שון קונרי: מוכר החלב שהפך לבונד
בשנת 1953, צעיר סקוטי בן עשרים ושלוש, שעסק בליטוש ארונות קבורה, חלוקת חלב ודגמנות עבור סטודנטים לאמנות, נרשם לתחרות מר יוניברס. תשע שנים לאחר מכן הוא צעד לתוך קזינו בלונדון, הבעיר סיגריה והגדי את שם משפחתו פעמיים. השורה הזו שרדה אותו בעשורים רבים והפכה אותו, לפי הערכת רוב המאה העשרים, לגרסה הקולנועית המובהקת של גבריות קרירה. הוא בילה את ארבעים השנים הבאות בניסיון לא להיות מוגדר על ידה, והצליח בכך במידה רבה.
פאונטיינברידג' (Fountainbridge)
תומאס שון קונרי נולד ב-25 באוגוסט 1930 בפאונטיינברידג', אדינבורו, למשפחה ממעמד הפועלים. לא היה כסף ולא היו קשרים לתיאטרון. לפני קריירת המשחק עבד כמוכר חלב, מלטש ארונות קבורה ודוגמן לאמנים ולקטלוגים, והוא שירת שלוש שנים בצי המלכותי החל מ-1946. שני קעקועים מאותה תקופה מספרים את רוב מה שצריך לדעת עליו: האחד מכבד את הוריו, והשני נושא את הכיתוב סקוטלנד לנצח (Scotland Forever). הוא נשא את שניהם במשך שבעים שנה.
פיתוח גוף היה הדלת המקרית. הוא הוביל אותו לתחרות מר יוניברס ב-1953, ודרך המבנה הפיזי, לדוגמנות ואז לבמה. הוא קיבל תפקיד קטן בהפקה של דרום פסיפיק (South Pacific) ב-1954, שהתרחב לתפקיד ראשי. ההכרה הביקורתית האמיתית הראשונה שלו הגיעה בטלוויזיה, בעיבוד של ה-BBC ב-1957 ל-רקוויאם למתאגרף (Requiem for a Heavyweight), שם גילם את המתאגרף הדועך מאונטיין ריברה, הופעה מלאת רגש מאדם שהואשם מאוחר יותר ביכולת לגלם רק את עצמו.
בונד, והמלכודת
עבודתו הקולנועית לאורך סוף שנות ה-50 הייתה שולית: הופעת בכורה ב-Lilacs in the Spring ב-1954, דרבי או'גיל והאנשים הקטנים (Darby O'Gill and the Little People) ב-1959, תפקיד ראשי ב-On the Fiddle ב-1961, ותפקיד קטן ב-היום הארוך ביותר (The Longest Day) ב-1962. אז, ב-1962, הוא לוהק לתפקיד הסוכן 007.
הבמאי טרנס יאנג (Terence Young) נחשב בדרך כלל לאחראי על הליטוש, כמי שאימן שחקן מחוספס מאדינבורו להפוך לאדם שיכול ללבוש חליפת ערב כאילו נולד בתוכה. מה שקונרי סיפק היה הדבר שלא ניתן ללמד: הרמז לאלימות מתחת לחייטות, איום פיזי שהפך את האלגנטיות לאמינה ולא רק קישוטית. הוא גילם את בונד בשבעה סרטים: דוקטור נו (Dr. No) ב-1962, מרוסיה באהבה (From Russia with Love) ב-1963, גולדפינגר (Goldfinger) ב-1964, כדור הרעם (Thunderball) ב-1965, אתה חי רק פעמיים (You Only Live Twice) ב-1967, יהלומים לנצח (Diamonds Are Forever) ב-1971, ואחרי הפסקה של שתים-עשרה שנה, לעולם אל תאמר לעולם לא (Never Say Never Again) ב-1983.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אחרי דוקטור נו הוא הפך לאחד מסמלי המין הגדולים בעולם, והוא שנא את התוצאה כמעט מיד. לדבריו שלו, הוא היה שבע עד כאן מכל עניין בונד. הזיכיון נתן לו הכל ואיים לקחת את כל השאר.
להימלט מ-007
תגובתו הייתה לעבוד עם במאים שלא התעניינו בזוהר. הוא עשה את מארני (Marnie) עבור אלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock) ב-1964, שם גילם אדם שקסמו הוא צורה של כפייה, ואת הגבעה (The Hill) עבור סידני לומט (Sidney Lumet) ב-1965, דרמת כלא אכזרית ונטולת זוהר שבה הוא מופשט מכל תכונות בונד בבת אחת.
שנות ה-70 היו עיקוף ארוך ומוזר בכוונה: דרמת העבודה המולי מגווייר (The Molly Maguires) ב-1970, סרט המדע הבדיוני המוזר זארדוז (Zardoz) ב-1974, רצח באוריינט אקספרס (Murder on the Orient Express) באותה שנה, האיש שרצה להיות מלך (The Man Who Would Be King) של ג'ון יוסטון ב-1975, הרוח והאריה (The Wind and the Lion) ב-1975, רובין ומריאן (Robin and Marian) ב-1976, שוד הרכבת הגדול (The First Great Train Robbery) ב-1978, ושודדי הזמן (Time Bandits) של טרי גיליאם (Terry Gilliam) ב-1981. חלקם היו להיטים ורבים לא, אך במצטבר הם עשו את העבודה. עד 1980 הוא כבר לא היה בעיקר מרגל.
