רודני רוברט פורטר (Rodney Robert Porter): הכימאי שפירק נוגדנים לגורמים
הנוגדן היה, במשך רוב המאה העשרים, מולקולה שהייתה ידועה בעיקר בשל פעילותה ולא בשל מהותה. הוא נצמד לפולשים; הוא הגן; הוא היה גדול מדי והטרוגני מדי מכדי לחשוף את המבנה שלו בפני הכימיה של אותם ימים. הפתרון של רודני פורטר היה פשוט בצורה מניחה את הדעת: אם המולקולה לא תחשוף את המבנה שלה בשלמותה, הוא יפרק אותה לחלקים קטנים מספיק כדי לחקור אותם. האנזים שבו נעזר היה פפאין, והמקטעים שהפיק חוללו מהפכה באימונולוגיה.
בנו של פקיד רכבת מלנקשייר
פורטר נולד ב-8 באוקטובר 1917 בניוטון-לה-ווילוס (Newton-le-Willows) שבלנקשייר, בנם של ג'וזף לורנס פורטר (Joseph Lawrence Porter), פקיד ראשי במפעלי קרונות וקרונות רכבת, ואיזבל מיי ריס (Isabel May Reese). זה היה בית של אנגליה תעשייתית מכובדת, לא של מעבדות, ודרכו אל מחוץ לבית עברה דרך בית הספר לדקדוק אשטון-אין-מייקרפילד (Ashton-in-Makerfield Grammar School) ולאחר מכן אוניברסיטת ליברפול, שם קיבל תואר ראשון בביוכימיה ב-1939 – השנה שבה אירופה קרסה אל תוך המלחמה.
שש שנים במדים
הדיו על התואר בקושי יבשה לפני שפורטר גויס. הוא שירת כסגן משנה בחיל ההנדסה המלכותי, שירת בצפון אפריקה ובסיציליה, וב-1944 הועלה לדרגת רב-סרן והועבר לחיל השירותים של הצבא המלכותי כאנליסט של משרד המלחמה, בנאפולי. המלחמה עלתה לו במיטב העשור שלישי בחיים ליד שולחן המעבדה – גניבה נפוצה מספיק בקרב מדענים בריטים בני דורו – והוא חזר למחקר בפיגור משמעותי ממה שאדם בעל יכולותיו עשוי היה להגיע אליו בנסיבות אחרות.
תלמיד הדוקטורט הראשון של סנגר
הוא פיצה על הזמן שאבד במהירות. פורטר הלך לאוניברסיטת קיימברידג' וב-1948 קיבל את הדוקטורט שלו בהנחייתו של פרד סנגר (Fred Sanger), ששמו עתיד להפוך לשם נרדף לריצוף חלבונים ומאוחר יותר ל-DNA. פורטר היה תלמיד הדוקטורט הראשון של סנגר, מה שמהווה הערת שוליים קטנה עם השלכות גדולות: הוא ספג, ממקור ראשון, את ההכרה שמולקולה ביולוגית היא בסופו של דבר אובייקט כימי, ושהתפקוד שלה קריא במבנה שלה אם רק יודעים כיצד לקרוא אותו. באותה שנה נישא לג'וליה ניו (Julia New); לזוג נולדו חמישה ילדים.
