פאול גרסון אונה: רופא העור שהניח את העור תחת העדשה
הוא היה דרמטולוג מוביל באירופה במשך שלושים שנה בטרם אוניברסיטה כלשהי העניקה לו קתדרה. פאול גרסון אונה (Paul Gerson Unna) ניהל את מעבדתו בהמבורג כאדם פרטי, במימון הקליניקה שלו, ורופאים מכל יבשת הגיעו אליה בכל זאת. הוא היה בן שישים ושמונה כאשר אוניברסיטת המבורג מינתה אותו לבסוף לפרופסור הראשון שלה לדרמטולוגיה בשנת 1919 – כבוד שאישר את מה שהמקצוע כבר הודה בו עשורים קודם לכן: שמדע העור נבנה מחדש, במידה רבה על ידי אדם אחד, מחוץ לאקדמיה לחלוטין.
המבורג, היידלברג ומלחמה
אונה נולד בהמבורג ב-8 בספטמבר 1850 למוריץ אדולף אונה, רופא, ולאידה גרסון. הוא החל בלימודי רפואה בהיידלברג ונאלץ להפסיקם כדי להילחם במלחמת צרפת-פרוסיה, שם נפצע קשה – עובדה שראוי לעצור בה, שכן האיש שיקדיש את חייו למבנה העדין של העור כמעט איבד את חייו שלו מכדור בגיל עשרים.
הוא חזר ללימודים ב-1871, למד בהיידלברג ובלייפציג, וקיבל את הדוקטורט שלו תחת האנטומיסט הדגול היינריך וילהלם ולדייר (Heinrich Wilhelm Waldeyer) בשטרסבורג. עבודת הדוקטורט שלו מ-1876 עסקה בהיסטולוגיה והתפתחות האפידרמיס, והיא קבעה את כיוון כל מה שבא בעקבותיה: מראשית הדרך, שאלתו של אונה לא הייתה איך פריחה נראית אלא מה הרקמה עושה. להכשרה קלינית הוא נסע לווינה, לבית הספר שפרדיננד פון הברה (Ferdinand von Hebra) הקים, שם עבד תחת הברה, מוריץ קפושי (Moritz Kaposi) והיינריך אוספיץ (Heinrich Auspitz).
הדרמטולוגיקום
בשנת 1881 הוא פתח מרפאה למחלות עור בהמבורג, וב-1884 הרחיב אותה לבית חולים באיימסביוטל. מה שהוא יצר למעשה היה דבר שאף אוניברסיטה לא הציעה אז: מוסד יחיד המשלב קליניקה, מחלקה אמבולטורית, מעבדות מחקר ומוזיאון. הוא הפך למוסד לימודי מכובד בעולם, ותלמידיו – אמריקאים, בריטים, רוסים, יפנים – נשאו את שיטותיו לבתיהם. במשך דור, הכשרה רצינית בפתולוגיה של העור משמעותה הייתה תקופה בהמבורג.
מעמדו היה יוצא דופן ומכוון. אונה היה מטפל עצמאי שמימן מחקר בסיסי מהכנסות קליניות, לא היה כפוף לשום פקולטה או משרד ממשלתי. זה נתן לו חופש אך עלה לו בהכרה מוסדית עד מאוחר מאוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המצאת הדרמטופתולוגיה
הישגו המרכזי של אונה היה הפיכת המיקרוסקופ לכלי האבחון העיקרי בדרמטולוגיה. הברה סיווג מחלות עור לפי אנטומיה פתולוגית כפי שניתן לראות בעין בלתי מזוינת ובאזמל; אונה הוריד את הסיווג לרמה התאית, ובכך יצר הלכה למעשה את הדרמטולוגיה כתחום.
פעולה זו דרשה המצאת הכלים. יש לצבוע רקמה לפני שמבניה יהיו גלויים, והצבעים שהיו זמינים בשנות ה-80 של המאה ה-19 לא היו מתאימים לעור. אונה הפך לאחד ההיסטוכימאים הממציאים ביותר של התקופה, כשהוא מפתח שיטות צביעה כדי לגרום לסוגי תאים ומבנים מסוימים להיראות – ביניהם טכניקת פארארוזנילין-יוד שפיתח בעבודתו על הבקטריולוגיה של הצרעת. התוצאה הייתה תיאורית: הוא הגדיר לראשונה את ה-stratum granulosum (השכבה הגרנולרית של האפידרמיס), ותיאר את תא הפלזמה, תגלית שחשיבותה לאימונולוגיה עלתה בהרבה על הדרמטולוגיה.
הוא הציג את התוכנית כולה ב-Die Histopathologie der Hautkrankheiten, שהפך אותו לסמכות העולמית בנושא ונשאר ספר עיון סטנדרטי במשך עשורים. הוא טבע את המונח acanthosis nigricans ב-1889, הגדיר לראשונה אקזמה סבוראית ב-1887 – כיום מכונה מחלת אונה – וב-1892 זיהה את האורגניזם הגורם לשנק רך. בשנת 1894 הציג הקרנת תמונות שקופיות להוראה ובדיקה של העור, כך שחדר מלא יכול היה להסתכל על אותו דגימה בבת אחת. הוא היה ממייסדי ה-Monatshefte für praktische Dermatologie בשנת 1882, שהפך לכתב עת מוביל בשפה הגרמנית בתחום.
