פאול גוש: הקתדרלות שמעולם לא נבנו
הרישומים קטנים, עשויים בצבעי מים ובגואש, והם מציגים פתחים. קשתות הנצחה, חופות אדריכליות, חזיתות של קפלות — ספים בצבעים רווים, מעוטרים מעבר לכל אפשרות של בנייה, בקנה מידה שמסרב להתבהר. האם הם בגודל של מקדש או של עיר? פאול גוש (Paul Goesch) יצר מאות כאלה, רובם מתוך מוסדות פסיכיאטריים, במהלך שני העשורים שלפני הגעתו של האס-אס. אלו הם שערים, ומה שנמצא בצד השני הוא קדושה, או הארה, או אוטופיה. אף אחד מהם לא נבנה מעולם.
ילדות בברלין
גוש נולד ב-30 באוגוסט 1885 בשוורין (Schwerin), בן לעורך דין ושופט, וגדל בברלין שם אביו לימד באוניברסיטה. כנער הוא התקשה בלימודים ובחברה, והגיע לאמנות, לספרות ולאדריכלות באמצעות שיעורים פרטיים ולא דרך הצלחה בבית הספר.
האירוע המכונן של גיל ההתבגרות שלו היה דתי. הוא חונך כלותרני והמיר את דתו לקתוליות כנער — המום, לפי עדותו, מהפאר המרהיב של הכנסייה. ראוי לציין מה זה אומר עבור אדריכל: החוויה האסתטית הרצינית הראשונה שלו הייתה של מבנה המבצע עבודה רוחנית על אדם העומד בתוכו. הוא בילה את שארית חייו בציור החוויה הזו.
הכשרתו של אדריכל
בשנת 1903 הוא נרשם לאוניברסיטה הטכנית בשרלוטנבורג (Technische Hochschule Charlottenburg) כדי ללמוד אדריכלות. הוא למד ציור במשך שישה חודשים בסן רמו ונסע ברחבי איטליה, צרפת וגרמניה, שם פגש אמנים אחרים. כסטודנט הוא נפגש לפי הדיווחים הן עם זיגמונד פרויד והן עם רודולף שטיינר (Rudolf Steiner) — שני אנשים שעיצבו, בהתאמה, את אופן הטיפול בו ואת אמונותיו.
קריירה קונבנציונלית באה בעקבות זאת, לזמן קצר. הוא קיבל משרה בקולם (Kulm), כיום חלמנו (Chełmno) בפולין, בשנת 1911, ושירת כאדריכל העיר בין השנים 1915 ל-1917. הוא עבד כמנהל בנייה ממשלתי בקלן וקיבל תעודת בנאי ממשלתי. הוא עבד תקופה כמנהל עבודה בבנייה. ב-1914 החל ליצור את רישומי האדריכלות הפנטסטיים, ואחרי כן הקריירה הקונבנציונלית הפכה לפחות ופחות חשובה.
דורנאך
בשנת 1913 הצטרף גוש לאגודה האנתרופוסופית, וב-1914 לקח חלק בבניית הגתהאנום (Goetheanum) הראשון בדורנאך שבשוויץ — מקדשו יוצא הדופן בעל הכיפה הכפולה של רודולף שטיינר, מבנה הציון דרך של האקספרסיוניזם האדריכלי. האנתרופוסופיה לימדה שהעולמות החומריים והרוחניים הם רציפים, וניתן לעצב מבנים כדי לבטא את הרציפות הזו. כל התפוקה החזותית של גוש היא טענה אנתרופוסופית המוגשת בצבעי מים.
שרשרת הזכוכית
בין 1919 ל-1921 הוא היה בתוך האוונגרד של ברלין. הוא הצטרף לקבוצת נובמבר (November Group) ולמועצת העבודה לאמנות (Arbeitsrat für Kunst), שני ארגוני אמנים סוציאליסטיים של הרגע המהפכני, והפך לחבר בשרשרת הזכוכית (Glass Chain) — מעגל התכתבות סודי של ברונו טאוט, שבו קומץ אדריכלים החליפו מכתבים ורישומים אוטופיים תחת שמות בדויים בעוד לגרמניה לא היה כסף לבנות דבר כלל. בשנת 1920 שיתף פעולה עם טאוט בפרויקט שיקום במגדבורג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההכרה הייתה אמיתית, לא שולית. בשנת 1920 הציגה גלריה פלכטהיים (Galerie Flechtheim) בדיסלדורף את עבודתו לצד קנדינסקי, קלה ופיקאסו.
האבחנה
מתחת לכל זה פעמה מחלה. גוש אושפז לראשונה ב-1909, בגיל עשרים וארבע, במהלך פסיכואנליזה. אפיזודה פסיכוטית ב-1917 הובילה אותו למוסד המחוזי בשווץ (Schwetz) בפרוסיה המערבית עד 1919. הוא אובחן בסופו של דבר עם דמנציה פראיקוקס (dementia praecox) — מה שייקרא כיום סכיזופרניה פרנואידית. מ-1921 הקשיים שלו גברו בהתמדה, והוא הפך למטופל במוסד פסיכיאטרי בגטינגן שבו גיסו היה המנהל.
