוא שלח את הצעיר לרומא.
רומא, ומדידת חורבות
ברומא למד קנטוני אצל לואיג'י ונוויטלי (Luigi Vanvitelli), אדריכל הארמון המלכותי העצום בקזרטה והבנאי האיטלקי המשפיע ביותר של אמצע המאה. יחד עם חברו פרנצ'סקו לובגה (Francesco Lavega), מדד קנטוני והעתיק את המונומנטים של העיר העתיקה. זה היה חשוב יותר ממה שהביטוי מרמז. הנאו-קלאסיציזם של המאה ה-18 לא נולד מתוך טעם אלא מתוך מדידות — מאדריכלים צעירים עם סרגלים ולוחות שרטוט שקבעו כיצד נראו המבנים הרומיים באמת, בניגוד למה שדמיונו של הבארוק הניח. קנטוני השתייך לדור שביצע את המדידות.
בשנת 1764 הוא זכה בפרס מהאקדמיה של פארמה, ובשנת 1768 סיים שם את לימודיו אצל אנמון אלכסנדר פטיטו (Ennemond Alexandre Petitot), האדריכל שהוכשר בצרפת והפך את פארמה למאחז צפון-איטלקי של הקלאסיציזם המחמיר החדש. הוא יצא משם עם שני דברים: אוצר מילים ארכיאולוגי רומי, ותחושה צרפתית של בהירות ואיפוק.
בחירה במילאנו
לאחר מכן הגיעה הבחירה שהגדירה את הקריירה שלו. במקום לחזור לג'נובה, שבה למשפחתו היה משרד וקשרים, קנטוני השתקע במילאנו בשנת 1768. זה היה שוק קשה יותר. ג'וזפה פירמאריני (Giuseppe Piermarini) — תלמיד נוסף של ונוויטלי, ובמהרה אדריכל לה סקאלה (La Scala) — היה הדמות הדומיננטית והאיש המועדף על הממשל האוסטרי. קנטוני בנה במקום זאת עבור האצולה המילאנזית, שהזמינה אותו למודרניזציה של ארמונות העיר ווילות הכפר שלהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההזמנה המילאנזית הראשונה שלו, בשנים 1772–1774, הייתה שיפוץ פאלאצו מליריו (Palazzo Mellerio). הוא המשיך לעבוד ברחבי צפון איטליה — ג'נובה, מילאנו, ברגמו, קומו — ובתהליך סייע להכניס את הנאו-קלאסיציזם למילאנו, תוך שילוב אלמנטים פלדיאניים במסגרת מודרנית.
פאלאצו סרבלוני
הזמנת סרבלוני נמשכה, בצורה כזו או אחרת, בין 1775 ל-1814. קנטוני שחזר את הארמון בהרחבה, כולל חזיתו, בסגנון נאו-קלאסי מובהק, והעניק לקומה הראשונה אולם נאו-קלאסי שעוטר במקור על ידי הצייר ג'וליאנו טרבאליזי (Giuliano Traballesi). ב-1796 אירח הארמון את נפוליאון וז'וזפין במשך שלושה חודשים — פרט שקובע בדיוק עד כמה הפך בניינו של קנטוני למען הכתובת במילאנו שבה התגורר הכוח.
ההיסטוריה המאוחרת אכזרית. בשנת 1943 השמידו פשיטות אוויריות חלקים נרחבים מהארמון, כולל הספרייה המפורסמת שלו בת 75,000 הספרים והפרסקאות של טרבאליזי. מה שעומד כיום הוא בחלקו שחזור, שמהווה כשלעצמו עדות לכמה העיר רצתה את המבנה בחזרה.
ג'נובה, וארמון הדוכס
בין 1778 ל-1783, חזר קנטוני לעירה של משפחתו כדי לעבוד על חזית הפאלאצו דוקאלה (Palazzo Ducale), מושב הרפובליקה של ג'נובה — הזמנה בעלת חשיבות אזרחית מרבית, ואחת שהציבה את סגנונו החדש והחמור בחזית של מבנה מדינה ולא בבית פרטי. הוא עבד גם בפורטו מאוריציו (Porto Maurizio), על כנסייה שהחלה להיבנות ב-1781 ושבנייתה נגררה עד 1832, זמן רב לאחר מותו.
וילה אולמו
בין 1780 ל-1794 הוא בנה את וילה אולמו (Villa Olmo) על שפת אגם קומו. כאן לאוצר המילים שאסף ברומא ובפארמה היה מרחב לפעול ללא האילוצים של ארמון עירוני קיים: וילה קלאסית גדולה בנוף, הרעיון הפלדיאני שנבנה מחדש בקפדנות של סוף המאה ה-18.
מדוע סימונה מכונה גאון
הטיעון המבוסס נשען על העברה ולא על המצאה. קנטוני לא המציא את הנאו-קלאסיציזם; הוא נשא אותו. האיכות האינטלקטואלית הספציפית המעורבת היא זו ששנותיו ברומא אימנו: היכולת לעבור מעובדה ארכיאולוגית מדודה למבנה מודרני עובד — לקחת פרופורציות וסדרים שהושבו עם סרגל מחורבות ולגרום להם לבצע את העבודה של אולם נשפים של אציל, חזית של רפובליקה, וילה על שפת אגם. זוהי בעיית תרגום, לא בעיית העתקה, ורוב בני דורו עשו זאת פחות טוב. הניסוח שלו, המתואר כאלמנטים פלדיאניים המשולבים במסגרת מודרניסטית, הוא בדיוק התרגום הזה.
הנקודה השנייה לזכותו היא התמדה תחת קושי. הוא בחר בעיר שבה האדריכל המקושר ביותר של דורו כבר שלט בתחום, ובכל זאת בנה שם קריירה, על בסיס פטרונות פרטית, במשך חצי מאה, דרך קריסת הסדר הישן והגעתו של נפוליאון. ארמון סרבלוני לבדו העסיק אותו במשך שלושים ותשע שנים.
טיעון הנגד הוא אמיתי ויש לציינו. אף מקור שנבדק לא מכנה את קנטוני גאון, והוא אינו השם הראשון בנאו-קלאסיציזם המילאנזי — פירמאריני הוא כזה. עבודתו מושלמת בתוך סגנון בינלאומי משותף ולא פריצה ממנו; הסיכום הסטנדרטי הוא שהוא תרם להחדרת הנאו-קלאסיציזם למילאנו, שזו שפה של יבואן מוכשר, לא של יוצר. יש להבין אותו בצורה הטובה ביותר כאיש מקצוע מיומן ועיקש במיוחד שבינתו הייתה פרשנית: הוא הבין את השפה הקלאסית החדשה מספיק לעומק כדי לדבר אותה בשטף בשלוש ערים בו-זמנית.
מורשת
קנטוני מת במרץ 1818 — התאריך מצוין כ-3 בחלק מהרישומים וכ-18 באחרים — בגורגונזולה שליד מילאנו, לאחר שבילה את תקופתו האחרונה בשיקום בית משפחתו והכנסייה במוג'יו (Muggio), חזרה בעמקי טיצ'ינו מהם הגיע. הוא התחיל כבנו של אדריכל כפר וסיים לאחר שעיצב מחדש ארמון מילאנזי שבו ישן קיסר, את חזית הפאלאצו דוקאלה הג'נובזי, ווילה על אגם קומו שעדיין מושכת מבקרים. בנייניו, בניגוד לשמו, מעולם לא עזבו את ספרי ההדרכה.