שמואל נח אייזנשטדט (Shmuel Noah Eisenstadt): האיש שסיים מודל אחד של מודרניות
לעמיתיו באוניברסיטה העברית היה כינוי חצי-בדיחתי לשמואל נח אייזנשטדט: "ההתגלמות החיה של מקס ובר" (Max Weber). הכוונה הייתה למחמאה על טווח הידע שלו, לא על חיקוי – מלומד שנע בין שפות, תרבויות ומאות באותה שטף שובר הביא לסוציולוגיה השוואתית מאה שנה קודם לכן. אייזנשטדט בילה שישה עשורים בוויכוח נגד רעיון אחד פשוט ופתיין: שיש נתיב אחד להיות מודרני, ושהמערב צעד בו ראשון.
מוורשה לירושלים
אייזנשטדט נולד ב-10 בספטמבר 1923 בוורשה, פולין. אמו האלמנה הביאה אותו לירושלים בראשית שנות ה-30, ושם הוא רכש את השכלתו מגיל שתים-עשרה לערך. הוא החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1940, השלים תואר שני ב-1944 ודוקטורט בסוציולוגיה ב-1947, תחת הנחייתו של הפילוסוף מרטין בובר (Martin Buber). הוא הצטרף לסגל האוניברסיטה כמעט מיד, ב-1946, ומעולם לא עזב אותה באמת – מקרה נדיר שבו כל חייו המוסדיים של מלומד התכנסו בתוך כתליה של אוניברסיטה אחת, בעוד השפעתו האינטלקטואלית התפרסה על פני הגלובוס.
בניית דיסציפלינה מאפס
כאשר החל אייזנשטדט את הקריירה שלו, הסוציולוגיה בקושי הייתה קיימת כתחום לימוד מאורגן בישראל. הוא נחשב למייסד בפועל של הסוציולוגיה הישראלית, עמד בראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית במשך שני עשורים, מ-1949 עד 1969, וכיהן כדיקן הפקולטה למדעי החברה מ-1966 עד 1969. הוא החזיק בקתדרה לסוציולוגיה על שם רוז אייזקס מ-1959 ועד פרישתו ב-1990, אז הפך לפרופסור אמריטוס, ובמהלך הדרך כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטת שיקגו, הרווארד, סטנפורד ואוניברסיטת וינה, בין היתר. לא היה מדובר רק בניהול מחלקתי – אייזנשטדט בנה במקביל את המערך המוסדי של דיסציפלינה לאומית ויצר את העבודה התאורטית שהפכה אותו למשפיע ברמה הבינלאומית, משימה כפולה שמעטים החוקרים המצליחים לבצע היטב בעת ובעונה אחת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סוציולוג של נוער, ואחר כך של אימפריות
זהותו המדעית המוקדמת של אייזנשטדט התמקדה בסוציולוגיה של הנוער ושל שינויים בין-דוריים, עבודה שביססה את המוניטין שלו לפני שעבר לטריטוריה השוואתית רחבה בהרבה. ספרו משנת 1963, המערכת הפוליטית של אימפריות (The Political System of Empires), בחן כיצד אימפריות ביורוקרטיות היסטוריות ארגנו כוח פוליטי בתרבויות ובתקופות שונות בתכלית, סימן מוקדם לשיטה ההשוואתית-תרבותית שתגדיר את עבודתו הבוגרת. בעקבותיו הגיעו מודרניזציה: התנגדות ושינוי (1966) ומהפכה וטרנספורמציה של חברות (1978), שכל אחד מהם דחף הלאה לשאלה כיצד חברות משתנות ואילו כוחות – תרבותיים, מבניים, דתיים – מניעים באמת את השינוי הזה, בניגוד לכוחות שתאורטיקנים הניחו שהם המניעים אותו.
מודרניות מרובות
הרעיון בעל ההשפעה הרבה ביותר של אייזנשטדט הגיע בצורתו המלאה בשלב מאוחר בקריירה שלו: התאוריה של "מודרניות מרובות". היכן שתאוריית המודרניזציה שלאחר המלחמה התייחסה לנתיב ההיסטורי של מערב אירופה – חילון, תיעוש, מוסדות דמוקרטיים-ליברליים – כאל תבנית שכל חברה תתכנס אליה בסופו של דבר, אייזנשטדט טען את ההיפך. המודל האירופי, הוא התעקש, אינו הנתיב היחיד למודרניות; הוא היה פשוט הראשון להגיע. יפן, הודו, העולם האסלאמי ואמריקה הלטינית לא היו גרסאות חלקיות או מעוכבות של אירופה, אלא יצרו מודרניות מובחנת משלהן, שעוצבה על ידי דקדוקים תרבותיים פנימיים של דת, מסורת וזהות קולקטיבית. הוא הרחיב זאת לטענה מפתיעה באמת על תופעה שרבים הניחו שהיא שארית מהעבר הקדם-מודרני: הוא טען שפונדמנטליזם דתי אינו תופעה מסורתית כלל אלא תופעה מודרנית, תגובה הנוצרת בתוך התנאים של המודרניות עצמה ומובנית בתוכה, ולא שריד שהמודרניות פשוט נכשלה במחיקתו. הוא חקר נושאים אלה בהרחבה בספרו תרבות יפן: מבט השוואתי (1996) והמשיך לזקק את המסגרת בעבודות מאוחרות יותר, כולל תאוריה ומודרניות (2006).
