שיימוס היני: שירה נגד השתיקה הצפונית
דקות לפני מותו במרפאת בלקרוק (Blackrock Clinic) בדבלין ב-30 באוגוסט 2013, שלח שיימוס היני לאשתו מארי הודעת טקסט המורכבת משתי מילים לטיניות: Noli timere. אל תפחדי. אלו היו המילים האחרונות שכתב משורר שרוברט לוול (Robert Lowell) כינה המשורר האירי החשוב ביותר מאז ייטס (Yeats), ושעיתון האינדיפנדנט (The Independent) תיאר למחרת כמשורר המוכר ביותר בעולם כנראה. עבור בן של חקלאי ממחוז לונדונדרי, זה היה סיום בלתי סביר, ואופייני לחלוטין בתמציתיותו.
מוסבאן (Mossbawn)
היני היה הבכור מבין תשעה ילדים, שנולד ב-13 באפריל 1939 במוסבאן, חווה משפחתית בטמניאראן ליד קאסלדוסון, מחוז לונדונדרי. אביו פטריק היה חקלאי וסוחר בקר; אמו, מרגרט קתלין מקאן, הגיעה ממשפחה שקרוביה עבדו במפעלי הפשתן. היני עצמו כינה את קו השבר שזה יצר, ותיאר את "המתח הפנימי בין העבר הכפרי הגאלי שמייצג אביו לבין אלסטר המתועשת שמייצגת אמו." אדמה מול מכונות, גאלית מול אלסטר התעשייתית: המתח הזה הוא המנוע של כמעט כל מה שכתב.
הוא למד בבית הספר היסודי אנהוריש (Anahorish) ובגיל שתים-עשרה זכה במלגה לקולג' סנט קולומב (St Columb's College), פנימייה קתולית בדרי. המעבר מחווה לפנימייה היה הראשון מבין העזיבות שהשירה שלו תמשיך לביים מחדש. בשנת 1953 מת אחיו הצעיר כריסטופר, אובדן שאליו חזר בשיר "Mid-Term Break", שכיום נמנה עם השירים הנלמדים ביותר בשפה האנגלית, ושוב כעבור עשורים בשיר "The Blackbird of Glanmore".
עניין חייו שלו
באוניברסיטת קווינס בבלפסט (Queen's University Belfast), שם למד שפה וספרות אנגלית משנת 1957 וסיים בהצטיינות יתרה בשנת 1961, מצא היני עותק של Lupercal מאת טד יוז (Ted Hughes). ההשפעה הייתה כאישור רשמי. "פתאום," אמר, "החומר של השירה העכשווית היה החומר של חיי שלי." הוא השלים תעודת הוראה במכללת סנט ג'וזף להכשרת מורים והחל ללמד בבית הספר התיכון סנט תומאס בבלימרפי, בלפסט, שם המנהל מייקל מקלאברטי הניח בידיו את שיריו של פטריק קאוואנה (Patrick Kavanagh) והדריך אותו לקראת פרסום. השירים הראשונים הופיעו ב-1962. באותה שנה, בסנט ג'וזף, פגש את מארי דבלין, מורה וסופרת; הם נישאו באוגוסט 1965 ונולדו להם שלושה ילדים: מייקל, כריסטופר וקתרין אן.
הקובץ Death of a Naturalist הופיע ב-1966, ונפתח בשיר "Digging", שבו המשורר שוקל עט מול את החפירה של אביו ומחליט שהעט יצטרך לעשות את העבודה. משרות הוראה הגיעו במהירות: מכללת סנט ג'וזף ב-1963, ולאחר מכן ספרות אנגלית מודרנית בקווינס החל מ-1966.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הביצה והצרות
הספרים Door into the Dark (1969), Wintering Out (1972) ו-North (1975) הופיעו בזמן שצפון אירלנד קרעה את עצמה לגזרים, והם היוו את המהלך השנוי ביותר במחלוקת של היני. ב-"Bogland", ב-"Bog Queen" ובשיריהם הנלווים, גופות מתקופת הברזל שנשתמרו בכבול של אלסטר הופכות לדמויות שלו לרצח עדתי: רצח פולחני שנמצא בשלמותו, אלפי שנים מאוחר מדי, ומאשים את ההווה בסירובו להירקב. לא כולם קיבלו את המשוואה. המשורר והמבקר קיאראן קרסון (Ciaran Carson) טען שהיני הפך ל"משורר הלאומי של האלימות – יוצר מיתוסים, אנתרופולוג של רצח פולחני", קו שהעיב על שירי הביצה מאז ועד היום. האקדמיה השוודית תציין מאוחר יותר שהיני נמשך ל"איפוק הצפוני" ש-North מנתח, אך גם ביקר אותו.
הפוליטיקה שלו הייתה ברורה אך לעיתים רחוקות הצהרתית. "Requiem for the Croppies" העניק קול למורדים האיריים של 1798. כאשר אנתולוגיה של שירה בריטית תבעה אותו לעצמה, הוא השיב בחרוזים ב-An Open Letter: "הדרכון שלי ירוק. / שום כוס שלנו לא הורמה מעולם / להרים כוסית למלכה." הוא דחה את משרת המשורר הלאומי הבריטי מאותם נימוקים.
