פול וולקר: האיש ששבר את גב האינפלציה
בגובה של כ-2 מטרים (6 רגל ו-7 אינץ'), פול וולקר (Paul Volcker) התנשא מעל כל חדר שאליו נכנס, ובמשך שמונה שנים בסוף המאה העשרים השתמש באותה נוכחות בלתי מעורערת כדי להוריד את האינפלציה בארצות הברית בכוח, תוך שהוא מחסל בתהליך שתי תעשיות ומערער את סיכויי הבחירה מחדש של נשיא. הוא עישן סיגרים זולים, נהג במכונית פורד עם מושב נהג שבור שמעולם לא טרח לתקן, והתייחס לכאב כלכלי כאל חשבון שחובה לשלם ולא כאל בעיה שצריך לנסות לדבר סביבה. מעטים הטכנוקרטים שזכו אי פעם להערכה כה רבה לצד שנאה כה עזה בתוך עשור אחד.
ילדות בניו ג'רזי שנועדה לתפקיד
וולקר נולד ב-5 בספטמבר 1927, בקייפ מיי שבניו ג'רזי, הצעיר מבין ארבעה ילדים של פול וולקר האב, מהנדס אזרחי ומנהל עיירה, ואלמה לואיז וולקר. כל ילדי משפחת וולקר צמחו לגובה של מעל 1.80 מטר, אך פול המשיך לגדול לממדים שעמיתיו התבדחו שהם נועדו להטיל צל על בנקאים מרכזיים שחלקו עליו. הוא סיים את לימודיו בראש כיתתו בתיכון טינק ב-1945, ולאחר מכן השלים תואר ראשון בהצטיינות יתרה בפרינסטון ב-1949, בלימודי היסטוריה, כלכלה ומדע המדינה. הוא הוסיף תואר שני בכלכלה פוליטית מבית הספר ללימודי ממשל של הרווארד ב-1951 ובילה שנה בבית הספר לכלכלה של לונדון (London School of Economics) במסגרת מלגת רוטרי – מסלול אקדמי יוצא דופן לאדם שיבלה את רוב הקריירה שלו בתוך הממשל והבנקאות ולא באוניברסיטה.
טיפוס במעלה משרד האוצר והפדרל ריזרב
הקריירה המוקדמת של וולקר נעה בין שירות ציבורי למימון פרטי, דפוס שיגדיר את כל חייו. הוא החל ככלכלן בבנק הפדרלי של ניו יורק עם שכר של כשלושת אלפים דולר בשנה בשנות ה-50, לאחר מכן עבר לבנק צ'ייס מנהטן – פעמיים, בשתי הפעמים בחיפוש אחר משכורת טובה יותר – ולמשרד האוצר, שם תחת ממשל קנדי הפך למנהל המשרד לניתוח פיננסי. בשנת 1969, תחת ניקסון, הוא מונה לתת-שר האוצר לעניינים מוניטריים. בתפקיד זה כתב וולקר את התזכיר הפנימי, באורך של כחמישים עמודים, ששכנע את ניקסון להפסיק את המרת הדולר לזהב ולהטיל פיקוח על שכר ומחירים – המדיניות שעליה הכריז ניקסון בטלוויזיה באוגוסט 1971, ובכך סיים את מערכת ברטון וודס. וולקר נשלח לאחר מכן לאירופה כדיפלומט פיננסי של הממשל כדי להסביר את הזעזוע לממשלות בעלות הברית, התמחות בהעברת חדשות מוניטריות לא רצויות שתשרת אותו שוב כעשור לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"ההלם של וולקר"
ג'ימי קרטר מינה את וולקר ליושב ראש ה-12 של הפדרל ריזרב בקיץ 1979, כשהוא יורש כלכלה עם אינפלציה של מעל 13 אחוז בשנה וציבור שכבר לא האמין שוושינגטון יכולה להכיל אותה. התשובה של וולקר, שהוכרזה בשינוי מדיניות ב-6 באוקטובר 1979, הייתה להפסיק לנסות לנהל את שיעורי הריבית ישירות ובמקום זאת לרסן את צמיחת רזרבות הבנקים, ולתת לשיעורי הריבית להגיע לכל מקום שאליו הובילה הידוק היצע הכסף. הם הגיעו למעל 20 אחוז. שיעור הריבית הפדרלית נגע ב-20 אחוז בסוף 1980, האינפלציה הגיעה לשיא של כ-11.6 אחוז במרץ של אותה שנה לפני שהחלה לקרוס, ועד 1983 היא ירדה לכ-3.7 אחוזים. המחיר היה שני מיתונים, ב-1980 ושוב ב-1981–82, ואבטלה שהגיעה ל-10.8 אחוזים – הגרועה ביותר מאז השפל הגדול באותה עת. חקלאים נהגו בטרקטורים כדי לחסום את מטה הפדרל ריזרב. בוני בתים שלחו לוולקר קורות עץ שנחתכו מעצים שלא נמכרו. כרזות "מבוקש" עם פניו הופצו בעיירות בנייה. חברי קונגרס משני צידי המתרס דרשו את פיטוריו, והכאב נחשב במידה רבה כגורם שהוביל להפסד של קרטר בבחירות 1980 לרונלד רייגן – בדיוק הנשיא שממשלו וולקר הרגיז. "מעולם לא חשבתי שזה מציאותי", אמר וולקר על החלופה ההדרגתית שעמיתים דחקו בו לבחור, עקשנות שהיסטוריונים מתייחסים אליה כעת כהבדל בין עשורים נוספים של אינפלציה לבין "המיתון הגדול" שבא בעקבותיו. רייגן, לזכותו ייאמר, תמך בוולקר לאורך המיתון למרות הלחץ ממשרד האוצר שלו לשנות מסלול, ועד 1983 האסטרטגיה החזירה את האמינות של הפדרל ריזרב בנושא האינפלציה לדור שלם.