הקריירה השנייה
התחייה החלה עם שם הוורד (The Name of the Rose) ב-1986, כבלש הפרנציסקני ויליאם מבסקרוויל, תפקיד שהקנה לו פרס באפט"א. בשנה שלאחר מכן גילם את שוטר הסיור האירי-אמריקאי משיקגו ג'ים מאלון ב-הבלתי משוחדים (The Untouchables) וזכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא היה בן חמישים ושבע, וזה עתה הפך למבוקש יותר מאי פעם מאז 1965.
מה שבא אחר כך היה עשור כאדם המבוגר והרווחי ביותר בקולנוע: אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון (Indiana Jones and the Last Crusade) עבור סטיבן ספילברג (Steven Spielberg) ב-1989, שבו גילם את אביו של הריסון פורד (Harrison Ford) וגנב את ההצגה; המרדף אחר אוקטובר האדום (The Hunt for Red October) ב-1990; רובין הוד: נסיך הגנבים (Robin Hood: Prince of Thieves) ב-1991; האביר הראשון (First Knight) ב-1995; הסלע (The Rock) ולב הדרקון (Dragonheart) ב-1996; מלכודת (Entrapment) ב-1999. הוא קיבל את פרס מרכז קנדי ב-1999 ותואר אבירות מהמלכה אליזבת השנייה בשנת 2000. הוא פרש אחרי הסרט ליגת הגברים המופלאים (The League of Extraordinary Gentlemen) ב-2003, וחזר רק לעבודות דיבוב מזדמנות.
סקוטלנד
הוא היה תומך קולני בעצמאות סקוטלנד ותומך מחויב של המפלגה הלאומית הסקוטית לאורך כל הקריירה שלו, בתקופה שבה לעמדה זו היה מחיר מקצועי של ממש בלונדון ובלוס אנג'לס. הוא מעולם לא איבד או ריכך את המבטא, בכל תפקיד, בכל תקופה, בכל יבשת. הוא נישא לשחקנית האוסטרלית דיאן סילנטו (Diane Cilento) ב-1962, נישואים שנמשכו עד 1973, ולציירת הצרפתייה-מרוקאית מישלין רוקברון (Micheline Roquebrune) ב-1975, ונשאר עמה עד מותו.
מדוע שון מכונה גאון
האיכות המדוברת היא נוכחות, שזו מיומנות מקצועית ולא אינטלקטואלית, וכדאי להגדיר אותה כי משתמשים בה בעצלות. נוכחות היא היכולת לשנות את המשמעות של סצנה מבלי לעשות דבר גלוי: לגרום לשקט להיקרא כאיום, או להפסקה להיקרא כבוז. לקונרי היה את זה במידה כמעט לא הוגנת. העדות הברורה ביותר היא מה שקרה לסרטי בונד לאחר שעזב אותם: אותם תסריטים, אותם מפיקים, אותם גאדג'טים, ומשהו חיוני אבד. הוא גם סירב לשייף את תנועות העיצור של אדינבורו, כשהוא מגלם מפקד צוללת ליטאי, נזיר אנגלי מימי הביניים, אלמותי ספרדי ושוטר אירי-אמריקאי באותו קול, והקהל קיבל כל אחד מהם. זה לא ורסטיליות במובן המקובל. זהו הטריק הנדיר של להיות כל כך ספציפי עד שהספציפיות מפסיקה לשנות.
טיעון הנגד הוא בדיוק זה שהמבקרים שלו תמיד העלו. היה לו טווח מוגבל והוא לא עשה ניסיון רציני להסתיר זאת; הוא לא נעלם בתוך תפקידים, הוא בלע אותם. האוסקר הגיע על תפקיד משנה, לא ראשי, והגיע לטענת רבים כהוקרה על קריירה ולא על הופעה אחת. חלק גדול מעבודתו המאוחרת היה מסחרי בגלוי. הוא לא היה "שחקן של שחקנים" בסגנון של אוליבייה (Olivier) או ברנדו (Brando), והוא לא היה טוען לכך. מה שהיה לו היה קרוב יותר לכישרון של ספורטאי גדול: כלי כל כך ייחודי שעצם הפעלתו הייתה שווה את מחיר הכרטיס. זוהי צורה לגיטימית של גאונות. זה פשוט לא מהסוג האינטלקטואלי, ולהציג זאת ככזה לא עושה עמו חסד.
מורשת
הוא מת ב-31 באוקטובר 2020 בביתו בנסאו, באיי בהאמה, בגיל 90; הסיבות שנרשמו היו דלקת ריאות וכשל נשימתי, ובנו אמר שהוא הלך לעולמו בשלווה. הוא השאיר מאחוריו תפקיד שגולם כעת על ידי שישה גברים אחרים ועדיין נמדד מולו, אוסקר שזכה בו בגיל חמישים ושבע, וקול הדיבור המחוקה ביותר בתולדות הקולנוע בשפה האנגלית. הוא גם השאיר תבנית, שעדיין נעקבת, לאופן שבו שחקן בורח מזיכיון: לא על ידי התנערות ממנו, אלא על ידי עבודה מאומצת יותר ממנו במשך ארבעים שנה.