הוא צייר ברציפות לאורך כל התקופה. הוא התמחה בצבעי מים, הפיק מאות תמונות, רבות בנושאים מיתולוגיים ודתיים, חוזר שוב ושוב לדמותה של הבתולה מרים. הוא כתב ואייר סיפורי אגדות. הוא כתב שירה בהשפעת שטפן גאורגה ופרסם אותה במגזין 'כארון' (Charon).
נדחה על ידי פרינצהורן
בשנת 1919 אסף הפסיכיאטר הנס פרינצהורן (Hans Prinzhorn) יצירות אמנות של חולי מוסדות ברחבי גרמניה, אוסף שיהפוך למסמך המכונן של האמנות החיצונית (Art Brut). גוש הגיש עשרים ותשעה רישומים על נייר וספר רישומים מקיף.
פרינצהורן השמיט אותו מהפרסום משנת 1922, 'אמנות המטורפים', מסיבה מדויקת: גוש קיבל הכשרה פורמלית בציור. הוא היה מאומן מדי מכדי להיות אאוטסיידר וחולה מדי מכדי להיות אינסיידר. הוא נפל לתוך הפער ונשאר שם במשך ארבעים שנה, ועלה שוב בתערוכות קבוצתיות רק לאחר שהאוסף מהיידלברג התגלה מחדש בשנות ה-60.
מנוון, ואז נרצח
באמצע שנות ה-20 המודרניזם פנה לעבר הפונקציונליזם והאובייקטיביות החדשה, והאקספרסיוניזם חלף. הרגע של גוש עבר בזמן שהיה בבית החולים.
בשנת 1934 הוא הועבר לבית החולים הפסיכיאטרי בברנדנבורג בטויפיץ (Teupitz), שם נאסר עליו לצייר והוא נשלח לעבודת כפיים. בשנת 1937 הוקיעה תערוכת הנדודים הנאצית של "אמנות מנוונת" את עבודתו. בשנת 1940 הוציאו אותו אנשי אס-אס מהמוסד ורצחו אותו במסגרת תוכנית T4, התוכנית שרצחה חולים פסיכיאטריים כ"חיים שאינם ראויים לחיים". העדויות האמינות ביותר מציבות את מותו ב-22 באוגוסט 1940, כנראה בבית הכלא הישן של ברנדנבורג.
מדוע פאול נקרא גאון
הטענה כאן ספציפית והיא אינה נוגעת לבניינים, כי הוא מעולם לא בנה אף אחד. הישגו של גוש הוא גוף של דימויים שבו אדריכלות מפסיקה להיות מחסה והופכת לכלי של מעבר — הקשת, החופה, חזית הקפלה שנתפסו אך ורק כסף בין מצב קיום אחד לאחר. הוא הגיע לכך דרך התכנסות נדירה: הכשרה טכנית קרובה לאמנויות היפות בשרלוטנבורג, האנתרופוסופיה של שטיינר, המרה קתולית, ומחלה שהמיסה את המגבלות הרגילות על איך קיר יכול להיראות.
התוצאה היא עבודה בעלת מוזרות אמיתית. היא מגוונת סגנונית ודו-משמעית במכוון מבחינת קנה מידה, וזו הסיבה שהיא מטרידה: אינך יכול למקם את עצמך ביחס אליה. העובדה שגלריה פלכטהיים הציגה אותו עם קנדינסקי, קלה ופיקאסו ב-1920, שטאוט קיבל אותו לשרשרת הזכוכית, ושהמרכז הקנדי לאדריכלות מחזיק כיום ב-234 מרישומיו, הן פסיקות חיצוניות.
טיעון הנגד הכן הוא משמעותי. גוש לא בנה דבר ולא השפיע על איש באופן ישיר; רעיונותיו נכנסו לאדריכלות, אם בכלל, דרך טאוט והתסיסה האקספרסיוניסטית הכללית ולא תחת שמו שלו. עבודתו הוחרגה מהקנון של פרינצהורן ונשכחה במשך עשורים, והתחייה שלה לאחרונה — מונוגרפיה, תערוכה במכון האמנות קלארק — מגיעה עמוסה במשקל המוסרי של האופן שבו הוא מת, שאינו זהה לאיכות אמנותית. זה גם הוגן לשאול כמה מהמוזרות היא יוצרות וכמה היא מחלה, שאלה שאיש אינו יכול לענות עליה.
מה ששורד את הבדיקה הזו הם הרישומים עצמם, שאינם תוצרים של אדם חולה שמתברר שהם מעניינים. אלו הן עבודות זהירות, מלומדות ומבוקרות רשמית על ידי אדריכל מיומן שבילה שלושים שנה במחשבה על בעיה אחת: איך ייראה שער אל הנשגב.
מורשת
לגוש היו שלושה חיים לאחר המוות — כהערת שוליים בסיפור של שרשרת הזכוכית, כמקרה בהיסטוריה של האמנות הגולמית (Art Brut), ולאחרונה כאקספרסיוניסט בעל חזון בזכות עצמו, שהוערך מחדש בספר חדש ובתערוכה בצפון אמריקה. החזקה של המרכז הקנדי לאדריכלות ב-234 רישומים הופכת אותו, באופן בלתי צפוי, לאחד מהאדריכלים שעבודתם על נייר נשתמרה בצורה הטובה ביותר במאה העשרים. הנאצים רצחו אותו בגלל היותו חולה נפש והוקיעו את עבודתו בגלל היותה מודרנית. השערים האריכו ימים מעבר לשתי הפסיקות האלו.