שלמה זנד: ההיסטוריון ש"המציא מחדש" את הלאום
מי שנשר מהתיכון ולא השלים את השכלתו התיכונית עד גיל 25, בילה לאחר מכן עשרות שנים בהוראת היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ואז כתב ספר הטוען כי הרעיון של עם יהודי המשתלשל בקו ישיר ורציף מראשי תקופת התנ"ך הוא, בלשונו, המצאה של המאה ה-19. הספר שהה ברשימות רבי-המכר בישראל במשך תשעה-עשר שבועות. שלמה זנד בנה קריירה מסירוב לקבל את הנרטיב שהוכתב לו.
ילדות המבוססת על סירוב
זנד נולד ב-10 בספטמבר 1946 בלינץ, אוסטריה, להורים יהודים-פולנים ששרדו את השואה. המשפחה עברה ליפו ב-1948, שם עבד אביו כשומר לילה במטה המפלגה הקומוניסטית. השקפת עולמם של הוריו הייתה קומוניסטית ואנטי-אימפריאליסטית עד כדי סירוב לקבל כספי פיצויים מגרמניה על סבלם, והבסיס התרבותי המוקדם של זנד היה ביידיש ולא במסורות דתיות או לאומיות שיהפכו לימים לנושא חייו. הוא סולק מבית הספר התיכון בגיל ששעשרה ועבד בעבודות שונות, כולל טכנאי קווי טלפון, לפני שהשלים את השכלתו התיכונית בגיל 25.
מחייל לרדיקלי
התמורה הפוליטית של זנד עוקבת אחר שירותו הצבאי במלחמת ששת הימים ב-1967, כאשר יחידתו כבשה את אבו טור שבמזרח ירושלים. שירות נוסף ביריחו, שם היה עד ליחס כלפי הפלסטינים, דחף אותו לעבר השמאל הרדיקלי. הוא החל להיות מעורב בחוגים קומוניסטיים, רקם ידידות עם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש (Mahmoud Darwish) דרך המפלגה הקומוניסטית רק"ח, וב-1968 הצטרף לארגון האנטי-ציוני מצפן, אם כי התפטר בתוך שנתיים, מאוכזב מהפוליטיקה הפנימית שלו.
קריירה אקדמית לא צפויה
זנד קיבל תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב ב-1975, ואז בילה עשור בפריז, שם השלים תואר שני בהיסטוריה צרפתית ודוקטורט שהתמקד בז'ורז' סורל (Georges Sorel) ומרקסיזם, כשמחקרו לדוקטורט מבוסס בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (École des Hautes Études en Sciences Sociales) בין 1978 ל-1982. הוא החזיק במשרת הוראה שם מ-1983 עד 1985 לפני שחזר לאוניברסיטת תל אביב, שם התקדם בדרגות ממרצה במסלול קביעות ב-1988 למרצה בכיר ב-1995 ופרופסור מן המניין ב-2002, והפך לפרופסור אמריטוס ב-2014. הוא לימד גם מעת לעת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובפריז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מתי ואיך הומצא העם היהודי
ספרו המכונן של זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? (The Invention of the Jewish People), פורסם בעברית ב-2008 ובאנגלית בשנה שלאחר מכן. הטיעון שלו היווה קריאת תיגר ישירה לנרטיב המכונן של הציונות: שהלאום היהודי המוכר כיום נבנה באופן משמעותי על ידי היסטוריונים של המאה ה-19, החל מהיינריך גרץ (Heinrich Graetz), שהתייחסו לנרטיב המקראי כאל תיעוד היסטורי מהימן. זנד טען כי עמים עתיקים רבים התגיירו במהלך הדורות, וכי יהודים אשכנזים עשויים בחלקם המשמעותי לרדת מהכוזרים, עם טורקי שהאליטה השלטת שלו התגיירה בימי הביניים המוקדמים, ולא מאוכלוסייה גולה מיהודה העתיקה. הספר תורגם ליותר שפות מכל ספר היסטוריה ישראלי אחר, כולל גרמנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית, רוסית וסלובנית, וזכה בפרס העיתונאים הצרפתי Prix Aujourd'hui. הוא המשיך בספר מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל (The Invention of the Land of Israel) ב-2012, כשהוא מרחיב את אותה סקפטיות לתביעות טריטוריאליות, ומאוחר יותר בספר מתי ואיך הפסקתי להיות יהודי (How I Stopped Being a Jew) ב-2013, שהפריד בין הקשר שלו לעברית ולחיים הישראליים החילוניים לבין מה שכינה "יהודוצנטריות שבטית". ספריו האחרים כוללים את הקולנוע כהיסטוריה, ביקורת על הסרט התיעודי של קלוד לנצמן (Claude Lanzmann) שואה, ואת סוף האינטלקטואל הצרפתי, הבוחן את מישל וולבק (Michel Houellebecq), אריק זמור (Éric Zemmour) ואלן פינקלקראוט (Alain Finkielkraut).