מערכה שנייה כרגולטור
וולקר עזב את הפדרל ריזרב ב-1987 ובילה את שני העשורים הבאים במימון פרטי, תפקידים אקדמיים וועדות ממשלתיות, ובין היתר עמד בראש הוועדה הלאומית לשירות הציבור. המשבר הפיננסי של 2008 החזיר אותו לחיים הציבוריים: הוא ייעץ לקמפיין הנשיאותי של ברק אובמה ולאחר מכן עמד בראש מועצה מייעצת כלכלית חיצונית לממשל החדש. תרומתו השנייה המתמשכת נושאת את שמו. "חוק וולקר" (Volcker Rule), חלק מחוק דוד-פרנק (Dodd-Frank Act) משנת 2010, מגביל את המסחר העצמי ואת הבעלות על קרנות גידור וקרנות השקעה פרטיות שבהם בנקים מסחריים המחזיקים פיקדונות מבוטחים עשויים לעסוק – צאצא ישיר של העמדה שהחזיק וולקר עשורים קודם לכן כיושב ראש הפדרל ריזרב, כאשר התנגד לאפשר לבנקים מסחריים לבטח ניירות ערך תאגידיים או לעסוק בנדל"ן. הוא המשיך לעבוד מעבר לגיל תשעים, עמד בראש הארגון הלא-מפלגתי "ברית וולקר" ממשרד בשדרה החמישית ופרסם ספר זיכרונות, "Keeping At It", בשנת 2018, ששמו היה כשלעצמו סוג של אני מאמין.
אופי ומוניטין
עמיתים שעבדו לצד וולקר בחרו בעקביות במילה סבלנות ולא גאונות כדי לתאר אותו. מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ אמר בפשטות ש"פול יכול לחשוב לטווח ארוך ולפעול על בסיס זה" – תיאור של מזג לא פחות מאשר של אינטלקט. ג'ימי קרטר, הנשיא שמדיניותו של וולקר סיימה את הקריירה הפוליטית שלו, בכל זאת שיבח אותו לאחר מותו: "פול היה עקשן כפי שהיה גבוה, ולמרות שחלק מהמדיניות שלו כיושב ראש הפדרל ריזרב הייתה יקרה פוליטית, היא הייתה הדבר הנכון לעשות". יושב ראש הפדרל ריזרב ג'רום פאוול כינה את חייו מופת של "יושרה, אומץ ומחויבות לעשות את מה שהיה הכי טוב עבור כל האמריקאים".
מדוע פול מכונה גאון
וולקר לא נזכר כחדשן תיאורטי; הוא לא המציא את המוניטריזם, ומסגרת מיקוד הרזרבות שהפדרל ריזרב אימץ באוקטובר 1979 שאלה רבות מרעיונות שמילטון פרידמן וכלכלנים מוניטריסטים אחרים לחצו על בנקים מרכזיים ליישם במשך שנים. מה שלוולקר באמת היה זה סוג נדיר ופחות זוהר של גאונות: העצבים הפוליטיים והפסיכולוגיים ליישם רעיון לא פופולרי ונכון מבחינה כלכלית בעוצמה מלאה, ולהחזיק מעמד דרך שני מיתונים, תבוסה נשיאותית, חסימות טרקטורים ואיומי מוות, בזמן שכל תמריץ של דמוקרטיה אלקטורלית דחף לכיוון חצי-פתרונות. זה קרוב יותר לגאונות של מזג ושיקול דעת מוסדי מאשר של אינטלקט טהור – יכולת, כפי ששולץ ניסח זאת, לחשוב לטווח ארוך ולפעול לפיו ללא קשר לרעש מסביב. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: וולקר גרם לעשור של אבטלה לציבור שלא בחר בכאב, המסגרת המוניטרית שלו התגלתה כטעות טכנית חלקית אפילו לפי עדותו שלו, וכלכלנים מאוחרים יותר טענו שניתן היה להשיג את אותה בלימת אינפלציה באופן סביר עם פחות נזק היקפי. וולקר עצמו מעולם לא טען למקוריות אינטלקטואלית; מעריציו טוענים במקום זאת לעמידות רצון, וגם טענה זו שורדת רק משום שהאינפלציה אכן נשברה.
מורשת
עד מותו של וולקר בביתו בניו יורק ב-8 בדצמבר 2019, בגיל 92, ה"הלם של וולקר" הפך למקרה הלימודי של אמינות הבנק המרכזי, "חוק וולקר" נותר חוק פדרלי, ואפילו מבקריו העכשוויים החריפים ביותר הודו שהאינפלציה ששבר מעולם לא חזרה במלוא עוצמתה במהלך חייו. הוא נזכר פחות כאדם שתיאורן על כסף ויותר כמי שהיה מוכן להיות מתועב בטווח הקצר כדי להיות צודק בטווח הארוך.