אחת עשרה שנים ב-מיל היל
בין השנים 1949–1960 עבד פורטר במכון הלאומי למחקר רפואי (National Institute for Medical Research), ושם לבשה צורה עבודת חייו המרכזית. אימונוגלובולינים – חלבוני הדם הנושאים חסינות – היו אז בלתי ניתנים לפצוח. הגישה של פורטר הייתה להשתמש בפפאין כדי לחתוך אותם למקטעים, ובכך הפיק חלקים שהיו נגישים לשיטות האנליטיות שהיו זמינות ואשר ניתן היה לחקור לגבי מה שכל חלק במולקולה אכן ביצע. ממקטעים אלו עלה תיאור המבנה הכימי של הנוגדן: אילו אזורים זיהו מטרה ואילו אזורים ביצעו את שאר העבודה. הוא גם חקר כיצד אימונוגלובולינים בדם מקיימים אינטראקציה עם משטחים תאיים, כשהוא חוקר את השאלה כיצד חלבון מסיס מתרגם זיהוי לפעולה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התגמול היה רעיוני יותר מאשר טכני בלבד. ברגע שלנוגדן היה מבנה, האימונולוגיה יכלה לשאול שאלות מבניות – על גיוון, על ספציפיות, על האופן שבו אורגניזם סופי מייצר רפרטואר כמעט אינסופי של זיהוי. פורטר הפך קופסה שחורה למולקולה.
סנט מרי, ואז אוקספורד
הוא עזב את מיל היל לטובת בית הספר לרפואה של בית החולים סנט מרי (St Mary's Hospital Medical School) ואימפריאל קולג' לונדון, שם החזיק בקתדרת פייזר לאימונולוגיה. ב-1964 נבחר לעמית של החברה המלכותית. ב-1967 עבר לאוניברסיטת אוקספורד כפרופסור ויטלי (Whitley Professor) לביוכימיה ועמית בטריניטי קולג', והמחלקה הפכה לבסיס שלו לשארית הקריירה שלו.
באוקספורד נדד העניין שלו לעבר מערכת המשלים – חלבוני הדם שמוציאים לפועל את התגובה החיסונית – כשהוא עובד לצד קנת ב. מ. ריד (Kenneth B. M. Reid), רוברט סים (Robert Sim) ודאנקן קמפבל (Duncan Campbell) על חלבוני משלים והגנת הגוף מפני זיהום. זה היה מערכה שנייה אופיינית: לאחר שקבע את המבנה של מולקולת הזיהוי, הוא פנה למנגנון שהיא מפעילה.
פרס נובל
בשנת 1972 חלק פורטר את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה עם האימונולוג האמריקאי ג'רלד מ. אדלמן (Gerald M. Edelman), על תגליותיהם הנוגעות למבנה הכימי של נוגדנים. שני הגברים ניגשו לבעיה מכיוונים שונים והגיעו, במשותף, לתמונה העומדת בבסיס האימונולוגיה המודרנית וכל תעשיית הנוגדנים הטיפוליים והאבחנתיים שצמחה בעקבותיה.
כבוד נוסף נערם סביב הפרס המרכזי. הוא קיבל את פרס קרן גיירדנר הבינלאומי (Gairdner Foundation International Award) ב-1966, את המדליה המלכותית של החברה המלכותית ב-1973, ואת מדליית קופלי שלה – הוותיקה והבכירה ביותר מבין ההוקרות המדעיות הבריטיות – ב-1983.
הינד הד, 1985
ב-6 בספטמבר 1985 נהג פורטר לצרפת לחופשה כאשר מכוניתו הייתה מעורבת בתאונה של ארבעה כלי רכב ליד הינד הד (Hindhead) שבסארי. הוא נהרג; אשתו ג'וליה, שנסעה עמו, נפצעה קלות. הוא היה בן שישים ושבע, עדיין פעיל באוקספורד, והפתאומיות של הדבר הותירה גוף עבודה על מערכת המשלים לא גמור. ג'וליה האריכה ימים אחריו בארבעה עשורים, ונפטרה ב-2025 בגיל תשעים ושמונה.
המחלקה לביוכימיה באוקספורד קראה לבניין רודני פורטר, שהוקם ב-1991, על שמו, והמחלקה עדיין מארחת את הרצאות הזיכרון השנתיות על שם רודני פורטר. זוהי הנצחה הולמת לאדם שתובנתו הגדולה הייתה שהדרך להבין משהו גדול מכדי לראות היא לפרק אותו בזהירות לגורמים.