מהמיקרוסקופ לשוק
מסלולו השני של אונה היה טיפולי, וזו הסיבה ששמו מגיע לאנשים שמעולם לא שמעו על דרמטופתולוגיה. הוא תיאר את הפעולה הקראטוליטית של חומצה סליצילית ב-1882, והכניס את האיכתיול והרזורצינול לטיפול במחלות עור באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 – חומרים שעדיין נמצאים על מדפי בתי המרקחת.
באופן משמעותי יותר, הוא עבד עם הרוקח מהמבורג קארל פאול באיירסדורף (Carl Paul Beiersdorf) על ייצור פלסטרים ותחבושות תרופתיות, שיתוף פעולה שהפך סדרה של רעיונות קליניים לתעשייה. מתוכו יצאה תחבושת הדבק Leukoplast ב-1899 ו-"מגף אונה" (Unna boot), תחבושת לחץ של גזה ספוגה באבץ חמצני המיושמת על השוק התחתון לטיפול בכיבים ורידיים. מעל מאה שנה לאחר מכן, מגף אונה עדיין מיושם במרפאות פצעים, ללא שינוי מהותי.
הכרה, בסופו של דבר
המוסדות השלימו איתו באיטיות. הסנאט של המבורג העניק לו תואר פרופסור ב-1907; הוא הפך לרופא ראשי בבית החולים אפנדורף ב-1908; והקתדרה האוניברסיטאית הגיעה ב-1919. הוא מת בהמבורג ב-29 בינואר 1929, בעיר שבה נולד שבעים ושמונה שנים קודם לכן ושבה בילה את כמעט כל חייו המקצועיים.
מדוע פאול מכונה גאון
האיכות הייחודית כאן היא המצאת שיטות – ההכרה שלא ניתן לענות על שאלותיו של תחום עד שמישהו יבנה את הכלים, ולאחריה הנכונות ללכת ולבנות אותם. אונה רצה לדעת מה קורה בעור חולה ברזולוציה תאית, גילה שצבעים קיימים לא יראו לו, ולכן הפך לכימאי כדי לייצר צבעים שיעשו זאת. תא הפלזמה והשכבה הגרנולרית לא היו תגליות מקריות; הם היו התוצר הצפוי של מכשור שבנה כדי להפוך דברים כאלה לנראים. לאחר מכן עשה את אותו הדבר בצד הטיפולי, תוך הסקה מהתכונות הפיזיקליות של העור לעיצוב תחבושת, וטרח לוודא שהיא מיוצרת כראוי. מעט מאוד מדענים פועלים במיומנות גם על שולחן ההיסטוכימיה וגם על רצפת המפעל.
טיעון הנגד הכן: אונה לא היה תיאורטיקן, והוא לא השאיר אחריו עיקרון כללי. תרומותיו הן סדרה ארוכה של טכניקות, תיאורים, צבעים ותכשירים ולא רעיון שארגן מחדש את הביולוגיה; תא הפלזמה היה חשוב מאוד, אך חשיבותו נקבעה על ידי אימונולוגים שבאו מאוחר יותר. הוא עבד מחוץ למערכת האוניברסיטאית, ויש שטענו, מחוץ לביקורתה – השותפות המסחרית שלו עם באיירסדורף, ראויה להערצה בתוצאותיה, ישבה קרוב מדי לסמכותו הקלינית באופן שסוקר מודרני היה מציין. כתב העת הדרמטולוגי ההודי שפרסם מחווה למלאת מאה שנה הכתיר אותו כ-"גאון של כל הזמנים", שזו שפה של הוקרה ולא של הערכה. שיפוט קר יותר הוא שאונה היה מדען-אומן מהמעלה הראשונה: לא אדם ששינה את האופן שבו אנו חושבים, אלא כזה ששינה את מה שניתן לראות, שבדיסציפלינה ויזואלית ומבנית מסתכם לכמעט אותו הדבר.
מורשת
שמו של אונה שורד בפיזור מקומות שאינם שייכים בבירור זה לזה – מחלת אונה, תסמונת אונה-תוסט (Unna–Thost syndrome), מגף אונה, משחת אונה – ובחברת באיירסדורף, שגדלה מעבר לפלסטרים של מייסדה. מה שמחזיק אותם יחד הוא הרגל מחשבה יחיד. אונה התייחס לעור כאל אובייקט של חקירה פיזיקלית עם כימיה משלו, אדריכלות משלו ודרישות הנדסיות משלו, והוא סירב לקבל ששאלה אינה ניתנת למענה רק בגלל שאף מכשיר קיים לא יכול היה לענות עליה. כל דוח דרמטופתולוגי שנכתב כיום הוא מסמך במתכונת שהוא המציא.