הרחק מהצפון
פרופסורה אורחת בברקלי בשנים 1970–1971 שברה את דפוס בלפסט; עד 1976 הוא היה ראש המחלקה לאנגלית במכללת קאריספורט (Carysfort College) בדבלין. הספרים שבאו לאחר מכן התרחבו בהתמדה: Field Work (1979), Station Island (1984), The Haw Lantern (1987), Seeing Things (1991). האקדמיה ציינה במיוחד את רצף ה-"Squarings" ב-Seeing Things, שבו יחידות של שתים-עשרה שורות מחזיקות איפוק שתואם את התוכן רק על פני השטח. קבצים מאוחרים יותר – The Spirit Level (1996), Electric Light (2001), District and Circle (2006), Human Chain (2010) – המשיכו לזכות בפרסים חשובים, פרס טי. אס. אליוט עבור District and Circle, ופרס פורוורד (Forward) עבור Human Chain.
מדוכני נואמים הוא טען למען מה נועדה השירה. הוא היה פרופסור בוילסטון לרטוריקה ונואמות בהרווארד מ-1985 עד 1997, לאחר מכן משורר הבית על שם ראלף וולדו אמרסון עד 2006, ופרופסור לשירה באוקספורד מ-1989 עד 1994. מתוך עבודה זו יצאו קובצי המאמרים The Government of the Tongue (1988) ו-The Place of Writing (1989), שבחנו את תפקיד השירה והמשורר, וטענו שמשימתה החיונית של השירה היא הישרדות היופי, במיוחד במקומות שבהם משטרים עריצים מאיימים להשמיד אותו. "כאשר שיר מתחרז," כתב, "כאשר צורה מייצרת את עצמה, כאשר משקל מעורר את התודעה לתנוחות חדשות, הוא כבר נמצא בצד של החיים."
המתרגם
הקריירה השנייה של היני הייתה החייאת מתים. Sweeney Astray (1984) תרגם את היצירה האירית Buile Suibhne; The Cure at Troy (1990) עיבד מחדש את פילוקטטס של סופוקלס, ו-The Burial at Thebes (2004) את אנטיגונה; Laments (1995), שנעשה עם סטניסלב ברנצ'אק (Stanisław Barańczak), העביר את הקינות הפולניות מתקופת הרנסאנס של יאן קוצ'נובסקי (Jan Kochanowski) לאנגלית. Beowulf: A New Verse Translation (1999) זכה בפרס ויטברד (Whitbread) לספר השנה והפך לגרסה שדור של סטודנטים באמת קרא. תרגומו לספר השישי של האינאידה, איניאס בין המתים, פורסם לאחר מותו ב-2016.
פרס נובל לספרות הגיע ב-1995, עבור "יצירות בעלות יופי לירי ועומק אתי, המרוממות ניסים יומיומיים ואת העבר החי."
מדוע שיימוס מכונה גאון
האיכות המדוברת אינה בניית מערכות אינטלקטואליות. היני לא הפיק פילוסופיה, לא המציא צורה, לא ייסד תנועה. מה שהיה לו הוא אוזן בעלת דיוק חריג וכישרון לגרום לשם עצם פיזי יחיד לשאת משקל היסטורי ללא מאמץ נראה לעין – squelch (קול דריכה בבוץ), spade (את חפירה), peat (כבול), blackberry (אוכמנייה) – כך ששיר על חצר חווה מתגלה כשיר על ירושה, קולוניאליזם ואשמה, מבלי להכריז על המעבר. רוברט פינסקי (Robert Pinsky) הגדיר זאת במדויק: "עם מתנת העין והאוזן הנפלאה שלו, להיני יש את המתנה של מספר סיפורים." לוול כינה אותו המשורר האירי החשוב ביותר מאז ייטס; האקדמאי ג'ון סאת'רלנד (John Sutherland) כינה אותו "המשורר הגדול ביותר של תקופתנו"; האקדמיה השוודית שיבחה את השילוב של "היסטוריה וחושניות, מיתוסים ויומיום." אלו המונחים שהמעריצים שלו באמת מגיעים אליהם – עליונות ומתנה – ולא גאונות במובן של כוח קוגניטיבי גולמי, וההבחנה הזו ראויה להישמר.
טיעון הנגד הוא אמיתי ומגיע מתוך הספרות האירית. ההאשמה של קרסון ששירי הביצה מיתולוגיזים של רצח – ששפה יפה המיושמת על גופות של קורבנות עדתיים מסתכנת באסתטיזציה שלהם – מעולם לא נענתה במלואה, והסירוב האופייני של היני להצהיר הצהרות פוליטיות ישירות נתפס בעיני חלק מבני דורו כהתחמקות מחופשת לטקט. המוניטין שלו נהנה גם במידה עצומה מהאקדמיה האנגלו-אמריקאית וממנגנון הנובל; משורר ממוקם פחות מוסדית שכותב את אותם שירים לא היה נקרא באותה מידה. מה ששורד את הבדיקה הזו הוא המלאכה עצמה, שאינה ניתנת לערעור: אף אחד לא צריך שיגידו לו ששורה של היני היא טובה.
מורשת
הוא מת ב-30 באוגוסט 2013 בגיל שבעים וארבע, בעקבות נפילה מחוץ למסעדה. הוא נקבר בכנסיית סנט מרי בבלאגי (Bellaghy) תחת מצבה הנושאת שורה משירו שלו "The Gravel Walks": "לך על אוויר נגד שיקול דעתך הטוב יותר." כתביו מוחזקים בספרייה הלאומית של אירלנד, ומרכז שיימוס היני לשירה ממשיך לפעול באוניברסיטת קווינס בבלפסט, שם ילד ממוסבאן קרא פעם את Lupercal והבין על מה מותר לו לכתוב.