חיים של כבוד
ההכרה שאייזנשטדט צבר עוקבת אחרי המסלול של קריירה שהסוציולוגיה הבינלאומית התייחסה אליה ברצינות כמעט משלביה המוקדמים. הוא זכה בפרס מקייבר (MacIver) מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקאית ב-1964, בפרס רוטשילד למדעי החברה ב-1970, ובפרס ישראל בשנת 1973. מאוחר יותר הגיע פרס בלזן (Balzan) ב-1988, פרס מקס פלנק למדעי החברה ב-1994, פרס הומבולדט למחקר ב-2002, וב-2006, פרס הולברג (Holberg) הבינלאומי – אחד הפרסים הבינלאומיים היוקרתיים ביותר במדעי הרוח והחברה. הוא החזיק בתוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות כולל הרווארד, אוניברסיטת ורשה ודיוק, ונבחר לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, לחברה הפילוסופית האמריקאית, לאקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב ולאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
מדוע שמואל נחשב לגאון
האיכות האינטלקטואלית הספציפית שהעניקה לאייזנשטדט את המוניטין שלו הייתה טווח סינתטי: היכולת להחזיק בו-זמנית גופים עצומים ומגוונים של חומר היסטורי ותרבותי – דתות התקופה הציריית, ביורוקרטיה עות'מאנית, חברה תעשייתית יפנית שלאחר המלחמה, תנועות אסלאמיות עכשוויות – ולהסיק מהם טענה השוואתית קוהרנטית, במקום לשלוט בתרבות אחת לעומק ולעצור שם. מספיד שלו, גד יצחקי (Gad Yair), הצביע בדיוק על כך: "זיכרון מדהים – החולש על ספרות רחבה" ושליטה בשפות רבות, חומר הגלם שהפך את השיטה ההשוואתית לאפשרית ולא רק לשאפתנית. ההשוואה לובר שעשו עמיתיו, גם אם חצי-בדיחתית, כוונה לאותו מאפיין בדיוק – לא חיקוי סגנוני אלא שאיפה משותפת לתאר את המודרניות עצמה ולא רק מקרה לאומי אחד שלה. טענת הנגד ההגונה ראויה למשקל שווה: "מודרניות מרובות" עוררה ביקורת רצינית מצד חוקרים הטוענים שהמושג גמיש מספיק כדי להסביר כמעט כל תוצאה בדיעבד, כשהוא מציע תיאור המחופש לתאוריה, ושקטגוריות התרבות של אייזנשטדט יכולות להשטיח מגוון פנימי עצום בתוך המודרניות ה"אסלאמית" או ה"יפנית" לכדי תיבות בודדות. גאונותו, אם המילה מתאימה, הייתה ארכיטקטונית יותר מאשר ניסויית – הוא בנה מסגרת גמישה מספיק כדי להכיל כמעט את כל המאה ה-20 של העולם הלא-מערבי, והשאלה האם מסגרת זו מסבירה ככל שהיא מכילה נותרה ויכוח חי בקרב סוציולוגים עד היום.
מורשת
אייזנשטדט נפטר ב-2 בספטמבר 2010, בגיל 87, לאחר שזכה לראות את "מודרניות מרובות" הופכת לאחת מנקודות הייחוס הסטנדרטיות בסוציולוגיה השוואתית, כזו שעדיין נידונה אך לעיתים רחוקות מתעלמים ממנה. שני ספרי יובל (festschrifts), שפורסמו ב-2005 וב-2010, קיבצו חוקרים שהגיבו לעבודתו, ובתו עירית מאיר הפכה לחוקרת ידועה של שפת הסימנים הישראלית בזכות עצמה. המחלקה שבנה באוניברסיטה העברית נותרה מרכז של הסוציולוגיה הישראלית, והטענה שהקדיש לה את הקריירה שלו – שלמודרניות אין כתובת אחת – האריכה ימים יותר מהאיש שהגה אותה.