סקוטי פיפן: המתווה לעמדת הווינג המודרני
בסדרת הגמר של ה-NBA בשנת 1991, הוטל על סקוטי פיפן (Scottie Pippen) לשמור על מג'יק ג'ונסון (Magic Johnson), הרכז המסחרר ביותר באותה עת – אדם שהיה נמוך ממנו בחמישה אינצ'ים וערמומי לאין שיעור. פיפן חנק אותו, שיתק את התקפת ה-Showtime של הלייקרס, ועזר להביא לשיקגו את האליפות הראשונה שלה. זה היה הרגע שבו עולם הכדורסל הבין מהו פיפן באמת: לא רק שחקן משלים של מייקל ג'ורדן (Michael Jordan), אלא כוח הגנתי ורב-תכליתי שיכול היה, בגובה 6 רגל ו-8 אינץ', לעשות כמעט כל מה שהמשחק דרש, בשני צידי המגרש.
משחקן ללא מלגה לבחירה בדראפט
פיפן נולד ב-25 בספטמבר 1965, בהמבורג, ארקנסו, הצעיר מבין שנים-עשר ילדים. מסלולו ל-NBA היה בלתי סביר. הוא הגיע לאוניברסיטת סנטרל ארקנסו (University of Central Arkansas) הקטנה כשחקן ללא מלגה וכמנהל ציוד, אז צמח בכמה אינצ'ים ופרח עד שהפך לשחקן נבחרת ה-NAIA All-American ב-1986 וב-1987. סיאטל סופרסוניקס (Seattle SuperSonics) בחרה בו במקום החמישי בדראפט 1987 ומיד העבירה אותו בטרייד לשיקגו בולס (Chicago Bulls), מהלך שסייע להגדיר עשור שלם.
המנוע של שושלת
פיפן הפך לכוכב השני ההכרחי באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הספורט. הוא זכה בשש אליפויות NBA עם הבולס – ב-1991, 1992, 1993, 1996, 1997 ו-1998 – כמשלים הרב-גוני לג'ורדן. ממוצעי הקריירה שלו שעמדו על 16.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים ו-5.2 אסיסטים לא משקפים נכונה את תרומתו. כפי שהגדיר זאת היכל התהילה: הוא "ניהל את המגרש כמו רכז, תקף את הלוחות כמו פאוור פורוורד, וצלף לרשת כמו שוטינג גארד". הוא היה, במילותיו של ה-NBA, שחקן ש"ניצח על ההתקפה כמו רכז" בעודו מגן על ההיקף "כמו מעטים אחרים".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שחקן ההגנה ההיקפי הטוב ביותר בתקופתו
הגנה הייתה יצירת המופת של פיפן. הוא נבחר לחמישיית ההגנה הראשונה של ה-NBA שמונה שנים ברציפות, מ-1992 עד 1999, והוביל את הליגה בחטיפות בעונת 1994-95. עם מוטת ידיים של 88 אינץ' וגאונות בציפיית מהלכים, הוא יכול היה לשמור על כל חמש העמדות – "צוות הריסה של איש אחד" ששיבש את תוכניות היריבים עוד לפני שהתפתחו. הוא היה המגן הניתן להחלפה וחסר העמדה שה-NBA של ימינו מעריך יותר מכל דבר אחר, שני עשורים לפני שהליגה הדביקה את הקצב שלו.
מחוץ לצל
כאשר ג'ורדן פרש במפתיע ב-1993 כדי לשחק בייסבול, השאלה הייתה אם פיפן יוכל להוביל קבוצה לבדו. התשובה הייתה ברובה חיובית. בעונת 1993-94 הוא רשם שיאי קריירה של 22.0 נקודות למשחק, נבחר ל-MVP של משחק האולסטאר, נכנס לחמישייה הראשונה של ה-NBA וסיים שלישי בהצבעות ל-MVP, ובכך הפך לאחד השחקנים הבודדים שהובילו את קבוצתם בכל הקטגוריות הסטטיסטיות המרכזיות. הבולס הודחו בפלייאוף, ותקופתו של פיפן ככוכב יחיד כללה נקודת שפל ידועה לשמצה – סירוב, באחד ממשחקי הפלייאוף ב-1994, לחזור למגרש ב-1.8 השניות האחרונות כיוון שהמהלך תוכנן עבור חבר לקבוצה. זה נותר הכתם המתמשך על המוניטין שלו.
מדוע סקוטי נחשב לגאון
הגאונות של פיפן היא אינטליגנציית כדורסל שהפכה לפיזית – ראש למשחק שבא לידי ביטוי באמצעות אורך, תזמון וציפייה, ולא באמצעות אינטלקט במובן האקדמי. האיכות הספציפית היא קריאה מקדימה של המגרש בשני צידיו: בהגנה, זיהוי נתיב מסירה או כוונת מוביל הכדור חצי שנייה מוקדם יותר ושימוש במוטת הידיים כדי להעניש על כך; בהתקפה, ניצוח וחלוקת כדורים כמו רכז הלכוד בגוף של פורוורד. אף מקור שנסקר כאן לא מכנה את פיפן "גאון" במפורש, אך עמיתים והיסטוריונים תמימי דעים שמשחקו הרב-גוני הפך, לפי הגדרת ה-NBA, ל"אב-טיפוס של הדור הבא של הסמול פורוורדים" – קווין גארנט (Kevin Garnett) ציין את אורך ידיו כמודל, וטרייסי מקגריידי (Tracy McGrady) שיבח את השלמות הדו-צדדית שלו. הטיעון הנגדי ההוגן קיים. פיפן מעולם לא היה השחקן הטוב ביותר בקבוצות האליפות שלו; זה תמיד היה ג'ורדן, וספקנים טוענים שהטבעות והמוניטין של פיפן מנופחים בשל אותה שותפות. התור היחיד שלו כעוגן של קבוצה הסתיים ללא תואר וכלל את ה"זעף" הידוע לשמצה של 1.8 השניות. ובכל זאת, האמת העמוקה היא שהאינטליגנציה הייחודית שלו – ורסטיליות, ראייה הגנתית, חוסר אנוכיות – היא בדיוק מסוג הדברים שדפי הסטטיסטיקה מסתירים, ואותם המשחק המודרני הכתיר בדיעבד כתבנית לווינג האידיאלי.
מורשת
פיפן זכה בשתי מדליות זהב אולימפיות, עם "דרים טים" (Dream Team) ב-1992 ושוב ב-1996, נבחר לרשימת 50 השחקנים הגדולים של ה-NBA ב-1997 ולנבחרת יום השנה ה-75 ב-2021, ונכנס להיכל התהילה של הכדורסל ע"ש נייסמית' (Naismith Memorial Basketball Hall of Fame) בשנת 2010. גופייתו מספר 33 תלויה בתקרת האולם בשיקגו. ההיסטוריה הייתה אדיבה אליו בדרך ספציפית: ככל שהליגה התפתחה לעבר שחקנים ארוכים, ניתנים להחלפה וחסרי עמדות השומרים על כולם ויוזמים התקפות, היא חשפה בהדרגה שסקוטי פיפן היה העתיד לאורך כל הדרך.