התנגשות עם הגנטיקה ועם המבקרים
התזה של זנד הציבה אותו במסלול התנגשות עם היסטוריונים ציונים, שהאשימו אותו בהצגת טענות ספקולטיביות כעובדות מוגמרות, ועם גנטיקאים העובדים על מוצא יהודי. הערתו למגזין Science בשנת 2010, לפיה היטלר היה מאשר את מחקר מוצא ה-DNA של הגנטיקאי הארי אוסטרר (Harry Ostrer) לגבי שורשים יהודיים, גררה נזיפה חריפה מאוסטרר, שכינה את ההשוואה "מנופחת" וסילוף של עבודתו. הגנטיקאי ערן אלחיק הסתמך מאוחר יותר במידה רבה על טיעוניו של זנד בהציעו כי מוצאם של האשכנזים משקף פסיפס של שורשים מהמזרח הקרוב, הקווקז, אירופה ושמיים, תיאוריה שבעצמה גררה ביקורת משמעותית מצד היסטוריונים וגנטיקאים כאחד. זנד מעולם לא טען להיותו גנטיקאי; טיעוניו הם היסטוריוגרפיים, בנוגע לאופן שבו נבנים נרטיבים לאומיים, ולא טענות מעבדה על DNA.
פוליטיקה ללא אשליות
זנד מגדיר את עצמו כפוסט-ציוני וכלא-ציוני. הוא תומך בקיומה המתמשך של ישראל, אך על בסיס פרגמטי ולא היסטורי – "לא בגלל זכות היסטורית, אלא בגלל העובדה שהיא קיימת כיום" – והוא מתנגד לחוק השבות. הוא כינה את החברה הישראלית "אחת החברות הגזעניות ביותר בעולם המערבי" בגלל האופן שבו היא מוגדרת משפטית, והשתמש במילה אונס כדי לתאר את מה שלדבריו ישראל עשתה לחברה הפלסטינית. הוא דוחה פתרון של מדינה אחת כלא מציאותי בהתחשב באותה חברה, ותחת זאת תומך בפתרון של שתי מדינות על בסיס קווי 1967 עם פינוי התנחלויות. ב-2014, בראיון ל-The Guardian, אמר שהוא רוצה "להפסיק להחשיב את עצמי כיהודי", ותיאר את עצמו כמי ש"נטמע על ידי החוק לאתנוס דמיוני" – עמדה שהפכה אותו לשנוי במחלוקת בשל טענות הזהות שלו לא פחות מאשר בשל ההיסטוריה שלו.
מדוע שלמה מכונה גאון
המוניטין של זנד נשען על מהלך אינטלקטואלי ספציפי: נטילת סיפור מוצא לאומי שכולם כמעט התייחסו אליו כמובן מאליו, והראייה, באמצעות קריאה צמודה של האופן שבו היסטוריונים מהמאה ה-19 אכן בנו אותו, שמדובר בבנייה ולא בהעברה. זוהי מקוריות היסטוריוגרפית אמיתית – היכולת לקרוא ארכיון מוכר ולראות את הפיגומים במקום את הבניין. עם זאת, זו אינה גאונות שמאושרת על ידי קונצנזוס. גנטיקאים, דמוגרפים והיסטוריונים רבים טענו כי טענותיו המרכזיות על מוצא כוזרי ועל עם מומצא אינן עומדות במבחן הראיות הגנטיות והתיעודיות, וחלק מהמבקרים רואים בספר פולמוס הלבוש כאקדמיה. התיאור ההוגן ביותר הוא שזנד ניחן בכישרון אמיתי להגדרה מחדש פרובוקטיבית ובנכונות לעקוב אחר טיעון לתוך טריטוריה שמבטיחה לו אויבים – אומץ לב אינטלקטואלי, בין אם התזה ההיסטורית הספציפית שורדת את הבדיקה ובין אם לא.
מורשת
יהיה פסק הדין הסופי על השערת הכוזרים אשר יהיה, זנד כפה ויכוח שהקהילות היהודיות בישראל ובתפוצות נמנעו מניהולו בציבור במידה רבה, על האופן שבו זהויות לאומיות נוצרות במקום להימצא, וספריו נותרו נקודות התייחסות – המצוטטים באהדה על ידי חלקם, ומוחזקים כסיפור אזהרה על ידי אחרים – בכל ויכוח רציני על מקורות הלאום היהודי.